זידאן חוגג 50: “הייתי חייב להגיע לריאל מדריד כדי להקפיץ את הקריירה”| אגדת המועדון מחליף קידומת ולכבוד המאורע העניק ריאיון נרחב ללאקיפ. הוא סוקר את תקופתו הנהדרת במועדון ומדבר שוב על הוולה ב-2002, מדבר גם על הזכיות הרצופות בליגת האלופות כמאמן והחיבור לשחקנים וחולם לסגור מעגל בנבחרת צרפת. הסודות של זידאן - הכל, וגם כמה מילים שלנו לכבוד המאורע - כאן.
האגדה זינדין זידאן חוגג יום הולדת 50 ונראה שכל אוהדי הכדורגל מתרגשים מכך. חמש שנים קסומות הוא נתן לנו כשחקן ועוד קצת פחות מחמש כמאמן. איזו זכות ניתנה לנו ליהנות עשור מהאגדה הצרפתית הזו. הוא שיחק רק חמש שנים בריאל מדריד וכבר נחשב כקונצנזוס, כאחד השחקנים הגדולים ביותר בתולדות המועדון. כמאמן הוא ניצח כל ספק שהיה מולו עם שלוש זכיות רצופות בליגת האלופות, 11 תארים בסה"כ ועתידו עוד לפניו, לכו תדעו אם יהיה פרק ג’. “ריאל מדריד המועדון של חיי”, תמיד אמר. לכבוד המאורע, מי שאני מגדיר כ"אלוהי המשחק היפה", העניק ריאיון לעיתון “לאקיפ” במולדתו בו סקר את הקריירה שלו הן כשחקן והן כמאמן ודיבר על הצעד הבא. כמובן שחלק גדול ממנו מוקדש לתקופתו המדהימה בריאל מדריד.
העברתו לריאל מדריד כשחקן: “זה מרגיש מוזר. ובפרנקים, עם כל האפסים האלה. זה בוודאי היה כ-76 מיליון יורו (כ-100 מיליון יורו היום במטבע קבוע). זה היה מדהים. לא הייתה לי ברירה. ככה זה קרה. ליובנטוס הייתה הזכות לבקש את מה שהם רוצים. וריאל מדריד רצתה לשלם. זה עתה מלאו לי 29. היה לי קצת ניסיון. אבל ידעתי שאני מפספס. לשחק בריאל מדריד, בשלב מסוים, ידעתי שאני חייב את הטיול הזה כדי להעצים את הקריירה שלי. הייתי ביובה חמש שנים, זכיתי בהכל מלבד ליגת האלופות. הפסדנו פעמיים (3:1 מול בורוסיה דורטמונד ב-1997 ו-1:0 לריאל מדריד ב-1998). הייתי צריך את הרנסנס הזה, האתגר החדש הזה”.
הפגישה הראשונה שלו עם פלורנטינו: “כמובן שאני זוכר. זה היה במונאקו. בפעם הראשונה שנפגשנו הכל נעשה שם. לא הייתה פגישה שנייה או שלישית לביצוע דברים. פלורנטינו פרס הוא אדם שלא צוחק. פגישה אחת הספיקה. כשהוא אומר “בוא נעשה את זה”, הוא עושה את זה. יש לי אפילו אנקדוטה שמצחיקה אותי עד היום. היינו בשולחן גדול במונאקו לארוחת ערב חגיגית. לא היינו אחד ליד השני. הוזמנתי לקבל פרס. הוא הושיט לי מפית. בפנים היה כתוב: “אתה רוצה לבוא?” ועניתי לו על פיסת נייר: “כן”. אני עדיין תוהה למה עניתי באנגלית. משם הכל התחיל. עשיתי חמש שנים. זה המספר שלי. הוא עקב אחרי.”
