הוויתורים על משחקי ידידות פה ושם הם הכרחיים בגיל כזה. אחרת היה מאבד המון במשחקים שבאמת רלוונטים ובעלי משקל.
לדעתי רק במקרה של פציעה מתמשכת (חודש+…) ניתן לחשוב שזה היה פוגע במספרים.
בהרבה מקרים שחקן שנפצע לשבוע שבועיים דווקא מקבל זאת כמנוחה וחוזר טוב יותר לשאר העונה. כך שהסט’ מתיישרת בסופו של דבר.
מה עם הרחקה לחמישה משחקים למשל? זה שווה ערך לפציעה של חודש?
יש לך איזו תאוריה מורחבת מאחורי זה? או נתונים שמגבים את זה? כי זה נשמע לי לא הגיוני מאוד, יש איבוד מומנטום, יש חלודה אחרי פציעות ויש הסתבכות של פציעות לפעמים…
אני חושב שהכיוון הזה תקף רק לפציעות שלא נגרמו לרגליים של השחקן - כאשר הפציעה היא בכתף, שורש כף היד או כל איבר אחר, השחקן בעצם מקבל מנוחה אמיתית, כשהפציעה היא באזור כלשהו ברגל יש גם פיזיותרפיה לפעמים, איבוד מסת שריר ועוד מגוון בעיות שבטח לא עוזרות לשחקן כדורגל לחזור לכושר שיא בשנייה שהוא דורך בחזרה על הדשא ולצערו גם לא בטווח היותר רחוק של העונה.
מה זה משנה מאיזו סיבה משחק פחות? אם הוא משחק פחות הגיוני שיכבוש פחות, פשוט מאוד.
דוד, גם אני בין הטוענים למכירה של רונאלדו, אך לא חושב שהיה מישהו אחד שטען שתריכים למכור מבלי לרכוש שחקן אחר, כל אחד מאיתנו טען שרונאלדו צריך לפנות את מקומו לכוכב אחר - הזארד, קיין, אמבפה, ניימאר וכו… גם היה לי ברור שלטווח הקצר זה לא יעשה טוב, אך לטווח הארוך בזכות כך עשינו עליו כסף, וחסכנו שנה-שנתיים של משכורת גבוהה מאוד.
נכון, המצב בלי רונאלדו קשה, אך אולי עם כוכב אחר המצב היה טוב יותר, וגם מחזיק יותר זמן
אין לי מספרים לגבות מה שאני אומר, את דעתי אני כותב לפי מה שהעינייםמרואות והמח מתרגם.
השחקנים היום מביאים אותם למיקסום יכולת וסחיטת כל טיפת כישרון ויכולת אפשרית.
יותר משחקים פירושו יותר עייפות וירידה בתפוקה במשחקים שהוא כבר לא עומד על הרגליים. קצת פחות משחקים והוא רענן יותר ויעיל יותר, ובכך הסט’ מתיישרת.
כמובן אם יחסיר 10-15 משחקים מכמות המשחקים האדיאלית, אז זה כן יפגע בסט’.
רונאלדו בגיל 28 לדוגמה, היה משחק 65 משחקים בשנה ומסיים עם ממוצע שער למשחק.
בגיל 34 הוא יוכל לשמור על הממוצע הזה אבל לאורך 50-55 משחקים, כי ההתאוששות שלו איטית יותר.
דוגמה לכך ראינו בתחילת השנה שעברה, סיבוב שלם עם 5 שערי ליגה זה עלוב גם לחלוץ בינוני, והסיבה לכך שהוא כבר נפל מהרגליים בסוף השנה הקלנדארית.
אחרי הכריסמס והמנוחה שקיבל וירידה בכמות המשחקים, קיבלתם מפלצת בישורת האחרונה של העונה והוא לא הפסיק לכבוש.
ומה שורת הסט’ ציינה? כמות שערים שמתאימה לסך הכל הכללי שלו ב 5 שנים האחרונות. אם היה מחסיר 10 משחקים מתוך ה 19 בסיבוב הראשון לא חושב שהשורה האחרונה הייתה משתנה בכלל.
ולמה זה צריך לבוא אחד על חשבון השני?
מי אמר שזה אחד על חשבון השני?
להפך, הטענה היא שהגדולה של כל אחד מהם רק מעצימה את השני.
ה-5 בפברואר היה יום חשוב מאוד בהסטוריה של הכדורגל. כריסטיאנו רונאלדו הכל-יכול חוגג 34. האיש שניצח את חוקי הפיזיקה, שכבש אינספור שערים(תמיד עלה למגרש וידע שיבקיע. השאלה הייתה רק כמה), האיש שהחזיר אותנו להיות אלופי אירופה הנצחיים עם ארבעה גביעים בחמש שנים ושלוש מהן הרציפות ונכנס לנו עמוק ללב.
