בריאיון חשוף מספר לוקה מודריץ’ על תקופתו באנגליה והמרד שהיה חייב לעשות בטוטנהאם, מדוע הוא שמח שלא הגיע לצ’לסי, חוזר על גדולתה של ריאל מדריד ואומר מה ההצלחה הכי גדולה שלו, ומשווה בין שלוש הליגות הגדולות.
הרגעים הקשים ביותר: “ההדחה נגד טורקיה באליפות אירופה 2008. אתה לא מוכן לדבר כזה. היה ממש קשה לעכל את הכל: הייתי צעיר, איך זה קרה, למה, מה יכולנו לעשות טוב יותר… באותו זמן אמרו לי שאני ברמה של אינייסטה, שהתחיל לשחק בברצלונה. אפילו כשנסעתי לאנגליה, בהתחלה עדיין חשבתי על זה… אחרי זה לא רציתי לדעת כלום על כדורגל. הטראומה עדיין הייתה שם”.
הגעתו לטוטנהאם: “כעסתי שצ’ורלוקה ואדוארדו, החברים הכי טובים שלי, עזבו את דינמו. למרות זאת, רציתי להישאר; נהניתי בדינמו, הייתי ממש מאושר. אבל אז הגיע חלון ההעברות של החורף, הם מכרו את ווקוייביץ’, ואז שחקן נוסף… ואתה חושב: ‘מה אני עושה כאן? גם אני רוצה לעזוב’. קצת כעסתי, היה סכסוך קטן, שום דבר רציני, אבל הייתי נסער. ואז צ’לסי הגיעה בחורף ההוא, המועדון לא רצה לשחרר אותי, ואז טוטנהאם הגיעה ביוני…”.
העברה כושלת לצ’לסי ב-2011: “אולי לא הייתי צריך להגיד בפומבי שאני רוצה לעזוב… למרות זאת, הצלחתי מאוד בטוטנהאם. הם היו מאוד קשוחים איתי, והיו"ר, דניאל לוי, הבהיר זאת בפגישה הראשונה שלנו: לא היה שום סיכוי שהם ישחררו אותי. אחרי זה, המשכתי כאילו כלום לא קרה. ידעתי שזה יהיה מסובך; שני המועדונים נמצאים בלונדון, ויש יריבות… רציתי ללכת, למרות שידעתי שזה הולך להיות מאוד קשה. בסופו של דבר, זה לא קרה, והמשכתי לשחק, וזו הייתה אולי אחת העונות הטובות ביותר שלי… סיימנו במקום הרביעי; באותה שנה צ’לסי זכתה בליגת האלופות… זה לא היה כמו היום, שאם אתה מסיים במקום הרביעי, מובטח לך מקום… צ’לסי העפילה, וטוטנהאם לא. העונה הייתה פנומנלית, ושנה לאחר מכן, הגיעה הזדמנות טובה יותר. ובסוף, זה יצא אפילו טוב יותר; כנראה שאם הייתי הולך לצ’לסי, לא הייתי הולך לריאל מדריד”.
“הריגול של מוריניו” במהלך משחק ספרד-קרואטיה ביורו 2012 וההבטחה של לוי: “נכון שהוא הבטיח לי, אבל לא כשהעניין עם צ’לסי קרה, אלא באמצע העונה. בגלל שהמשכתי להתעקש שאני רוצה לעזוב, צ’לסי המשיכה לרצות אותי, אולי לשנה שלאחר מכן, והמשכתי לומר שאני כן רוצה. אפילו דיברנו על חידוש החוזה שלי… אבל בשלב מסוים הוא אמר לי - אני לא יודע למה - ‘המועדון היחיד שהייתי נותן לך ללכת אליו הוא ריאל מדריד’. לא משנה כמה אתה מאמין בעצמך, כשמישהו אומר ‘ריאל מדריד’, זה נשמע בלתי מושג, רחוק… זה מועדון מיוחד. הייתי שם שלוש עשרה שנים, אני יודע על מה אני מדבר. שאלתי אותו, ‘מה אם מדריד לא תופיע?’ והוא ענה, ‘כן, אבל זה המועדון היחיד שהייתי נותן לך ללכת אליו’.” והסכמתי. היורו הגיע, ומחנה האימונים, ועוד לפני הנסיעה, התקשרו אליי. הוא אמר לי שריאל מדריד רוצה אותי. הייתי המום. הקשר התחיל במאי, בסוף העונה, כשהיינו כבר במחנה אימונים. ידעתי על העניין של מדריד, דיברתי עם המאמן… אבל ללכת לשם היה הכל חוץ מקל. למרות שהוא סיפר לי את כל זה, המשא ומתן היה קשה וארוך להפליא, ואתם יודעים איך התנהגתי באותו זמן, היה לי קשה מאוד לעשות את הצעד הזה… אבל הייתה לי הבטחה. הוא נתן לי את המילה שלו, וציפיתי שהוא יקיים אותה. אני מבין שיש משא ומתן, אבל זה היה באמת קשה וארוך מאוד. וכבר הייתי נעול בדעתי: אפילו הייתי מוכן לא לשחק שם יותר".
הצהרת מרד: “זה נכון. זה היה לי מאוד קשה בגלל ההיסטוריה שלי עם המועדון והקשר שלי עם האוהדים; זה לא האופי שלי. אבל לא ראיתי דרך אחרת לצאת, והייתי חייב לעשות את זה”.