למה בחולצה מספר 5 בריאל מדריד: "חמש שנים ביובה, חמש שנים בריאל… אם יום אחד מישהו יסתכל על המקום של מספר 5 בחיי, תנו לו לחפור, יש דברים מדהימים. לדוגמה, השתתפתי בחמש זכיות בליגת האלופות עם ריאל מדריד: אחד כשחקן (2002), אחר כעוזרו של קרלו (אנצ’לוטי, ב-2014) ושלושה כמאמן ראשי (2016, 2017, 2018). אפילו בחיי המשפחה שלי זה חוזר. כשאני הולך למלון, כשאני בקומה החמישית, אני מנצח במשחק. ב-99%! יש דברים מיוחדים. במדריד פלורנטינו אמר לי כשחתמתי: "בקבוצה שלי המספרים הולכים מ-1 ל-11. אין 35 או 40 על החולצות. והוא ממשיך: "היחיד שפנוי הוא מספר 5. עניתי: “אין בעיה, אני אקח את זה מיד. ה-5 הזה נתן לי המון”.
הניצחון בגלאזגו כשחקן בגמר ליגת האלופות: "זה היה חסר לי מאוד, עם הניצחון הזה בגלזגו, הוא זכיתי בהכל קצת לפני גיל 30. ועם ריאל מדריד, והשער הזה שנתן לנו את הניצחון. השנה השער הזה היה גם בן עשרים שנה: ב-15 במאי 2002. אני זוכר היטב כי שלושה ימים אחר כך נולד בני תיאו”.
הוולה המדהים נגד לברקוזן: “השער הכי יפה, אני לא יודע. אני מניח שאולי. אבל אחד החשובים, כן. הייתי צריך את זה כדי לזכות בליגת האלופות הראשונה שלי. השער גם היה צריך להיות מכריע עם מדריד בגמר נהדר. עשיתי את זה עם הנבחרת הצרפתית, עם יובנטוס על גביעים אחרים, הייתי צריך להבקיע עם ריאל בעונה הראשונה שלי. כשעשיתי זאת, הייתי יותר רגוע. סרטי ההמשך היו רק תוספת. הרי גם הפסדתי גמרים אירופיים לפני שניצחתי בגמר זה. אחד עם בורדו בגביע אופ"א (מול באיירן מינכן) והשניים שלי בליגת האלופות עם יובה. הגמר הרביעי הזה - לא יכולתי לתת לה לברוח. זה מתחיל מהרמה רוברטו קרלוס שהיא הייתה וואה! דיברנו על זה הרבה פעמים ביחד. כולם אמרו לו ‘איזו הרמה מוזרה יצאה לך’! הוא היה צוחק ואומר, ‘זו ההרמה הכי טובה שעשיתי איי פעם’ ותראו את התוצאה: אם הוא לא היה נותן לך את המסירה הזאת, לא היית מבקיע את השער היוצא דופן הזה. נכון. ואז המחווה? עשיתי את זה בכל זאת בגמר ליגת האלופות. ועל הניצחון הראשון והיחיד שלי באירוע הזה. זה גם לגמר. אתה חייב להיות שם באותו הרגע. כמו כן, זה מגיע אחרי שני ההפסדים שלי עם יובה ושני הניצחונות שלי עם נבחרת צרפת. המחווה הזו מתרחשת רק פעם אחת בחיים".
הבדלים בין זכייה בליגת האלופות כשחקן ומאמן: "זה שונה. אבל הכל יפה. כמאמן, אתה אחראי ל-25 שחקנים, אבל לא רק. גם למועדון, לשם כמו ריאל מדריד ולמוסד. זה עומס עצום שאתה לא נושא באותו אופן כמו שחקן. כשאתה מנצח, וגם שלוש פעמים ברציפות, זו תחושת חובה גדולה ועמוקה שמתממשת סביבך ועבור מועדון שלם. זכייה בליגת האלופות היא אף פעם לא עניין של מזל. זו עבודה קשה. במיוחד שלוש פעמים ברציפות. עבדתי כמו משוגע. אנחנו עובדים הרבה. השחקנים שלי האמינו בי; האמנתי בהם. חיברנו את זה גם יחד. זו גם הייתה הרבה עבודה עם הצוות שלי. לנצח כשחקן זו לא אותה השקעה. כשחקן הייתי מגיע לאימון בתשע בבוקר. אתה מסיים נניח באחת בצהריים ואז השחקן כבר היה בבית. כמאמן, הייתי מגיע בשמונה בבוקר ולרוב יוצא ב-23:00 בלילה. הם לא אותם ימים או אותו מתח. כאן אתה עובד ולא עובד רק בשביל עצמך. זה אף פעם לא מפסיק. פיזית, הייתי לפעמים בבית, אבל המוח שלי עדיין היה באצטדיון. כבר חשבתי על האימון למחרת, על מה שיש לי להגיד לשחקן”.