תמיד הערכתי אותו ואהבתי את הסגנון שלו, הערצתי אותו כמו ילד, אבל אני חוזר רגע אחורה ליום בו הוצג בברנבאו מול 90 אלף איש כשהברנבאו מפוצץ בחודש יולי ואומר - וואו, רק עכשיו בדיעבד אני מבין כמה זה היה גדול. איך כריסטיאנו המחויך בן 24 מגיע כשחקן רכש שלא היה לך ספק שהוא כל-כך טוב ולא יכול להיכשל, הפנים של ריאל מדריד הגלאקטית2 - וזה היה פשוט כל-כך טוב, מי היה יכול להאמין. כמו ילד שבא לכבוש את העולם עם אובר ביטחון. כמו אש קאצ’ם בפוקימון שרצה לתפוס את כולם.
אני נזכר בכל התחנות שעברנו איתו: ההצגה בברנבאו, שער הבכורה בפנדל מול דפור, הקלאסיקוס הראשונים המתסכלים, השלושער הראשון נגד מאיורקה, העונה השנייה, גמר גביע המלך, הגולים הגדולים ב-2011/12, שער האליפות בקאמפ-נואו, הנגיחה נגד מנצ’סטר יונייטד, כדור הזהב הראשון במדי ריאל והדמעות, הצמד מול באיירן בדסימה, הגול בגמר והורדת החולצה הדי מגוחכת, פתיחת העונה המשוגעת ב-2014/15, שער הניצחון בקאמפ-נואו - שוב מול ההם, הפנדל המנצח בסאן-סירו, הפיניש המטורף בצ’מפיונס ב-2016/17 מול באיירן ואתלטיקו ויובה, הפצצה בסופר-קופה והחגיגות עם הקוביות וההרחקה המוגזמת, התסכולים, המספרת נגד יובה, הפנדל המנצח, השער האחרון נגד ויאריאל וגם הגמר בקייב.
לפעמים אני עדיין לא מעכל שאתה כבר לא משחק בקבוצה שלי. כשאני הולך לשחק כדורגל בעצמי עם החולצה שלך, כשאני מוצא את עצמי משדר גולים בספרדית מהעבר, בלי קשר לכלום וזה כל-כך כיף, כשאתה כובש שער בקבוצה אחרת. לא היה אף שחקן שהיה יכול להיכנס איכשהו לוואקום שהותיר ראול ב-2010. למרות פרידה חמוצה משהו - תודה על הכל. תמיד נאהב אותך. Ssuuiiii
מרסלו חושף היום בראיון שכריסטיאנו אמר לו כבר באימון לפני הגמר בקייב שהוא יעזוב את ריאל מדריד. “לעזאזל, התאמנו לקראת הגמר ואז הוא אמר את זה”. המגן אמר בהמשך לאותו עיתונאי - “זה נכון, נאלצתי לשקר לך”.
אם הייתי יודע את זה קודם, אחרי הגמר כמובן - זה היה כואב פחות. המידע הזה שבר לי את התמונה בראש לפיה עזיבת זידאן גרמה לכל הדברים הרעים במועדון הזה. הוא בא וחגג בברנבאו את הזכייה בגביע ה-13 כאילו כלום - לא יודע.
מרסלו מניח היה באמת החבר היחיד של כריסטיאנו מהסגל הנוכחי, מה שנשאר אחרי שאמרו שלום לקונטראו, פפה וחאמס בזה אחר זה.
דבר נוסף, כריסטיאנו בדרך להיות מלך השערים גם של הליגה האיטלקית, 18 שערים עד עכשיו. הוא כבש בתשעה משחקי חוץ רצופים או משהו כזה. רק חבל שהסטט’ מאכזבת במפעל לשמו הוא בא - ליגת האלופות. מצד שני, באתלטיקו לא רגועים, אני בטוח.
ולמרות הכל תמיד אהיה אסיר תודה ואעריץ אותו. אולי בפורים הזה אהיה רונאלדו במדי יובה (:
רומנטיקה היא חלק גדול ממה שמושך אותנו למשחק הזה אבל ריאל מדריד היא לא טלנובלה. מה שלטובת הקבוצה חייב לקרות גם אם זה לא הכי נעים. מעולם לא בכיתי על שחקן שעזב.
עדיף שרונאלדו יעזוב ולא ישאר פה עם הפרצופים שלו (ולדעתי גם מבחינה מקצועית). קיילור תרם את השנים שלו, הגיע שוער יותר טוב אז הוא ירד לספסל, יקבל את הכמה מיליונים שלו בשנה ויגיד תודה שהבאנו אותו מקבוצת תחתית לפסגת האולימפוס בגלל קיץ אחד. ראול הסריח את הדשא כמה שנים טובות והיה צריך לעזוב לפני. כשאיקר עזב הוא לא היה אותו שוער. פפה רצה יותר כסף וקיבל אותו במקום אחר.
את כולם אני אוהב ומוקיר. מכולם צריך להיפרד יפה ולכבד. אם פלורטינו לא עשה את זה, הם אנשים בוגרים עם מספיק שטרות לנגב איתן את הדמעות. הקבוצה תהיה פה הרבה לפני ואחרי כל שחקן.
