זה היה זיווג משמיים. הקבוצה הכי מגלומנית והשחקן הכי מגלומן. רכישה שנראתה לא מציאותית והפכה למשתלמת אי פעם. ציפיות שנראו בילתי הגיוניות והוא עמד בכולן ומעבר לכך (אשכרה שבר את שיא השערים של המועדון בחצי מהזמן של ראול).
יש הרבה רגשות בעזיבה הזאת אבל אני חושב ש"מוזר" היא המרכזית שבהן. כמו לצאת מזוגיות אחרי הרבה שנים; אתה כבר לא מכיר את עצמך לבד. איך הסתדרתי פעם? איך זה עבד? קמים בבוקר ואז מה?
לא חסכתי ממנו ביקורת. על הרודנות כלפי הצעירים, על האיבודי כדור, על הראש בקיר, על הפגיעה במשחק הקבוצתי. אבל הוא משאיר אחריו חלל עצום. חלל של 30-40 שערים בעונה, של ווינריות, של ביטחון, של מישהו שיכול לנצח כל קבוצה לבד בכל יום. מישהו שתמיד יהיה שם כשחייבים אותו.
זה פלסתר שהיה חייב להיתלש. אין דרך קלה להיפרד משחקן כזה. הבנייה מחדש שאנחנו מייחלים לה הייתה תלויה בראש ובראשונה בפרידה הזאת. אי אפשר לבנות כלום כשיש לך פיל באמצע החדר. כשכל מצב נייח וכל מצלמה הולכת אליו. זה לא אומר שהחיים שאחרי יהיו יותר טובים אבל הקבוצה הזאת סחטה את הלימון עד הסוף ועם העזיבה של זידאן הרצף המטורף באלופות היה נגדע גם ככה. זה היה חייב לקרות עכשיו, הקץ היה נדחה מקסימום בעוד עונה.
מבחינתו, הוא עשה צעד מצוין. תמיד חשבתי שהוא יעזוב בשלהי הקריירה כדי לעשות חיים בארה"ב. הוא נשאר ברמות הגבוהות, מצטרף לקבוצה גדולה, יקח אליפות, יוסיף שערים לרזומה ולשיא באלופות ואולי יהיה זה שיקח אותם צעד אחד קדימה לעבר זכייה במפעל.
בהצלחה. מכל הלב.