הם מזכירים לו תמונה מליגת האלופות הראשונה שלו נגד אתלטיקו: “אני אוהב את התמונה הזו כי אני עם השחקנים שלי. זה היינו הם ואני. רגעים של שמחה עצומה! זה היה הפרס על חמישה חודשים של עבודה קשה בהופעת הבכורה שלי (העונה הראשונה) כמאמן”.
אם הוא ציפה לזכות בליגת האלופות לאחר שמונה למאמן בינואר: “לא. כי כשאני עושה משהו, אני עושה אותו כדי לנצח. אני מנצח, בלי העמדת פנים. אני חי כדי לנצח. אם לא, אני לא. אתה לא תמיד מנצח, אבל אני עושה כמיטב יכולתי כדי לנצח. כשאני מנצח, אני לא מופתע כי נתתי הכל. עבדתי הרבה. וכשאתה עובד, יש לך זכות לקבל תגמול. כשנתת הכל, כשעשית הכל, הניצחון יפה בדו קרב הפנדלים, כפי שהיה מול אתלטיקו באותו גמר ראשון, כפי שהיה ב-1:4 מול יובנטוס ב-2017 או ה-1:3 מול ליברפול בשנת 2018. התגמול מגיע מהעבודה. וזה אומר שאתה ראוי להם. גם בניצחון מול יובה, המחצית השנייה שלנו, זה היה יוצא דופן. מול ליברפול הגענו מעונה קשה בספרד (מקום שלישי אחרי ברצלונה ואתלטיקו דה מדריד) אבל שמנו את זה בצד והגביע הזה הרגיע אותנו. ההצלחה הזו הדגימה את המשאבים של קבוצה, מועדון, קבוצה שתמיד סירבה לוותר”.
הגביע הסנטימנטי ביותר: “אם אנחנו רוצים לחדד וחייבים לבחור, זה יהיה נגד יובה. היא זו שהשיגה הכי הרבה במשחק. חוץ מזה, עם יובנטוס לא הצלחתי לזכות בליגת האלופות. היו לי כמה משחקים נהדרים כמו נגד אייאקס בגומלין חצי הגמר ב-1997, אבל לא הלכתי עד הסוף”.
מה היה חושב זידאן של 1998 על זידאן הנוכחי: “שהוא הפך לעוד אדם. בסביבות גיל 25, עדיין יש ספקות קטנים. האם אנחנו עושים דברים כמו שצריך? האם נוכל לעשות דברים יותר טוב? הייתי ככה. לא פעם רציתי שהם ירגיעו אותי, יגידו לי: “זה טוב מה שאתה עושה”. היום יש לי את הביטחון הזה שבניתי. אבל אני עדיין אותו דבר בעצם”.
הכינוי שלו – ה-“נזיר” בספרד: "כי העיתונאים הבינו שאין הרבה מה לדווח עלי. כשהגעתי למדריד ב-2001, היו לי אנשים מאחורי כל הזמן במשך מאה ימים. עקבו אחרי ללא הרף, מבוקר עד לילה ומלילה עד בוקר במשך יותר משלושה חודשים. העיתונות, כל הזמן. אז הם זרקו את המגבת. זה לא הועיל להם. הם ראו את החיים הקטנים והרגילים שלי. לא היה בזה שום דבר יוצא דופן. אלו הם חיי. תמיד הייתי רגוע. אין לי דאגה. אלה האחרים שמתעייפים (מחייך)”.
למה קוראים לו ‘זיזו’: “זה היה רולנד קורביס בקאן שהתחיל לקרוא לי ככה. בהתחלה קראו לי יאזיד בעיתונות, אחר כך זינדין ולבסוף זידאן”.
