לי בבית יש את התקליט דארק סייד של פינק פלויד שדוד שלי קנה שהוא היה צעיר וקיבלתי את זה מתנה ליום הולדת..
אתם רוצים באמת להגיד לי שבעוד 40 שנה או משהו כזה, לאחד הילדים היה את CRZY IN LOVE של ביונסה ?
עוד כמה שנים ביונסה תעלם ותחליף אותה הביונסה החדשה אני מקווה שאני יהיה עדיין בחיים להכנס לפורום ולצחוק עליכם טיפה 
דרך אגב יש איזה להקה חדשה שנוצרה? או משהו חדש או שהכל כבר עבר לAI
אני אומר תודה שנולדתי לפני טריליון שנים שאני מספיק בוגר להבין כמה חרא המוזיקה של היום. גאה להיות בומר
אתה משווה פה פופ לרוק, לדעתי אפשר לדייק את ההשוואה.
לא חושב ש frozen של מדונה שונה מביונסה, ממייקל ג׳קסון, מגריז, מסטיינג אלייב או מ- ymca.
לא חושב שדארק סייד שונה מ ok computer או מ what’s the story morning glory
אם רוגר ווטרס לא היה נאצי עוד היית מקבל ביקור זועם ממני ליד ביתך
חחחח
ואט דה פאק אואזיס ופינק פלויד כמעט בגדולתה?
אני משווה את ההשפעה ההיסטורית שהיה לX להקה או זמר אז ואתה יכול לשים כל אומן שלדעתך היה היסטורי אז
לבין האיקונים של היום.
נחכה עוד 10 שנים ואז תספרו לי כמה טילור סויפט עמדה במבחן הזמן.
מדונה ואני לא אוהב את המוזיקה שלה שהיה ברור אבל עשתה למען מוזיקת הפופ מה שביונסה לא תעשה לפופ כל החיים שלה, שלא לדבר על מייקל גקסון. שמים וארץ המרחק בינהם לבין הפופ של היום.
אני פשוט קורא פה על ביונסה טילור סויפט וכל מיני PR למינהם ואני חושב וואלה אני נולדתי לדור שקיבל את נירונה אואזיס רדיוהד ועוד ואני עוד העזתי להתלונן על זה לחברים אז. איזה מפונק הייתי.
מה שעצוב זה שהרוק נמצא כבר במצב של מוות קליני. זהו נגמר הסיפור.
עצוב לי על זה. כל הביונסה והסויפט בכלל לא מטרידות אותי אלא המוות של הרוק.
בוא נדייק עוד יותר את ההשוואה.
פינק פלויד זה על הקו של רדיוהד, להקות שהביאו חידוש (אפשר להתווכח על מה ומי אבל זה לא הדיון) למוזיקה שהיא לא רדיופונית (שים לב שהדברים המושמעים של שתי הלהקות הם השירים היותר קליטים כמו קריפ, וויש יו וור היר וכו׳). לא חושב שאחת מהן יותר גדולה (כאילו, אני חושב שהאחרונה בלי תחרות, אבל זה עניין של טעם).
אואזיס זה רוק יותר ׳קל׳, מוזיקה שאין בה הרבה תחכום/איכות מוזיקלית, אבל היא מייצרת המנונים שמחזיקים לדורות. לדעתי היחידים שמשתווים לאואזיס בגדולתם בהיבט הזה באנגליה הם… הביטלס בעצמם.
פופ - אם אתה מחפש קצת יותר איכות אז אפשר ללכת לליידי גאגא, אבל אני באמת פחות מבין בזה. או למשל כריסטינה שעמדה במבחן הזמן. את ביוטיפול, למשל, אתה שומע ברדיו גם אחרי כ-25 שנה מפה לשם. זה נכון אפילו לבקסטריט בויז. לא רואה הבדל.
תסתכל אני לא מציג את עצמי בתור מומחה גדול בסוגי מוזיקה ואני בטח לא אוריה הגדול. והם לא מעניניות אותי. פשוט טיפה הקפיץ לי הסעיף כל ההפרזה שהיתה פה לגבי ההשפעה של סויפטי והביונסה על המוזיקה.
אני עצוב שאין יותר רוק. אני לא חושב שאי פעם היה מצב כזה כמו היום. נאדה.
הילד שמנסה להתחיל ולשמוע מוזיקה היום? מה הוא שומע ? בהנחה שהוא רוצה לשמוע מוזיקה שונה מהמינסטרים של היום
אתה לא סותר את מה שכתבתי.
