@asafbarca ביקש ממני שאכתוב הודעה בפורום אז נעניתי לכבוד המאורע.
הרבה זמן שמרתי אירוע מסוים בסוד, נראה לי שזה זמן טוב לחלוק אותו –
בחגיגות של הצ’מפיונס הראשון שהיה באמת של מסי (ב2006 כמדומני הוא לא ירד לכר הדשא מכיוון שהרגיש שזה לא מספיק שלו) התאספנו כל האוהדים ויצאנו לחגוג. הייתי באקסטזה אחרת מזו שבבננה ביץ’:
הקבוצה של 2006 היתה נהדרת אבל הפעם זה היה באמת סיפור מהסרטים, מסי נוגח מול מנצ’סטר יונייטד. אחרי כל הקשקושים של “מסי לא כובש בנגיחה”, ו"מסי לא כובש מול אנגליות" (כמה מגוחך זה נשמע היום?) מסי שם את החותם על קמפיין מדהים בליגת האלופות. זו לא מנצ’סטר יונייטד של היום, זו היתה קבוצה בריאה ומגוונת שנשענת על מסורת אדירה ושחקנים אגדיים. יונייטד של פרגי היתה יותר מפחידה מסיטי של פפ וגם למסי עצמו לא הכל הלך חלק במשחק. אסף הזכיר לי את הפציעות בהגנה ועצם זה שעלינו בתור אנדרדוג, בקיצור משחק מיוחד מאוד.
מפה לשם הגענו בצהלות למזרקה, ובהיותי אדיוט החלטתי להיכנס אליה. יצאתי, המשכתי לרקוד, וראיתי מלא יין אדום על הרצפה. אבל זה לא היה יין, זה היה דם, מהרגל שלי. בגלל האדרנלין לא הרגשתי כלום. נכנסתי לשירותים של מסעדה כלשהי, ראיתי שזה עמוק בטירוף. ניסיתי לעצור עם נייר טואלט את הדימום אבל החתך היה עמוק בצורה מעוקלת, השארתי להם תא מטונף מדם. עשיתי חישוב מהיר… החלטתי לא לאמר מילה לאף אחד מהנוכחים ולהסתלק. לא רציתי לדפוק לשאר האוהדים שלנו את החגיגה, אני כבר אסתדר. מפה לשם שוטטתי מדמם ברחבי תל אביב, ביקשתי עזרה מכמה בעלי חנויות עד שבסוף איזשהו פאב הזמין לי אמבולנס.
פינו אותי באלונקה על אמבולנס כשאני עטוף בצעיף ולבוש בחולצת בארסה (מזויפת, לא היה לי לב להגיד לאבא שלי), הרגשתי מינימום פצוע שמפונה משדה הקרב בהגנה על המולדת. ביליתי את הלילה, תפרו אותי בכף הרגל ובבוקר סיפרתי להורים שלי שכמעט חטפו התקף לב. אבא שלי בא לאסוף אותי כל הדרך מחיפה, התפירה נפתחה ונאלצתי לחזור על מנת שיתפרו אותי עוד פעם. בקטנה…
מפה לשם הייתי משהו כמו שלושה – ארבעה חודשים בבית והיה לי הרבה זמן לקרוא ולחשוב (ולהאזין למוזיקה, בעיקר לtago mago). התחלתי לחקור באובססיביות על כלכלה והחלטתי ללמוד את המקצוע באוניברסיטה במקום לפתוח עסק. אולי משהו בתקופה הזאת סידר לי את הראש.