תוכניותיו לעתיד: "להמשיך לאמן. עדיין רוצה לעשות את זה. אבל להיות בפרויקט שבו אני בעצמי המנהיג. הייתי רוצה לעשות פרויקט עם אנשים שאני אוהב, מוכשרים ומהימנים. בחיים אתה צריך לדעת להקיף את עצמך באנשים טובים. כמובן שאני רוצה להמשיך לאמן. אני מקווה. מתי? זה לא תלוי בי. אני רוצה לסגור מעגל עם נבחרת צרפת, ולהיות שחקן נבחרת זה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים (שם את ידו על הלב). זו הפסגה. אז, מאז שעברתי את זה ועכשיו אני מאמן, נבחרת צרפת מעוגנת היטב בראש שלי. אני לא יודע מה יקרה עם דידייה דשאן. אבל אם תצוץ ההזדמנות מאוחר יותר, אני אהיה שם. שוב, זה לא תלוי בי. הרצון העמוק ביותר שלי נמצא שם. נבחרת צרפת היא הדבר הכי יפה שיש”.
יום הבכורה שלו עם צרפת: “אני מגיע לפגישה. יש רק פגישה אחת בין השחקנים לפני ארוחת הצהריים. לא הלכתי… קוראים לי לחדר: “מה אתה עושה? אני עונה: הרגע הגעתי לכאן. הפגישה הזו לא בשבילי”. לבסוף ירדתי למטה. אמרתי שאני מצטער וכל החבר’ה מחאו לי כפיים. ואז נכנסתי (בדקה ה-63 במקום קורנטין מרטינס). בפיגור 2:0 כבשתי שני שערים. ניצלתי בישול של לורן (בלאן). בעטתי ברגל שמאל. ואז, הגבהה של אנגלומה יוצאת מהקרן. זה היה הדאבל הראשון שלי. אריק קנטונה היה טוב אליי. הוא היה קפטן".
מי היה זידאן בגיל 10: “אוהד כדורגל. כשהייתי בן עשר, אני זוכר את אליפות אירופה ב-1984 כשצרפת ניצחה את ספרד. או את מראדונה במונדיאל במקסיקו ב-1986. הוא היה יוצא דופן, בעיקר מה שעשה נגד אנגליה. אבל הזיכרונות הגדולים הראשונים שלי הם מסביליה. המשחק עם אבא שלי, עם המשפחה שלי. זה כאילו היה אתמול, ככה אני מרגיש בראש שלי. זה היה גם הזמן של “טלפוט”. נאבקתי לראות תמונות. כדורגל זר. ברגע ששמעתי את השמות, הם היו מיתיים: נוטינגהאם פורסט, איפסוויץ’ טאון, בורוסיה מנשנגלדבאך… קפצתי!”
האליל שלו היה פרנצ’סקולי: “אנסו פרנצ’סקולי היה האליל שלי, יותר מהאליל שלי. הייתי מעריץ שלו. זה היה יותר מחיקוי בלבד. הוא נהג לנתח את כל מה שהוא עשה. הייתי צריך לעשות את זה שוב בשטח. התאמנתי עד שהבנתי נכון. התבוננתי בכל, בזכוכית מגדלת, כדי לשחזר את הדברים שעשה. כמו כן, הלכתי לאצטדיון באותה תקופה (1989-1990). זה היה בחלק העליון של הוולודרום, מאחורי השער. אהבתי גם בלאז סלסקוביץ’ (1986-1987), שכבש מבעיטות קרן. קרנות ישירות. היה גם ‘JPP’ (ז’אן-פייר פאפין, 1986-1992) אחר כך, ונגדו אפילו שיחקתי מאוחר יותר. אבל כל מה שקשור לאנזו פרנצ’סקולי ריתק אותי. הטכניקה והמגע שלו בכדור מבחינה טכנית, בכל מקרה, אנסו היה מלכותי. ישנתי עם החולצה שלו אחרי שהחלפתי אותה איתו במשחק בין יובנטוס וריבר ב-1996 בטוקיו”.