פעם אפילו הפופ היה יותר איכותי ומשמעותי מהיום
משה הראה פה משהו מענין שמדגים אופן נוסף שבו השיח הזה נגוע במיתוסים - הלהקות המשפיעות ביותר כביכול מצד אנשים עם טעם דומה לשל משה (ושלי) הן דווקא האלה שהכי פחות ״משפיעות״ במובן האובייקטיבי של המילה - אין כמעט להקות גדולות מעשרים השנה האחרונות, ומי שיש נוטות לכיוון הפופ באופן הרבה יותר ברור (קולדפליי כדוגמה הבולטת ביותר). הרוק בכללותו די גוסס (שוב מדגיש שבמיינסטרים. בשוליים יש דברים נהדרים תמיד, והשוליים היום רחבים מתמיד). אני ממש לא יודע אם עוד 20 שנה ישמעו את פינק פלויד, בטח במימדים של עכשיו. הכל מתיישן ודועך.
זה כמובן נכון ש-״מוזיקת סינגלים״ ולהיטים פופולריים מתכלים יותר בקלות, אבל גם כאן יש איזו מיתולוגיה שקרית למדי כאילו האלבום הוא התצורה המושלמת של אמנות המוזיקה המוקלטת. צריך להזכיר לעצמנו שעידן האלבומים הוא בסה״כ אפיזודה של מספר עשורים בודדים. המוזיקה המוקלטת עצמה קיימת פחות מ-100 שנה. במשך תקופות ארוכות זו היתה מדיה שצורכים רק בתור נלווית למחזה או לסרט אצל רובם המוחלט של בני האדם. במשך 20 שנה בערך, שבהם גם הפציעו לחיינו הרדיו והטלוויזיה, היה מקובל לצרוך מוזיקה ״איכותית״ באלבומים וכו׳.
את כל הנ״ל אני כותב בתור אדם שהיה בצד השני של הויכוחים האלה עשרות פעמים, באינטרנט ובמציאות, ושעד היום צורך כמעט את כל המוזיקה שלו מאמנים ״רציניים״ וכמעט ורק בתצורה של אלבום.
לא ישמעו את פינק פלויד כנראה בעוד 20 שנה אבל אתה יודע את מי גם את מי לא ישמעו בעוד 20 שנה (ככל הנראה)?
ביונסה וסויפטי.
ההבדל בינהם, מלבד התהום של האיכות, היא שאת פינק פלויד והביטלס ושאר הגדולים שמעו גם 40 שנה אחריהם….
זה כל מה שאני רוצה להגיד.
שוב עצוב לי בעיקר שהדור הצעיר היום אם הוא לא הולך ובאופן פלא נחשף לשולים אז אין לו סיכוי לשמוע מוזיקה שונה.
וכמה באמת יודעים מה הולך בשולים? אני למשל לא. ואני אחד שפעם היה שומע הרבה ברדיו מוזיקה כזו.
זה עצוב, כמה להקות חדשות יוצאות? היום הכל בספוטיפי מישהו קנה אלבום חדש? הרוק מת והכל שאר זה פלסטי בעיני.
לא מצליח להבין איך אתה אומר על ביונסה, זמרת שבטופ העולמי כבר 20+ שנה, שיאנית הזכיות של הגראמי, קריירה מפחידה לא אחת שבאה עם 3 להיטים ונעלמה שהיא תהיה לא רלוונטית.
אני מהז’אנר של אואזיס, ברוס ספרינגסטין, מארק נופלר, אריק קלפטון, AC/DC , the doors, the who, לד זפלין, פרל ג’אם, סאונדגארדן ובארץ ברי, היהודים, מוניקה סקס. רוקפור..בקיצור הבנת את הכיוון
אז ביונסה רחוקה מהז’אנר שלי ועדיין להגיד שהיא לא זמרת שתיזכר עוד 20 שנה זה כמו להגיד שעוד עשור לא ידעו מי זה מישהו שאתה מחשיב מהטופ כדורגלנים בעולם כיום.
היא מצליחה עכשיו אני לא מכחיש את זה.
אני רק מכחיש את החשיבות שלה להיסטוריה. זה גם טעם אישי.
אני לא משווה אותה לספרינגסטין ולקלפטון , אני משווה אותה למייקל גקסון ומדונה.
אתה חושב שמייקל גקסון ומדונה והיא זה אותה שורה? אני לא.
עלית פה על משהו.
אמבפה או כל אחד מהצמרת היום , אתה חושב שיזכרו אותם כמו פלה מראדונה ומסי?
אני חיייב להוסיף שאני נכנסתי לדיון הזה בלי רצון כל כך כי אין לי הבנה עמוקה במוזיקה כמוכם פה. אני יודע מה אני אוהב ומה אני לא אוהב ועצוב לי שמה שאני אוהב הוא “חיה נכחדת”.