הגירסה שלך לאהדה היא לכנות זאת ‘לא טלנובלה’, כאילו חסרות טלנובלות שמבוססות על הצהרת נאמנות כמו שלך ל-‘קבוצה’ ולא כביכול לפרטים שמרכיבים אותה. סבבה, איש איש באשלייתו יחיה. גם שלך מקובלת כמובן. אבל אין דרך אחת להתבונן ו-‘לדמיין’ את המציאות.
קודם כל, סופסוף אני מצליח להבין הודעה אחת שלמה שלך. דבר שני, תודה על עוד ניתוח פסיכולוגי, אתה בהחלט חוסך לי לא מעט כסף.
ולעניינינו, אף אחד לא אמר שיש רק דרך אחת. ההודעה שלי היא הדרך שבה אני רואה את הדברים. זכותו של דור ושל כל אחד לקחת את הדברים אחרת.
אתה הולך ומתבהר כטלנובליסט לא קטן, ובכל מקרה, אני שמח שאתה עוקב אחרי הודעותיי ועוד מעז להתעקש להבינן!! בכל מקרה, תמיד שמח לעזור.
לכתוב באותו משפט את פפה עם האחרים, נבצר מבינתי. אני טיפוס אמוציונלי גם מעבר למקלדת. אני גדלתי על ראול והוא ריאל מדריד מבחינתי. הסיבה שאני אוהב כדורגל. ולא אוהב את ה-“הסריח את המגרש כמה שנים”, לא מדויק, 2007-2009 כבש 47 שערים. אבל ברור שזו עזיבה קשה רגשית. אצל כריסטיאנו זה שילוב. הוא בטח חסר מקצועית, הגולים שלו. ומעבר לכך התחברתי אליו הוא נכנס חלקית לחלל הענק שהותיר ראול. הוא היה בן זונה ורצה לקחת הכל עליו בניגוד ל…אפילו את האמוציות והקוביות בבטן אהבתי, כמאמן כושר בעצמי.
אז אלא אם יקרה משהו חריג מאד בגומלין בטורינו, כריסטיאנו כנראה יעשה “ניימאר” העונה, יודח כבר בשמינית הגמר של המפעל היחיד שהזכיה בו היא אתגר ויישאר להתרכז בלקחת אליפות ברוורס בליגה לא תחרותית בעליל.
אין לי שום כעס ואני מעריך אותו ואת מה שנתן למועדון מאד, אבל מחמם קצת את הלב לחשוב שאחרי כל הבלבולי מוח הוא יודח כנראה לפנינו.
למרות שרונאלדו עזב בטונים צורמים, קיוויתי שהוא ינצח את האינדיאנים (יובה הפתיעה בחולשתה). אחרי כל מה שהוא נתן עבור המועדון קשה לי לאחל לו כישלון. תמיד אצדיע לו מעצם היותו ספורטאי למופת והכדורגלן הכי גדול שדרך בריאל מדריד.
מאידך, יש תחושה שהוא לא נתן מספיק קרדיט לחברים שזכו איתו בתארים (ראו ערך היעדרות מטקס כדור הזהב) וביום כזה, כשלא היה מי שיזין אותו בכדורים כדי להוציא את הקבוצה מהבוץ, ניתן לראות כמה הקבוצה שעמדה מאחוריו במרוצת השנים הייתה משמעותית לתפקוד שלו ולהצלחה האישית שלו.
עזבו אותכם מרונאלדו,אם אני יובנטוס הטלפון הראשון שאני עושה זה לאקס שלי זידאן, כי החבר שלי כרגע מפשל בכל משחק גדול.
האגו של רונאלדו הביא אותו לגבהים, והאגו שלו כנראה יעיב על סיום הקריירה שלו.
העזיבה שלו פגעה ופוגעת בו לא פחות מאשר בריאל מדריד, ויסלחו לי המספרים בליגה האיטלקית, שאם בא לי להגזים קצת אז ביחס לליגות הגדולות היא חצי מקצוענית. זה לא סוד שהוא לא השחקן שהוא היה לפני 5 שנים, אבל בריאל הוא היה יכול לסחוב עוד לדעתי.
יובנטוס עדיין מסוגלת להפוך באיטליה, אבל הקבוצה הזו שלה עם כריסטיאנו משמעותית פחות טובה מריאל מדריד עם כריסטיאנו.
הסגל שלו נחלש מאד, לא מבין למה מצפים. קולקציית שחקנים בינוניים
אם צריך לדרג את האנשים המשפיעים ביותר בהצלחות הצ’מפיונס שלנו - רונאלדו ראשון, במיוחד בזכות 16/17.
ועדיין, הוציאו מפרופורציה את החשיבות שלו וגם לי נחמד לראות את ההדחה המסתמנת.
ובלי קשר אתלטיקו קבוצה אדירה ולא מוערכת מספיק. הסטגימה על הליגה הספרדית היא שאין בה תחרות, אבל דווקא התחרות בליגה היא זו שיוצרת את 3 הקבוצות הכי טובות באירופה בשנים האחרונות.