האם יהיה מאמן פ.ס.ז’: “אף פעם לא צריך להגיד ‘לעולם לא’. במיוחד כשאתה מאמן בימינו. אבל השאלה לא רלוונטית. זה לא רלוונטי בכלל. כשהייתי שחקן יכולתי לבחור, כמעט בכל המועדונים יכולתי לשחק, היו לי הרבה הצעות. כמאמן, אין חמישים מועדונים שאני יכול ללכת אליהם. יש שתיים או שלוש אפשרויות. זו המציאות הנוכחית. כמנהל, יש לך הרבה פחות אפשרויות מאשר כשחקן. אם אחזור למועדון, זה כדי לנצח. אני אומר את זה בכל צניעות. בגלל זה אני לא יכול ללכת לכל מקום. גם מסיבות אחרות, ייתכן שלא תוכל ללכת לכל מקום.”
כשרצה לפרוש מהנבחרת: “למעשה, ב-2004 עמדתי לעזוב הכל. את הכל בגיל 32. אבל זה נמשך רק שנייה בראש שלי. זה היה בפגרת הבינלאומית הראשונה. אני יוצא לחופשה עם אשתי וילדיי במהלך הימים הספורים שנמשכת ההפסקה - אני נהנה מהם. זה מעולה. אבל אני חוזר והמחשבה הראשונה שלי היא: אני מפספס משהו. הייתי צריך לחזור לנבחרת צרפת. לקח לי שנייה להגיד לעצמי, אני הולך לעזוב הכל, ולקח לי שלושה ימים להגיד לעצמי, אני חייב לחזור לנבחרת!”.
הניצחון 1:3 על ספרד בשמינית גמר מונדיאל 2006: “היינו מצוינים, משחק יוצא דופן. התרגזנו לשמוע שהם פייבוריטים. הייתה לכידות אמיתית. זה היה בפונדק קטן באמצע שום מקום, כמה קילומטרים מהמלון שלנו. אווירה נהדרת”.
המשחק נגד ברזיל ברבע הגמר: “למעשה, נפצעתי מול ספרד. נפצעתי כשכבשתי את השער השלישי בסיום המשחק. יש לי כאב בירך. כמעט אף אחד לא ידע. אני הולך להיבדק. אומרים לי שאני לא יכול לשחק נגד ברזיל… אני אומר: 'מה? לא ייתכן! הצוות הרפואי עשה כל מה שאפשר כדי שאשחק, כי באמת רציתי לשחק את המשחק הזה. ושיחקתי! כל משחק יכול היה להיות האחרון. היו לי כל כך הרבה דברים בראש עד שאי אפשר היה שלא לשחק מול ברזיל. רציתי ליהנות מכל שנייה”.
הפאננקה מול איטליה בגמר: “אבל זו הדקה השביעית. נותרו עוד 83 דקות. אני חייב לנסות את זה. גם אם אכשל, אוכל להמציא את זה מאוחר יותר. יש עדיין זמן. ואני מתמודד עם אחד השוערים הטובים בעולם עם “ג’יג’י” (בופון) שמכיר אותי – אז אני חייב להפתיע אותו. זה נמשך עשר שניות בראש שלי. מעולם לא הכנתי פאננקה. אבל זה לא חוסר כבוד. אני יודע שיש שוערים שיכולים לפרש את זה כך. אבל זה לא המקרה כאן. אני לא הולך לשם בשביל זה, כדי להשפיל עשיתי את זה כדי להבקיע”.
הכותרת בחזה של מטראצי ואקורד הסיום: “באותו יום, אמא שלי הייתה מאוד עייפה. התקשרתי לאחותי בטלפון מספר פעמים במהלך היום. אני יודע שאמא שלי לא בסדר, אבל זה גם לא רציני מדי. אבל זה עדיין מדאיג. אני עדיין מרוכז. אבל אלה דברים שעולים. הלחץ. הוא (מטראצי) לא מדבר איתי על אמא שלי. הוא אמר לא פעם שהוא לא העליב את אמי. זה נכון. אבל הוא כן העליב את אחותי, שהייתה עם אמי באותה תקופה. בשטח כבר היו עלבונות. כולם מדברים אחד עם השני, לפעמים בצורה מגעילה, אבל אתה לא עושה כלום. באותו יום קרה מה שקרה. הוא עורר משהו כשדיבר על אחותי לילה. זה היה רק שנייה וזה נעלם… אבל אז אתה צריך לקבל את זה. אני לא גאה בזה, אבל זה חלק מהקריירה שלי. באותה תקופה, זה היה שביר יותר. לפעמים ברגעים האלה אפשר לעשות משהו שהוא לא בסדר… ככה זה נגמר. תיירי גילארדי צדק בהערותיו: “לא ככה…”. אבל זהו. ככה זה. זה קשה. אבל זו הקריירה שלי. סיפור חיי. כמו שני השערים שלי בגמר 1998. לכן אני אומר שהחלק שלי בנבחרת צרפת לא גמורה. אני לא רוצה לסיים ככה. זה לא נגמר”.