פשוט הקפיץ אותי הטענה שטילור סויפט יש לה איזהשהוא כח מאגי והשפעה על הפוליטיקה בארהב. היא כמו שאר הסלבריטי של היום , בקטע הזה זה פשוט פיקציה מוחלטת.
טראמפ יסכים איתי על זה ואני חושב שבאופן מוזר גם הילארי וקמלה.
Halo, single ladies, crazy in love
כולם להיטי ענק אפילו היום
מה שאני אומר שאני חושב שביונסה היא לא אמבפה, היא פלה, היא מראדונה, היא רונאלדו (איזה מהם שתבחר)
מייקל ג’קסון לדעתי בשיאו לא התקרב לאף אחד, הווקאליות, השירה, הריקוד, השואו, הוא המסי והמייקל ג’ורדן של עולם המוסיקה ההיסטורי.
מדונה גם היסטורית, זה לא מוריד מזה שביונסה גם, סוויפט לא תיזכר כהיסטורית אבל יזכרו מי היא עוד 20 שנה.
ביונסה היא בטופ ההיסטורי עם כל השמות שאמרת וכמובן שבמוסיקה זה הרבה יותר קשה כי זה עניין של ז’אנרים אבל מכיוון שפופ הוא הז’אנר בדרך כלל המושמע והמוערץ ביותר אז ניסיתי להישאר בגבולות שלו
לא טענתי שיש לה כוח מאגי. טענתי שיש לה השפעה של הקהל שלה שלהרבה אחרים כיום אין, ברמת מיליונים.לא טענתי שזה מנצח בחירות רק שיש כזאת השפעה
100% ההשפעה שלו על רקדנים, הזמרים מכל הסוגים היא טירוף. הוא עקףבפער אגדות אחרות שהיו הרבה לפניו להם גם היה קהל מאמינים שגוגל בעת כמו נגיד אלביס פרסלי.
אם כבר goat בז’אנר שלו- אמינם. ראפר נצחי, גם בתוך התעשייה, אין מישהו שמערער על המעמד שלו.
אם כי זקנתו מביישת (מאד מאד) את נעוריו. כבר 15 שנה בערך שהוא מוציא מוזיקה מזעזעת, ולא מעט ממנה.
לא חושב שהוא קונצנזוס goat. כן כנראה ב-Mount Rushmore כמעט של כולם.
האלבום האחרון שלו מעניין, לא הכל באנגרים, אבל הודיני ואנטיכרייסט אחלה שירים.
פעם ראשונה שלי בארה”ב, אני יוצא מהטרמינל של ניוארק לכיוון תחנת המוניות למונית שהזמנתי מראש.
יושב שם בעמדה בחור שחור משועמם עם ראסטות, ושואל אותי מה השם כדי לחפש את ההזמנה שלי במחשב.
אני עונה לו, ופתאום בבת-אחת הוא נדלק ומתפוצץ מצחוק:
“Elishaaa??? That’s a girl’s name in here…
”
אני דווקא עם חנן בסיפור הזה - פסגת המוזיקה הפופולרית בעיניי הייתה לפני זמני (עד כדי לפני שנולדתי), ודווקא המוזיקה שיצאה בזמן שהייתי בתיכון - לא סבלתי אותה בזמן אמת (דווקא היום אני קצת יותר מעריך אותה, בעיקר מטעמים נוסטלגיים כנראה). אבל ברור לי שאני (וחנן) החריגים במקרה הזה, ורוב האנשים אכן ישימו את המוזיקה שיצאה בתקופת התבגרות שלהם בטופ של הפופ.
בהקשר הזה, אגב, כשמדברים על מוזיקה פופולארית - רציתי לבדוק פעם את הנושא הזה של ‘פעם המוזיקה ששמעו הייתה טובה יותר מהזבל שמוציאים היום’, ועניין אותי לבדוק האם ועד כמה מדובר בסתם אמירה נוסטלגית, ושאולי אותן להקות של פעם שעשו מוזיקה מצויינת, למעשה בזמן אמת היו סתם נישתיות (בדיוק כמו שגם כיום תמיד אפשר למצוא את אותם אניני טעם מוזיקליים).
אז מסתבר שלא - אם תסתכלו על רשימת האלבומים/השירים המושמעים ביותר לאורך השנים - אפשר לראות שלהקות ואמני הענק של העבר, שנחשבים גם כענקים ע”י המבקרים וה”מבינים” - גם היו ענקיים מסחרית, ועמדו בראשי מצעדי ההשמעות והמכירות. להסתכל על רשימת ה-billboard top 100 ועל ההתדרדרות שלהם לאורך השנים - זו חווייה כואבת עבורי כחובב מוזיקה “טובה” (וכן, ידוע שהוויכוח על קיום אמנות “טובה” באופן “אבסולוטי” הוא ויכוח עתיק יומין, כשבסופו של יום החוויה האסתטית שבצריכת אמנות היא חווייה סובייקטיבית לחלוטין. ובכל זאת קשה לי שלא “לשפוט” את הפער הברור בעיניי שבין ‘עטור מצחך זהב שחור’ לבין ‘לא לפנות אליי לא לדבר איתי חווייה ממש ממליצה לך’).
