אני אקח את הדיון למקום אחר, ברשותכם.
דור רומנו, 25, אוהד הפועל ת"א בגלל מאמן הכדורגל השכונתי וחבר טוב, בערך משנת 1999/00. גדלתי דווקא על…שמעון גרשון שהמעבר שלו לבית"ר היה הפעם הראשונה בה ‘נשבר לי הלב’ כילד, ומאז שורמוט עבר למכבי - הבנתי שאין יותר סמלים. בגלל גרשון שיחקתי בלם(לא מקצועי) ותמיד הייתי פנדליסט. באמת הערצתי את גרשון, וזה מה שיצא. זה הגיע אליו אגב, היה מבסוט, אנחנו ‘מסתמסים’ אחת למיליון שנה.
שביט אלימלך למד בביה"ס שאני למדתי בו, ‘תל-נורדו’, יש לי כמה תמונות איתו, בעבר הוא ראה את ההורים שלי בסופר והם סיפרו לו שהבן מטורף על הפועל, הוא הלך לאוטו להביא לי קלפי סופרגול שלו וגלויה חתומה. כשעשיתי את הכתבה על שמעון גרשון ב-‘וואלה ספורט’ הביאו לי את המספרים של שביט, אבוקסיס ועוד, ושביט מאוד שמח לדבר על שמעון ולהיזכר ברגעים יפים של הפועל.
המשחק הראשון שלי היה עם גיסי, עונת 2001/02, הפועל מנצחת 2:0 את בית"ר ירושלים בבלומפילד, דומב כבש בנגיחה וגם אוסטרץ הבקיע.
רגע השיא שלי היה כמובן עונת הדאבל, הייתי שם בטדי, זה היה קצת לפני עידן הוואטספ ושהסמראטפונים היו פחות חזקים. הייתי שבור אחרי הדרבי של ה-0:0, ראיתי את כל שער 5 עם דמעות בעיניים, אבל קניתי כרטיס והשגתי טרמפ יחד עם חבר כדי ‘להגיד תודה על עונה גדולה’ ו-‘להיפרד’ מהכוכבים שיתפזרו לדרכם - אניימה, דה-סילבה, ורמוט, שכטר(השחקן שהכי אהבתי באותה קבוצה גדולה של הפועל). האמת שבאותו רגע הייתי קצת קפוא ולא האמנתי, הבכי הגיע רק לפנות בוקר, אני זוכר את אוהדי בית"ר שואגים כמו אידיוטים ו’ממציאים גול’ של מכבי חיפה במשחק המקביל, אבל דווקא שני SMSים שקיבלתי - 'אתם גדולים, יאללה הפועל! ו-‘ניצחתם. לא יאמן אבל ניצחתם ולקחתם’, אחד מהפועל חיפה חיפה והשני מאוהד בית"ר - הבנתי שזהו-זה.
באותה עונה הייתי בערך ב-35 משחקים, כל משחק בית כמובן וגם נסעתי להרפתקאות כמו ה-1:0 המרגש בקריית-אליעזר(לאלא), לטדי, לדרבי חוץ ועוד ועוד ועוד.
בעונת 2006/07 הייתי במשחק נגד ריינג’רס באירופה ועשיתי עם הפועל את כל המסלול בגביע עד לגמר המרגש נגד אשקלון, ומעונת 2007/08 יש לי מנוי.
הרגע הכי קשה היה כמובן ירידת הליגה, למזלי הייתי בפאנג’ויה אבל הבנתי כבר שבוע לפניכן ב-0:0 הביתי נגד אשקלון שלעיני 12 אלף אוהדים שעודדו כמו מטורפים - שהפועל נתקעה - הבנתי שנרד. במחזור הסיום התעדכנתי ברדיו ובטלפון. למחרת ראיתי את שער העיתון עם אוהד אדום בוכה והבנתי ‘זה היה יכול להיות אני’. עשיתי מנוי גם בליגה הלאומית אבל היה לי קצת קשה ללכת, זו הייתה שנה קשה ואני הרגשתי שהפועל מתה ואני לא יודע מתי המועדון הזה יחזור למקום הראוי לו. האמת שאחרי ירידת הליגה אני חסין מהכל, אפשר להגיד שהתבגרתי, אפשר להגיד ‘משהו מת’, אני פחות לוקח ללב.
הגול הכי גדול שראיתי בהפועל ת"א חוץ מבלילי וכל הדרבי ההזוי ב-2002/3 - טלקיסקי נגד מכבי, אלוהים ישמור, וגם ווצ’יצ’ביץ’ נגד באר-שבע ובסרמיל עם שער חשמל בוולה בהופעת הבכורה ועוד ברגל החלשה.
הפועל ת"א זה קודם כל ‘להילחם, להילחם, לתת את כל מה שבכם…’, ואחר-כך אני אומר בצחוק(אולי לא מצחיק) שזה כמו מחלה. בלי בלומפילד זה לא אותו דבר. ‘ניסיתי להסביר, חיפשתי היגיון, אך מה שיש בינינו - קיים רק בדימיון’.
הערה: כשידידות שואלים אותי על הטירוף לכדורגל אני מנסה להסביר את זה בצורה הבאה, ולפעמים על הפועל יותר קל לי לדבר מאשר על ריאל מדריד, בכל-זאת זה ‘יותר קרוב’, ותמיד זו הדוגמא הזו: תחשבי לך שבמשך 90 דק’, כל האנשים - בלי הבדל של דת, צבע, גזע ומין, לא חשוב אם אתה עו"ד שמרוויח המון כסף בחודש או מוכר פלאפל - כולם בטירוף, כולם באדום או בחולצה אחרת, שרים ורוקדים, אתה מתחבק עם סבתות ביציע, ועוד ילדים שאתה לא מכיר. מכנה משותף עצום. תודה אלוהים, תודה.
לא היה אכפת לי לחזור להיות ‘ילד’ כמו בתמונה[האמת, קצת אחרי הגיוס], כמובן שאני כבר לא נראה ככה היום למרות שהבייבי-פייס נשארו בערך. התמונה: אירוע חגיגות הזכייה בגביע ב-2011.
) ויתקבלו בברכה, אבל חשוב לי לציין שלמרות כל הבעיות, לפחות עבורי מדובר בחיים עצמם ואני יודע שאני לא היחיד כאן. אז בואו נצחק על עצמנו בחן מתוך אהבה ולא כמו הערוץ שגובה כסף על HD כאילו אנחנו בפאקינג סיקסטיז.
,