על כך שכה לכבוד של שחקנים כמו בנזמה או כריסטיאנו: “זה עוזר מאוד. אבל, מעל לכל, אתה לא צריך לרצות להיות יותר מהם. אתה המאמן, אין בעיה. אתה זה שמכתיב את המסלול, אבל מצד שני, לא צריך להתעסק איתם. הם אלו שעושים את ההבדל במגרש. ואין לי אגו לגבי זה. הייתי במצבים האלה עם הרבה מאמנים או שחקנים שרצו להיות יותר מהאחרים. לפעמים, זה לא עובד. אני הולך להיות בסיסי באמירה, אבל ככל שהשחקנים גדולים וחשובים יותר, כך זה קל יותר. זה באמת כך. הם יודעים מה הם עושים. הם ממוקדים. הם יודעים לאן הם הולכים. הקישור שיש לי איתם הוא על משחק ספציפי, על פעולות ספציפיות, טקטיקה, היריבה. זו הסיבה שגם אני אהבתי את זה ואני אוהב לאמן שחקנים גדולים”.
בנזמה: “קארים לא היה צריך להתקדם. אבל הוא אהב להישאר אחרי מפגשים קבוצתיים. מול השער נתתי לו שניים-שלושה טיפים. הצוות שלי ואני אהבנו להישאר עם שחקן אחד או שניים. אפילו עם השוער. נהניתי. הרגליים שלי עדיין שם! עשינו תרגילים מהנים. אתגרים. וגם אז, הוא ניצח לעתים קרובות. גם אני הייתי נכנס למלחמות שוורים. אני אוהב להיות עם השחקנים שלי, לשחק איתם. זו דרך להעביר דברים (…) יש חיבה. קארים הוא כמו האח הקטן שמעולם לא היה לי. אני האחרון במשפחה והקשר שלנו גדל בצעדי ענק. נפגשנו כשהוא הגיע למדריד, כשהייתי יועץ לנשיא ואחר כך עוזר המאמן של קרלו. עכשיו אנחנו מתראים קצת פחות. אנחנו שולחים אחד לשני הודעות. אבל הוא יודע איפה אני. אני יודע איפה זה. אני לא מופתע. זו רק המשכיות. ידעתי שהוא מסוגל למה שהוא עושה. הוא היה טוב מאוד כל הזמן בריאל מדריד. ההבדל היחיד הוא שעכשיו הוא יוצא דופן. כדור הזהב? לא רק אני אומר שצריך לתת לו. כולם אומרים! הוא הרבה יותר מראוי!”.
מערכת היחסים הנוכחית שלו עם ריאל מדריד: “עדיין יש לי קשר עם המועדון כמובן. אני הולך לאצטדיון בכל פעם שאני שם. יש לי מקום קבוע. גם הילדים והחברים שלי נהנים מזה. הייתי בסטאד דה פראנס בגמר מול ליברפול”.
כמה מילים שלי על זידאן:
באחת ממסיבות העיתונאים בשנה שעברה בליגת האלופות יצא זידאן להגנתו של ויניסיוס ואמר שגם הוא היה שחקן מצוין שלא הבקיע מספיק שערים. אבל את זידאן לא מדדנו אף פעם בסטטיסטיקה יבשה על אף שבטח שאין לו במה להתבייש. זידאן היה מבחינתי ומבחינת עוד מיליונים - “אלוהי המשחק היפה”.
בדקתי את קליפ השערים שלו במועדון והיה מדהים לראות איך עם כל הכבוד לכמה נגיחות שלו או שערים מחוץ לרחבה - כל גול בצבע, וזו לא רק קלישאה. זידאן לא היה הכי מהיר שבעולם אבל חשב הכי מהיר בכולם. חורחה ואלדאנו אמר עליו פעם שהוא עושה דברים לא הגיוניים עם הכדור ונראה כאילו הוא משחק עם הידיים והראש ולא עם הרגלים. אלפרדו די סטפאנו ז"ל, אגדת המועדון, היה רגזן וכעוס במשחקי הבית ותמיד כשזידאן קיבל את הכדור הוא חייך.
בזכות זידאן ערבים רבים בסנטיאגו ברנבאו היו מופע, קונצרט, סרט. הכדורגל מרגל-לרגל, כמו שהוא צריך להיות משוחק. “כולם מחכים לראות מה תהיה הפעולה הבאה, מה יבוא עכשיו, איזה מהלך קסום יוציא הגאון הזה”, אמרו עליו רמי וייץ ושגיא כהן שנותרו פעורי פה מהיכולת שלו נגד מנצ’סטר יונייטד בגומלין רבע הגמר ב-2003, אחרי שפירק אותה גם במשחק הראשון. אלכס פרגוסון פחד להפעיל עליו לחץ כי הוא יודע שבתנועה אחת מהירה זידאן ישבור כל יריב.
זידאן וריאל מדריד היו שידוך משמים. זידאן היה עצום בנבחרת וזכה לתהילה אך העונה האחרונה שלו ביובנטוס הייתה קודרת. פרס, ששאל אותו עם אותה המפית - “האם תרצה לשחק בריאל מדריד?” - שבר את שיא ההעברות כדי להחתימו והגשים לנו עוד חלום. כבר בעונת הבכורה הוא זכה בתואר היחיד שחסר לו - גביע אירופה, אחרי שני הפסדים בגמר, עם בעיטת הוולה המדהימה נגד באייר לברקוזן בעונת המאה של המועדון. באותו העת היה זידאן השחקן היקר בעולם ואלוף אירופה ואלוף העולם עם נבחרת צרפת וגם אלוף אירופה עם ריאל מדריד. הוא חיכה בסבלנות למסירה של רוברטו קרלוס, הכין את הגוף בצורה מושלמת וירה וולה בלתי נשכח.
עוד קודם לכן, נגד דפורטיבו לה קורוניה, הוא כבש שער פשוט מטורף ו’המציא תרגיל’. חשבנו שראינו הכל בכדורגל ואז זידאן העביר את הכדור מאחורי רגל אחת לשנייה וירה בומבה לרשת. באותה עונה הוא גם כבש בוואסילינה נגד ברצלונה בקאמפ נואו. שחקן של משחקים גדולים, תמיד מראה את פניו. נגד החטאפה והאוססונות לעתים הרגיש שיעמום, אבל תנו לו חצי גמר והוא מספר אחד ובפער.
כשחקן זידאן ויתר מיוזמתו על השנה האחרונה שלו בחוזה כי רצה לפרוש בשיא (וכמה חבל שמונדיאל 2006 הקסום שלו הסתיים בנגיחה האיומה ההיא). לפחות הוא זכה לפרידה הולמת כאשר ב-3:3 נגד ויאריאל כל הברנבאו לבש חג לכבודו עם חולצות ושלטים וצעיפים עם הספרה מספר 5 והיה מחזה מדהים לראות איך ילדים, נשים וזקנים ממררים בבכי. וגם הוא, שלא נהג להחצין רגשות.