הפרידה מריאל מדריד: “בכנות, זה לא היה קל. ביליתי כמעט חצי מחיי במועדון אחד, בעיר אחת, וזו הייתה אחת התקופות היפות ביותר בחיי. הייתי אומר שהגעתי למדריד קצת מאוחר, בגיל 27, אבל בזמן הנכון; אחרי ארבע השנים באנגליה, שעזרו לי מאוד, וכל מה שחוויתי והשגתי מאז במדריד, הכל נראה לא מציאותי. אם מישהו היה אומר לי כשהגעתי שאני יכול לכתוב את כל מה שאני רוצה להשיג, ומה אהיה מרוצה ממנו, הייתי מפחד לכתוב את כל מה שהשגתי. אז זה מדהים. אני לא מדבר רק על הגביעים או הניצחונות, אלא על להישאר במועדון כזה במשך 13 שנים… הגעתי בגיל 27 ועזבתי כמעט בגיל 40… זה לא ייאמן. כולם יודעים איזה מועדון זה ריאל מדריד, שבו בינוניות לא נסבלת, ועצם העובדה ששמרתי על הרמה הזו במועדון כזה במשך כל כך הרבה שנים היא הדבר הכי מדהים מבין כל ההצלחות שחוויתי. לדעתי, זו ההצלחה הכי מדהימה, כי כשהגעתי חשבתי שאם אשאר חמש או שש שנים, זה יהיה נהדר; חשבתי שקריירה מקצועית נמשכת עד גיל 33 או 34, וגם ראיתי בכך הצלחה גדולה להגיע לגיל 35. אבל אפילו עברתי את הגבול הזה, ועד כה אני עדיין שומר על הרמה הזו”.
הרצון שלן לפרוש בלבן: “תמיד אמרתי את זה: אלה לא היו סתם מילים ריקות או חנופה לאוהדים, למועדון או לכל אחד אחר; המשאלה הכנה ביותר שלי הייתה לפרוש במדריד. אבל, במילים פשוטות, לכל דבר יש התחלה וסוף. לפעמים דברים לא הולכים כמתוכנן, אבל למרות שהמשאלה שלי לפרוש במדריד לא התגשמה, השגתי את מה שמעולם לא חשבתי שאעשה. מה שקרה - קרה; אני לא מתחרט על כלום. כשאני רואה את הפרידה שהייתה לי, לא ציפיתי לזה אפילו בחלומותיי הפרועים ביותר. הכל היה מושלם, מאוד מרגש… אני מאוד מתרגש, אבל אני לא מראה את זה, אני מסתיר את זה הרבה; עם זאת, הימים האחרונים האלה במדריד היו מאוד מרגשים עבורי. האהבה הזו מהאוהדים, מהמועדון, מהאנשים שקשורים למדריד היא משהו שיימשך לנצח. זה מדהים, ואין לי מילים להודות לאוהדים, לאנשים במועדון, על כל התמיכה הזו במהלך 13 השנים האלה… אבל זה היה ככה מהיום הראשון. זה לא התחיל אחרי הדסימה או תואר מסויל. כבר מההתחלה, כשהגעתי עם כל הקשיים; מההתחלה הרגשתי את האהבה והמסירות הזו מצד האוהדים, שחשו שאני האדם הנכון, וזה נתן לי השראה ומוטיבציה לגמול להם בצורה הטובה ביותר שאפשר”.
ואחרי ריאל מגיעה מילאן: “אחרי ריאל מדריד, לאן שלא הולכים, זו ירידה משמעותית. זה בלתי ניתן להכחשה, וכל השחקנים יכולים לאשר את זה. אני חושב שהגעתי למועדון שעם ההיסטוריה והמוניטין שלו, קרוב מאוד לריאל מדריד, ובשבילי, זה המצב האידיאלי ביותר שיכול לקרות. במיוחד כי גדלתי על כדורגל איטלקי; מילאן הייתה המועדון האהוב עליי…”.
החלטה לעבור למילאן: “לזבונימיר בובאן הייתה קריירה נהדרת שם והוא היה קפטן נבחרת קרואטיה. אני עדיין משחק ברמה גבוהה מאוד; הליגה האיטלקית היא אחת התחרותיות ביותר באירופה, עם הרבה מועדונים ברמה דומה. קשה להשיג דקות משחק, אז זו הייתה החלטה קלה מאוד עבורי, במיוחד כשהמועדון הסביר לי את הפרויקט שלו. זו התאמה מושלמת, גם עבורי וגם עבור מילאן, מכיוון שהם חיפשו שחקן שיכול להביא אמביציה, כריזמה ומוטיבציה, את כל אלה יש לי. כן, אני מסכים. אני רוצה להוסיף שכשחשבתי שיום אחד אולי לא אהיה בריאל מדריד, למרות שלא חשבתי שזה יקרה, כשחשבתי איפה אני רוצה לשחק, מילאן תמיד הייתה ראשונה, מיד אחרי ריאל מדריד”.
השוואה בין לה ליגה, הפרמייר ליג והסרייה א’ : “באיטליה, הליגה די טקטית וממוקדת טכנית, במיוחד טקטית. הקבוצות מאורגנות היטב; קשה לפרק את ההגנה שלהן וליצור מצבים. זהו סגנון כדורגל מאוד תובעני כי נגד כל קבוצה אתה צריך לעבוד קשה מאוד כדי ליצור הזדמנויות ולנצח את המשחק. זה ההבדל בהשוואה לליגות הספרדיות והאנגליות. בספרד, הם גם משחקים סגנון כדורגל די טכני, עם יותר מעברים, במיוחד בריאל מדריד, בעוד שבאנגליה אפשר לומר שזה ‘רוץ ובעט’ - פיזי ומהיר; הכל קורה כהרף עין בזמן שאתה משחק. בריאל מדריד, תמיד יש דרישה למופע: אם אתה לא תוקף, האוהדים יצעקו לך בוז, גם אם אתה מנצח 0:2..”.