******
לגבי נוסטלגיה, אכן מעניין איך שהיא עובדת.
קודם כל הנקודה שאורי הזכיר בצדק, לגבי זה שדברים שנתפסו כזבל קיטשי ודביק בעבר, פתאום מקבלים חיים חדשים לאחר שנים כחדשים, מרעננים ורטרו. זה נכון כמובן לא רק למוזיקה, אלא גם למגוון תחומים אחרים, בין היתר גם לאלמנטים פלסטיים ויזואליים - אנשים תולים אצלם בסלון היום בגאווה ובסנוביות אפילו, דברים שבעבר היו נחשבים למתחילים בהמוניותם. או חפצים יומיומיים שבעבר נתפסו כמתסכלים ולא פרקטיים, והטכנולוגיה שיפרה משמעותית את נוחות העבודה איתם, וכיום אנשים “מעריכים” אותם מחדש וסופגים את חוסר הפרקטיות, בשם ה’נוסטלגיה’.
או, תופעה מעניינת נוספת שהבחנתי בה - היכולת להיות נוסטלגי ביחס לדברים שבכלל לא היו בעברך/צעירותך. אתה יכול לראות סרט משנות ה-50 או לשמוע מוזיקה של סרט כזה, ולחוש נוסטלגיה לתקופה שבכלל לא חיית בה. משהו במנגנונים של המוח שלנו שמקטלג את האלמנטים האלה כשאנחנו צורכים אותם לראשונה, שם אותם בקטגוריה של ‘עבר/נוסטלגיה’ (ואף נותן להם את המאפיינים המתאימים במוח ובתחושות שהם מייצרים אצלנו), מבלי שבכלל חווינו אותם בזמן אמת.
******
ואגב, אפרופו אלישע:
זה מה שהיה לאלישע אחר (אלישע בן-אבויה, חכם יהודי מלפני 2000 שנה ש”יצא בשאלה”) להגיד על הנושא הזה:
הלומד (=המלמד) ילד למה הוא דומה, לדיו כתובה על נייר חדש. והלומד זקן למה הוא דומה, לדיו כתובה על נייר מחוק.
מתמצת את הנושא באופן נהדר בעיניי. מתקשר גם למה שלייזר דיבר כאן בגיחה הקצרה שלו בזמנו, על הצורך של כל פלטפורמה בזרימה מתמדת של ילדים בני 18~ על-מנת לשמור על הרלוונטיות שלה.
זה מצד אחד נכון, ומצד שני לא הדרך להסתכל על זה. מה היה היחס מצד מי שאהב מה שנחשב לפני כן למוזיקה טובה, כלפי המוזיקה של הביטלס / דילן? נכון מאד, התייחסו אל זה כזבל רועש, פשטני, שטני אפילו. זה אפילו לא אקסקלוסיבי לחובבי מוסיקה קלאסית וג׳אז, זה נכון גם עבור חובבי הפולק שכמעט שחטו את דילן כשהעז ״להתחשמל״, רחמנא ליצלן, בפסטיבל ניופורט:
דינמיקה דומה אפשר היה למצוא ביחס לדיסקו ואחריו למוזיקה אלקטרונית בראשיתה, להיפ הופ בחיתוליו, לפאנק (ב-f וגם ב-p)…
זה כמו המערכון המיתולוגי של לול בנמל + הטיית השורד - אתה זוכר את ״עטור מצחך״ אבל לא זוכר את ״צעד קדימה, שניים אחורה סקובידו״ ( עשורים שונים, אבל אני חושב שהפואנטה עומדת). זה כן נכון שצריך מעט יותר לחפש בשוליים כדי למצוא מוזיקה ״איכותית״ היום והיא בעיקר בשוליים. אבל זה ״להתאמץ״ כי למעשה היא הרבה יותר נגישה ויש הרבה יותר ממנה. אם היית טינאייג׳ר חנון מוזיקה רציני מאד היום, היית בז למיינסטרים כמובן, אבל גם היית מוצא המון מוזיקה ״של מבינים״ שהיית אוהב ומעניק לה משמעות גדולה בזהותך ובאישיותך. מוצא בה עומק רב וכו׳.
יש לי כמה כיווני מחשבה נגד פרדיגמת ה-זה-קורה-בכל-דור: