היה ועוד איך, לתקופה קצרה אמנם עד שנפצע אבל כשהוא קיבל את הקרדיט כשקאסמירו היה פצוע הוא הראה שהוא יכול גם לחטוף כדורים וגם לשחק כדורגל. אני בכלל לא הרגשתי בחסרונו של הברזילאי.
אם מישהו לא העריך את התחת, אחרי התמודדות כזאת כבר אין ברירה. כל שחקן בליברפול יותר מהיר, חזק וטכני מהמקביל שלו באתלטיקו, לא היה ספק מי הקבוצה היותר טובה. נוקאאוט אלופות במיטבו. כל הנאחס של אתלטיקו במפעל הזה התנקז להארכה הזאת.
ליברפול משחקת מדהים. לא זוכר מתי נהניתי ככה לראות קבוצה אחרת. לא ברור איך השחקנים שלה מסוגלים לשחק באינטנסיביות כזאת לאורך זמן, כאילו השתילו לכל אחד מנוע במקום לב. הלחץ האדיר על היריבה, ההתאוששות אחרי איבוד כדור, המחויבות, שני מגנים סילונים שמצטרפים בלי סוף, כניסה של קשרים מקו אחורי, איום במשחק מסירות, איום במצבים נייחים, איום בבעיטות מרחוק, לכל הרמה יש כתובת, כל אחד מהשלישיה הקידמית עם דריבל, יודע ליצור לבד ולתת גול, אפס התמזמזויות עם הכדור, הכדורגל הכי ישיר שיש. שאפו לקלופ על הקבוצה שבנה. חבל שהם לא יזכו לחגוג אליפות כמו שצריך העונה.
כשאני מתלונן ללא הרף על הכדורגל שלנו, זה המודל שלי. זה רף נורא גבוה ואנחנו כל כך רחוקים משם עכשיו, גם כמה צעדים קטנים קדימה בקיץ ונגיד תודה.
3 לייקים
קצת ריספקט לזידאן וזה, חשוב מאוד. ליברפול משחקת מדהים אבל היא שיחקה בבית, נגד יריבה שברוב משחקי החוץ באירופה נראית אותו דבר, אתה רואה את צ’ולו על הקו ואת השחקנים שלו ואתה חושב אם הם שייכים לרמות האלה. הם כמעט תמיד לא נוגעים בכדור, בכלל, מתבצרים 90 דקות ולא פעם זה מצליח להם. זה היה ככה גם נגד באיירן, הם היו חלשים גם נגדנו בברנבאו ב-2017. ומה עם המשחק בספרד? ליברפול לא בעטה למסגרת אפילו לא פעם אחת. זה היה אולי המשחק הכי טוב שלה העונה חוץ מהמשחק נגד לסטר. השלישייה הקדמית מגיעה להמון מצבים אבל די רשלנית מול השער. עם כריסטיאנו שתמיד מופיע בסיוטים של צ’ולו הם היו עוברים 
הכדורגל שלנו תחת זידאן רוב הזמן לא הפריע לי יותר מדי, העונה זה בהחלט צובט לי בעין. אני רואה במוחי את המודל של תקופתו כשחקן, הגלאקטיקוס, לפחות בשנתיים וחצי הראשונות.
ועוד מילה על אתמול - לפחות לערב אחד רציתי להיות מרקוס יורנטה, באמת אבל. אפילו התפלקה לי איזה מחשבה של קינאה באתלטיקו לערב אחד.
לייק 1
ליורנטה יש נטייה להגיע בגדול למשחקים חשובים, שחקן מצויין שחבל מאוד שהועזב יכל להיות ואלוורדה2.
יורנטה אחלה בתור מחליף לקאסמירו, אולי הוא יום אחד אפילו היה מוכיח שהוא עדיף. אני באופן אישי מאד אהבתי אותו.
לא בטוח שכל זה רלבנטי כי יתכן וזהו סוג של מקרה מוראטה - לא היה נשאר כי הוא מספיק טוב כדי לשחק בקבוצה טובה באירופה והעזיבה הייתה מגיעה או הגיעה ממנו (היה בזמנו גם את עניין היחסים העכורים עם זידאן)
2 לייקים
על בסיס מה הטענה הזאת? איזה משחקים גדולים הוא הגיע בעונה שעברה והציג יכולת מעל למצופה?
אני חושב שאם זה היה קורה, לא היינו מציגים יכולת כמו שראינו עונה שעברה.
למען האמת פדה מוכיח שאנחנו כבר נראים יותר טוב, האומנם אנחנו לא ברמה שאנחנו רוצים, לכך יש עוד שחקנים לצרף.
תסתכל על כל העונה הזו של יורנטה באתלטיקו, למעט המשחק אתמול, הוא פשוט לא מספק את הסחורה, והציג יכולת חלשה מאוד נגדנו כשעלה לשחק.
לא מכל אקס שלנו צריך לעשות מסי כשהוא עוזב. יש מספיק דוגמאות לשחקנים כאלה שהציגו יכולות מעבר למצופה למשך עונה שלמה שלא באמת הביאו תועלת.
אי אפשר לקחת כמה משחקים בודדים ולהחליט שהוא מתאים למועדון, אחרי הכל אנחנו ריאל מדריד.
יורנטה היה מצויין במעט ששיחק בעונה שעברה. לצערו הוא נפצע בשיא ואז זידאן חזר והסיפור נגמר.
הטענה המרכזית נגדו העונה הייתה ש"אפילו סימאונה לא סופר אותו", וזה כבר לא רלוונטי.
הוא עוד לא קאסמירו אבל הוא יכל להועיל לנו מאוד העונה- אני חושב שאיבדנו נקודות בכל משחק שוואלוורדה או קאסמירו נאלצו לנוח.
עצוב מבחינת יורנטה שעזב בעונה שהיה מקבל אצלנו הרבה יותר דקות מאשר קיבל עד עכשיו באתלטיקו, ומחדל גדול של זידאן ששרף אותו ומכר אותו, את סבאיוס ואת קובאצ’יץ יחד בלי שום תחליף. כרגע זה נס שהקישור האחורי שלנו עבר עונה ללא פציעות, ואפשר רק לחשוב לאן היינו מידרדרים עוד אם וואלוורדה, השחקן שאנחנו לא מצליחים לנצח בלעדיו לא היה פורץ בענק העונה.
לייק 1
“אתה לפעמים עלול לשכוח את הדרך שלך כשהגשמת את החלומות שלך. מגיל צעיר אתה לומד להרגיש לבד ואחראי. בקור ובגשם, וגם בשמש, או בכל יום אחר”. ואז הגיעה שורת המחץ שוברת הלב: “במשך 11 חודשים ו-14 ימים לא הצלחתי להקדיש את עצמי למה שהכי אהבתי מאז שהייתי קטן - להיות שוער”. איקר בפוסט קורע לב לכבוד יום השוער הבינלאומי. לא פרש רשמית אבל קשה לראות אותו חוזר, הראש כבר בתפקיד יו"ר ההתאחדות. לא שיחק מאז אפריל שעבר.
אלוהים, רק שלא ייפרוש ככה מבלי לשחק אפילו עוד משחק זניח. לא מגיע סיום כזה לאגדה. מעבר לכך שאני מחכה בקוצר רוח שיחזור למשחק האגדות של ריאל. אני שם בצד את העובדה שכבר לא היה טוב מקצועית, זה היה גיהנום עבורו. בהתחלה מוריניו - ההכפשות בתקשורת היו מיותרות, בהמשך הבוז של הקהל שלחלוטין לא היה מוצדק, וגם היחס מצד הקבוצה. זו עזיבה שהותירה צלקת יותר מראול, יותר מגוטי. 
לייק 1
כי משעמם…
אוסקר רודריגז בן ה-21 מושאל כבר שנה שניה ללגאנס ומשתפר מיום ליום.
הוא משחק כקשר התקפי ומרגיש בנוח בעיקר באמצע בעמדת ה-10 הנכחדת. השנה יש לו כבר 7 שערי ליגה ו-2 בישולים בלה ליגה.
יש לו בעיטה אדירה מרחוק, בעיטות חופשיות נהדרות ויכולת מסירה לא רעה.
חאמס כנראה יעזוב, ואן דה ביק לפי הדיווחים כנראה לא יגיע השנה, אודגארד יתכן מאוד וישאר עונה נוספת בסוסיאדד וגם עתידו של מודריץ’ לא ברור (למרות שהוא לא משחק בדיוק על אותה העמדה).
הייתם שוקלים להשאיר את אוסקר אצלנו על הספסל כאופציה נוספת לקישור בשנה הבאה?
כמו שזה נראה במידה ואנחנו משחקים 4-4-2, השחקן היחיד שיכול לשחק כקשר התקפי הוא איסקו כרגע לכן חשבתי על הרעיון הזה. אשמח לשמוע את דעתכם.
לייק 1
איקר קסיאס דיבר לראשונה על הרגעים הקשים לאחר התקף הלב שעבר בחודש מאי, והוא כבר לא מצפה לחזור לשחק. “הרבה דברים השתנו אצלי, בעיקר במחשבה. הצלחתי להעריך יותר רגעים מסוימים. לעתים אנחנו השחקנים לא מעריכים את מה שיש לנו. אנחנו לא מבינים שיש לנו הרבה כוח בידיים ואנחנו מסוגלים לשמח הרבה אנשים”. האם אחזור לכדורגל? “עליי להיות ריאלי, הדבר הכי חשוב הוא הבריאות שלי”.
החודש הראשון לאחר התקף הלב: “אחרי התקף הלב שעברתי הייתי עצוב במשך חודש. פחדתי ללכת, לישון, לעשות כל מאמץ גופני שהוא. זה היה בלתי אפשרי. עכשיו אני מרגיש טוב, אבל אני משתמש בתרופות. אני חושב שרק הרופאים יכולים להגיד מה אני יכול או לא יכול לעשות”.
יאמר לזכותו שגם בתחילת השנה מהספסל הוא די הרשים אותי מהמשחקים המעטים שראיתי שלו בפתיחת העונה כשעוד היה לו עם מי להאבק על חולצת ההרכב, באמת יכולה להיות אופציה טובה לספסל עמוק, השאלה היא האם הוא מוכן לוותר על הרכב ומן הסתם להבין שהוא גם לא יתלבש בהרבה מאוד משחקים.
לייק 1
במארקה כמדי יום מעלים פינה קבועה עם “הוידווים” על שחקנים גדולים עם סיפור קריירה מטלטל. הפעם הגיע תורו של רונאלדו נזאריו, החלוץ הנפלא שסבל מאינסוף פציעות אבל הצליח להתגבר על הכל. הוא מספר על המסיבות, עזיבת ריאל מדריד, אינטר וברצלונה והמונדיאלים.
על המסיבות: “המסיבות שלי היו טובות מאוד. יש כאלה שזוכרים אותן יותר טוב מהגולים שכבשתי, וכבשתי הרבה. אנשים מדמיינים אותם, זה בסדר, אבל אין להם מושג כמה היה כיף”.
"פלורנטיני כעס עליי מאוד. האנקדוטה הטובה ביותר הייתה כאשר הוא התקשר אליי ואמר לי ‘למה אתה לא נשאר בבית? תראה את פיגו’ ועניתי לו – “כבוד הנשיא, אם הייתה לי אישה כמו שיש לפיגו גם אני הייתי נשאר בבית’”. הוא הוסיף שאריגו סאקי לעג לו וקנס אותו. “העדיפות שלי תמיד הייתה כדורגל, זו האהבה הכי גדולה שלי, אבל כדורגלנים צעירים רוצים לצאת ולבלות ולפגוש בנות וזה נורמלי. במיוחד כשיש לך כסף”.
על הפציעות: “סבלתי משתי פציעות קשות מאוד שהשביתו לי את הקריירה לשלוש שנים והן הותירו בי פגמים גם אחרי שחזרתי (1999-2001). אנשים אמרו לי להתחיל לחשוב על פרישה. זה היה סבל אמיתי, תקופה קשה מאוד. הרופאים והמשפחה שלי עודדו אותי להמשיך, וזה היה שווה הכל. גם העובדה שהייתי אבא בפעם הראשונה באותם ימים – זה נתן לי כוחות. מעולם לא עלה בדעתי לפרוש. לעולם לא היה לי ספק שאשוב”.
“זידאן בא לראות אותי בבית החולים בצרפת. הוא היה באיטליה עם יובנטוס, בולי ליידע אותי, נסע למרפאה לראות אותי ולשאול מה שלומי. שם החלה החברות המדהימה שלנו”.
“ב-1999 בקופה אמריקה נתנו לי בחופשה תרופה לירידה במשקל, וכל עשר דקות הייתי בשירותים, איך יכולתי להתאמן ככה? התאמנתי עם חיתול. הייתי קורבן כדי לרצות את הבוס שלי”.
“עזבתי את הכדורגל בגיל 35 בגלל פציעה קשה, נכון, אולי הקשה ביותר בחיי. נכנעתי בסוף כי לא רציתי לעבור ניתוח כזה בגיל כזה. יש הרבה גינויים כשמקללים שחורים או הומואים, אבל כשקראו לי ‘שמן’ כל הזמן, אף אחד לא התנגד לכך. לא אכפת לי”.
על עזיבת ריאל מדריד: “זה היה בעל כורחי. היו לי המון בעיות עם פאביו קאפלו. לדעתי הוא השתמש בי כבן ערובה. כשהמאמן חזק יותר, כמובן, המועדון צריך לבחור, ולכן עזבתי. אם הייתי גרם יותר ממשקל מסוים הוא התנכל לי ולא הכליל אותי בסגל”.
על עזיבת אינטר: “הקטור קופה היה גרוע מקאפלו, לפחות קאפלו זכה בתארים והיה לו קייס. מה לגבי קופר? זו הייתה הפעם היחידה בה דיברתי עם הנשיא מאסימו מוראטי והיו לי דרישות – “כבוד הנשיא, אני לא יכול להמשיך עם המאמן הזה. או שאתה שולח אותו הביתה או שאני עוזב”. הוא בחר בקופר לפניי ועזבתי”.
על עזיבת ברצלונה: “חתמתי על חידוש חוזה לפני שיצאתי למשחקי הנבחרת של ברזיל, ואחרי חמישה ימים התקשרו אליי ואמרו לי שאני לא אמשיך בקבוצה. זה מעולם לא היה בשליטתי. רציתי להמשיך. אבל המועדון לא העריך אותי כמו שצריך כנראה”.
על הטרגדיה לפני גמר מונדיאל 1998: “החלטתי לנוח קצת אחרי ארוחת הצהריים והדבר האחרון שזכרתי הוא שהלכתי לישון. עברתי התקף וכשהתעוררתי הייתי מוקף בשחקנים האחרים ובדוקטור לידיו טולדו. הבדיקות לא הראו שום דבר לא נורמלי. הלכנו לאצטדיון, ביקשתי מהמאמן לשחק. לא הייתה לו ברירה. יכול להיות שזה השפיע על כל הקבוצה כי זה מפחיד, זה לא קורה כל יום, אבל הייתה לי מחויבות גדולה למדינה שלי והייתי גאה ששיחקתי”.
על הזכייה במונדיאל 2002: “זה היה במקביל לגמר בפריז. אחרי ארוחת הצהריים כולם הלכו לישון ואני לא רציתי לישון. אמרתי לדידה ‘תישאר איתי ער’. חששתי שזה יקרה שוב. זה היה פיצוי גדול על כל מה שקרה לי”.
על הגלאקטיקוס: “הייתי רוצה להבקיע את השער הגדול שלי מול קומפוסטלה (השער הנפלא ב-1996-97 אותו בחר לשער הגדול בקריירה שלו) במדי ריאל מדריד. בעידן הגלאקטיקוס שיחקתי עם זידאן, אדם שאני מעריץ והשחקן הכי טוב ששיחקתי איתו. לראות אותו זה היה מהפנט כל פעם מחדש. הייתה הרבה ציפיה לגלאקטיקוס ובסופו של דבר נתנו שואו כל פעם מחדש, זה היה דור מנצח ששינה את דרך העיסוק בכדורגל”.
2 לייקים
כמעריץ גדול של רונאלדו, ולאור הציון ההיסטורי לשלשוער באולד טראפורד ובין היתר שלל ההתבטאויות על המסיבות - חזרתי לימים ההם של רונאלדו בלבן, והיה ממש כיף, העזתי לשאול בקול רם: האם תקופתו של רונאלדו בריאל מדריד הייתה הצלחה או תחושה של החמצה?
אז איך הייתה התקופה של הפנומן במדריד? ארבע וחצי שנים סוערות. קודם כל היה זה רונאלדו אחר מזה שהורגלנו אליו. ככה זה אחרי שתי פציעות קשות, רונאלדו ‘בלי ברך’. מלך המונדיאל כבר היה שחקן אחר. ה-‘9’ הטוב בעולם בלא מעט זמן, אך קצת פחות וירטואוז. עדיין עובר את השוער בקלילות, כובש בימין ובשמאל, רצוי לפינה הרחוקה, כזה שתמיד ינצח את הבלם עם הבסיקלטה – תרגיל ‘האופניים’ המפורסם. רגל מעל הכדור, הרגל השנייה ורונאלדו עובר את הבלם, שידע בדיוק מה עתיד לקרות אך לא היה יכול לעשות דבר.
בארבע וחצי שנים הפנומן כבש 104 שערים ב-177 שערים – לא רקורד מזהיר למדי. הוא זכה רק בתואר גדול אחד אבל זו בטח לא אשמתו. מנגד, על המסיבות אתם זוכרים מה הוא אמר? “המסיבות שלי היו טובות מאוד. יש כאלה שזוכרים אותן יותר טוב מהגולים שכבשתי, וכבשתי הרבה. אנשים מדמיינים אותם, זה בסדר, אבל אין להם מושג כמה היה כיף”.
בכל מקרה, על כל דריבל עוצר נשימה היה גם איבוד כדור וחוסר אכפתיות. הקהל קונה כרטיס עבור שחקנים כאלה, הבידור והשואו תמיד היה חשוב לברנבאו – אך המשחק הקבוצתי נפגע. הוא ניצח משחקים גדולים אבל היה פצוע לא מעט זמן. הבקיע תמיד בליגה אבל בחצי השני של תקופתו במועדון כאילו סימן X על ליגת האלופות. המספרים תמיד היו טובים, אבל ראול דעך משמעותית (כמובן שגם לספרדי יש חלק בכך). הוא הבטיח לנשיא באימון “אל תדאג, אבקיע צמד בשבת והקהל יריע לי כמו תמיד, בשביל זה החתמת אותי”, וכך היה, אבל הוא לא ירד לגליץ’ אחד. האם תקופתו של רונאלדו בריאל הייתה הצלחה?
עולם הכדורגל כאב יחד איתו את הפציעות הנוראיות האלה במדי אינטר. המראה שלו בוכה על כר הדשא חסר אונים ותופס את הברך הארורה לא יוצא לא, אחד מהראש. לפחות אותן הוא ניצח. “סבלתי משתי פציעות קשות מאוד שהשביתו לי את הקריירה לשלוש שנים והן הותירו בי פגמים גם אחרי שחזרתי”, סיפר. “אנשים אמרו לי להתחיל לחשוב על פרישה. זה היה סבל אמיתי, תקופה קשה מאוד. הרופאים והמשפחה שלי עודדו אותי להמשיך, וזה היה שווה הכל. גם העובדה שהייתי אבא בפעם הראשונה באותם ימים – זה נתן לי כוחות. מעולם לא עלה בדעתי לפרוש. לעולם לא היה לי ספק שאשוב”. האם רונאלדו, שכולם אומרים שהוא אחד הגדולים איי פעם – היה פספוס?
איקר קסיאס בדרך להודיע רשמית על פרישה , כך זה נראה. את הציוץ למעלה כתב השוער עצמו ומחק אתמול כעבור דקות ספורות. “שבוע חשוב מאוד עבורי ברמה האישית, יום מיוחד בחיים שלי. יש הרבה מאוד זכרונות שעולים בראש, הראשון הוא ה-12 בספטמבר 1999 עם הופעת הבכורה שלי בריאל מדריד (נגד אתלטיק בילבאו בסאן ממס)”. את הפוסט סיים עם איקר עם המילים “ארבע ימים…ואז עברה שנה” - הוא מכוון לתאריך ה-1 במאי אז עבר התקף לב, כשהרופאים נתנו לו פרק זמן של שנה להחליט סופית על הקריירה הספורטיבית שלו. איקר בעצמו אמר לא אחת בראיונות, גם לאחרונה, שצריך להיות מציאותיים וזה נראה בלתי אפשרי שיחזור לשחק, מה גם שהוא רוצה להתמודד על נשיאות ההתאחדות הספרדית. חוזהו בפורטו, אגב, יפוג ביוני.
לייק 1
![[IMG]](https://scontent.fhfa2-2.fna.fbcdn.net/v/t1.0-9/86989555_2560319994068999_608909363368689664_n.png?_nc_cat=107&_nc_sid=8024bb&_nc_ohc=up_kIg4bZ20AX8WrQEl&_nc_ht=scontent.fhfa2-2.fna&oh=d412c24bac6f953252ee57209ac17187&oe=5ED0BA3F)
איקר קסיאס לא שוכח - בדיוק לפני שנה יצא לקרב הגדול של חייו - ולא מדובר על קלאסיקו או גמר ליגת האלופות. השוער לקה בהתקף לב במהלך אימון של פורטו. הפרישה נראית בלתי נמנעת אבל הוא ממתין ומעריך בינתיים כל רגע:
“וכך, בלי לשים לב, עברה שנה. אני לא מאלה שמסתכלים על השביל שנסעתי בו והדברים שעברתי. בדרך כלל אני לא מתרברב על דברים שהיו טובים, אבל הפעם אני מרגיש שמח שהתגברתי על המכשול הגדול בחיי. זה היה מרגש באמת. היו בו רגעים רבים של אימה, של דרמה ומינונים מסוימים של מדע בדיוני. וכמובן, הומור!”
בתור אחד שעוקב אחריו תרתי משמע, במשך שנים הוא קצת התעלם מריאל מדריד ברשתות החברתיות, צייץ פה ושם בטוויטר אבל לא יותר מזה ולאחרונה הוא מעלה הרבה תמונות נוסטלגיות שלו. הקורונה עצרה הכל למעשה, אני גם לא יודע מה קורה שם בפן הרפואי ואם זה יתאפשר אבל הוא חייב לקבל פרידה הולמת מהברנבאו, אפילו מול 10,000 איש בינואר 2021 עם משחק ראווה של אגדות העבר. אפילו שיעלה חמש דקות בין הקורות, עם סרט הקפטן ויסכמו עם הקבוצה השנייה שאסור לבעוט לשער שלנו בדקות האלה. זה לא רק מה שתרם לקבוצה והדרך בה עזב אלא גם כל הסיפור הזה של ההתמודדות עם התקף הלב. חבל שאני לא יכול להוציא מייל עם כל הרעיונות שלי. להרכיב ממול נבחרת וותיקים של אגדות או כזו של נבחרת ספרד עם דויד ויאה וטורס ופויול ועוד.
לייק 1
צמד המגנים הכי התקפיים באירופה ממשיכים לתת עבודה.
המגן הימני העתידי שלנו אשרף חאכימי ביחד עם גריירו ממשיכים להוביל את דורטמונד שחוזרת בכושר טוב ורושמת 2 ניצחונות רצופים.
גריירו העלה את דורטמונד ליתרון מול וולפסבורג מבישול של הזאר האח, לאחר מכן אשרף הכפיל את התוצאה לאחר מתפרצת מדהימה ובישול של סאנצ’ו.
אשרף כרגיל היה סופר דומיננטי וכל ההתקפות של דורטמונד התחילו דרכו, הוא נגע בכדור 115 פעמים ב90 דקות, האלנד לדוגמא נגע 26 פעמים.
בהמשך היום אורדיסולה ישב על הספסל של באיירן וכנראה לא ישחק מול פרנקפורט.
אתמול עברו בדיוק חמש שנים מ משחקו האחרון של איקר קסיאס . ריאל מדריד הביסה 3:7 את חטאפה בסנטיאגו ברנבאו, אבל אף אחד לא שמח שכן סיימה את העונה בלי תואר גדול. השוער ספג בוז מחלק מהאוהדים. עזיבתו נקבעה רק בחודש יולי אך ריח של פרידה עמד באוויר. השוער פרסם אתמול ציוץ על המשחק ואמר: “חמש שנים למשחק הפרידה שלי - עוד אחזור לריאל”, ובהמשך התייחס לכך בפוסט: “לעתים רחוקות אני מדבר על העזיבה שלי מריאל. ידעתי שיהיה זה המשחק האחרון שלי. קיימתי מסיבת עיתונאים בודדה, ועזבתי. טעיתי כשנפרדתי כך. רציתי להרגיש שוב חשוב וזה קרה בפורטו, במדינה השכנה, פיזית ומנטאלית. כל שחקן צריך להרגיש חשוב, מהגדולים ביותר ועד הפחות גדולים. אל תתנו לאף אחד לספר לכם אחרת”. סאן איקר זכה ב-19 תארים ורשם 725 הופעות - שני רק לראול.
קשה לזהות בלי התחבושת על הראש
3 לייקים
אתמול, ה-28 במאי, היה “יום החגיגות הרביעי” לזכייה בליגת האלופות בפעם ה-11 אחרי הגמר המותח נגד אתלטיקו מדריד בסן סירו. שנתיים אחרי הדסימה, עוד דרמה ענקית, הפעם בפנדלים. זמן מצוין להיזכר בפפה הגדול
בזמן הפנדלים הוא לא היה יכול לעצור את עצמו. התייסר, רעד, הדקות האלה הרגישו עבורו כמו נצח. בכה כמו אוהד, אחד מאיתנו. “הגמר בסן סירו היה הפעם היחידה בחיים שלי שבכיתי מכדורגל”, אמר פפה שאת גמר הדסימה החמיץ בגלל פציעה. פפה היה לוחם גדול, מדרידיסימו, שחקן שאי אפשר שלא להעריץ. “אחכה לריאל מדריד עד הדקה האחרונה”, אמר בכל ראיון ב-2017 למרות שהיה ברור שזה הסוף. בתחילת דרכו היה פרוע וסבל מפציעות, אבל התמתן. פייטר, חזק, משחק ראש, מהירות. “ריאל מדריד הייתה בית קברות לבלמים עד שהגעתי”. עשור בלבן, 334 משחקים, 13 תארים. אחד מגיבורי הגמר שלי ובעיקר: אגדה שהייתה באמת.
3 לייקים