כשהוא בחודש האחרון בקריירה הציג זידאן מונדיאל עצום בעיקר בנוקאאוט וממש התעלל בברזיל ברבע הגמר. רקד על המגרש על חשובנם של רונאלדיניו וקאקה שנחשבו לטובים בעולם. כל דריבל הצליח, כל עצירת כדור הייתה מרהיבה. כל החלטה הייתה נכונה. זה היה הריקוד האחרון. מספיק לראות את צרפת שאיתו ובלעדיו כדי להבין כמה היה חשוב. מתאר לעצמי מה היה קורה אם היה מוסיף לארון עוד מונדיאל…
כמאמן זידאן יצא להוציא את המיטב מהשחקנים, להחליף מערכים בעת הצורך, לתת לכולם הרגשה שהם חשובים. הוא קידם את קאסמירו, הוא דחף את אסנסיו לעניינים, הוא מצב את לוקאס כחייל נאמן, כנ"ל את נאצ’ו ואפילו נתן פוש לבנזמה. אחרי הזכייה בדאבל ההיסטורי ב-2017 (בשנת 2016 למשל היו לריאל יותר תארים מהפסדים) פרס אמר לו: “היית השחקן הטוב בעולם ועכשיו אתה המאמן הטוב בעולם” וקיווה לשווא שהוא יהיה האלכס פרגוסון של ריאל מדריד - אם ירצה. ודווקא בפרק ב’ כמאמן, כשהיו לו את ‘הביצים’ לחזור, והצליח לזכות באליפות ובסופרקופה ולעשות עונה צמודה ב-2020/21 למרות כל התקלות בדרך, וכל זה עם סגל מזדקן מעבר לשיא - הוכיח את כוחו כאחד המאמנים הטובים בעולם. נקווה שהוא עוד יחזור… בכל מקרה, תודה על הכל, זידאן - זכינו!
עשרה רגעים גדולים של זידאן בריאל מדריד:
-
רגע ראשון: השער המדהים נגד דפורטיבו לה קורוניה במחזור סיום הסיבוב הראשון ב-2001/02 - חפשו מהר ביוטיוב. זידאן ‘המציא’ תרגיל.
-
רגע שני: השער נגד ברצלונה בחצי גמר ליגת האלופות, ואסילינה מדהימה בקאמפ נואו מבישול של ראול. שער שהיה נחוץ בדקות הקשות.
-
רגע שלישי: השער המדהים בגמר ליגת האלופות נגד באייר לברקוזן, וולה בדיוק בזמן: עונת המאה של המועדון, גמר שלישי שלזידאן אסור היה להפסיד בו, ובדקה ה-44.
-
רגע רביעי: המשחק נגד ולנסיה בליגה ב-2002/03 - ניצחון 1:4 כשהוא כובש בעצמו ומספק שני בישולים מדהימים - לרונאלדו במחצית הראשונה ולילד פורטיו בתוספת הזמן - וואו.
-
רגע חמישי: זידאן מפרק את מנצ’סטר יונייטד בצמד המשחקים ברבע גמר ליגת האלופות. הוא בישל שני שערים במשחק הראשון ופשוט רקד עם הכדור.
-
רגע שישי: הוולה נגד ויאדוליד ב-2:7 במחזור השלישי בעונת 2003/04. משחק קסום בו כל גול היה יפה מהשני. הצרפתי נהנה מבישול של בקהאם ושלח פצצה לרשת. שער נוסף בוולה הוא כבש נגד ראסינג סנטאנדר באותה העונה.
-
רגע שביעי: לאחר תיקו 1:1 בפוקס במשחק הראשון בשמינית גמר הצ’מפיונס ב-2004 נגד באיירן מינכן - מגיע הגומלין בברנבאו. מיצ’ל סאלגדו נלחם על כדור גובה וזידאן אורב לטרף ובבעיטת קארטה מנצח את המשחק ומעלה אותנו לרבע הגמר עם 0:1.
-
רגע שמיני: זידאן עם פארטידזו נפלא נגד יובנטוס בשמינית הגמר בעונת 2004/05. אולי המשחק הגדול האחרון באמת שלו במדי המועדון בהתחשב במעמד, ביריבה.
-
רגע תשיעי: זידאן כובש שלושער לראשונה בקריירה במהלך הניצחון 2:4 על סביליה במחזור ה-19. ריאל ללא ראול ורונאלדו הפצועים אבל מי צריך אותם כשגוטי בכושר כזה (הבישול בעקב) וגם זידאן.
-
רגע עשירי: הפרידה המרגשת מהסנטיאגו ברנבאו מחזור אחד לסיום העונה ב-2004/05. ריאל ו-ויאריאל מסיימות ב-3:3 מרהיב כשאף עין לא נותרה יבשה. זידאן אפילו כבש את השער השני שלנו בנגיחה אלגנטית אחרי בישול של בקהאם.