למה אני מספר את זה ומה הקשר למסי? אני מניח שזה מעין אפקט הפרפר, או בעצם אפקט הפרעוש, ששינה את חיי. יכול להיות שהייתי מסיים באותה הנקודה, יכול להיות שלא. מה שבטוח זה שהכישרון של מסי, גם אם לא שינה את חיי מקצה לקצה, היה תמיד שם ברקע. קריאות הפליאה של הפרשנים, האוהדים, האחיינים, החברים, הקולגות וכל מי שמקיף אותי ליוו אותי מאז שעלה לבוגרים. אז אולי כדורגל זה לא הדבר הכי חשוב בחיים, אבל במקרה שלי - מסי זה הפסקול של החיים שלי. המייל האחרון שיש לי מאבא שלי, יום וחצי לפני שנפטר (כבר ידעתי שזה גמור) הכיל קישור לחבילה שכוללת מלון ומשחק בברצלונה נגד אתלטיקו - מעין דיל כזה שנראה היה לו מוצלח. לא טסתי מן הסתם. הפרעוש שם את השער הראשון במשחק…
מסי מבוגר ממני בחצי שנה, אני תמיד משתעשע ברעיון שיש לו פור ושאני עוד מסוגל לעבור אותו. אבל המציאות היא שזה למעשה השחקן הראשון שגרם לי להבין שהחלום שיש לכל ילד לא יתגשם עבורי, וזה בסדר. אני זוכר היטב את ההתחלה, בפעם הראשונה בחיי זכיתי לצפות בסרטונים שמראים כל נגיעה של שחקן במהלך המשחק. היום זה שכיח, אז בעיקר היו תקצירים שמכילים שערים. הייתי צופה בו שוב ושוב, בהתחלה הבעיטה היתה חלשה והעיפו אותו עם הגוף. אבל הדריבל… לא היה דריבל כזה מעולם בהיסטוריה.
מעבר לכדורגל עצמו תמיד התחברתי לאיפוק של מסי וליכולת שלו להכיל. אי אפשר לדמיין את כמות הלחץ שהבן אדם הזה מתמודד איתה ברמה היום יומית. לפעמים אני תוהה אם הוא היה יוצא נגד ברתומאו בזמן האם המועדון היה נראה אחרת, אבל זה פשוט לא מי שהוא. אני זוכר גם את המתקפות המטופשות על כך שמסי “לא מנהיג”, אלא “go-to-guy”.
האמת היא שאני לא צריך שהוא יהיה מישהו אחר. גם כשהיה ילד עם שער ארוך, וגם לאחר שהתקעקע בכל פינה בגוף וחמצן את השיער תמיד הייתי מאוהב בו. איך אפשר שלא? נסו לחשוב רגע על האנשים הקרובים ביותר אליכם. כמה מהם אחראים לכל כך הרבה רגעי אושר במהלך חייכם כמו מסי? התשובה עלולה להיות מביכה גם אם המתודולוגיה פשטנית. אני יודע שבדרכו שלו, הוא תמיד נתן למועדון את כל כולו ואנחנו לא צריכים שזה יהיה מוחצן ובוטה.
מי שעוקב אחריי מספורטאנטר יודע שאני אוהד צרפת. זו היסטוריה. לא שמחתי בזכייה במונדיאל, ולא הייתי עצוב על ההדחה ביורו. הלב שלי הלך אחרי ליאו, ומי שהדיח את ליאו הוא האויב שלי. זו לא היתה החלטה מודעת בשום שלב, פשוט מה שהרגשתי. השתדלתי תמיד בפורומים להיות מאופק, אבל עכשיו זה הזמן להודות שמסי מוציא מאיתנו - אוהדי בארסה - ואולי גם אוהדי כדורגל בכללם, קנאה דתית. כמעט במובן המילולי של המילה.
התהלכתי עם ארוסתי במוזיאון הותיקן בטיול ברומא.
ניסינו בהתחלה לצלם, אבל מהר מאוד הבנו שזה פשוט בלתי אפשרי. הצוואר נתפס מרוב יופי, מרוב פרטים, כל סנטימטר מלא באינטיליגנציה אסתטית – בשכבות, בחשיבה, בקונראסט מושלם של צבעים. אתה מגיע לחדר ואתה חושב שזו היצירה המרכזית ואז אתה נחשף לחדר נוסף. כל כך הרבה שפע של אסתטיקה, גורמת לאינפלציה שהאמנים יוצרים לעצמם.
אין לי מושג מי אחראי על ההחלטה, אבל באמצע המסלול, אולי על מנת להעצים את תחושת הניגודיות יש ציורים של מאטיס, שגאל וכו’. לפעמים אני מתחבר לציירים האלו, אבל בכנות – זה מרגיש כאילו נתנו לילדים לצייר. קשקושים פשטניים, מריחות פשוטות.
זו הניגודיות בין מסי לבין… רגע, הוא לא ראוי להיכתב באותו משפט.
ברייתווייט.
זה לא שאני נגדו, פשוט זו לא אותה ליגה. אפילו לא אותו מקצוע. לא אותו קנה מידה. ולא רק הוא.
ניימאר, סוארס, הנרי, זלאטן – כל אחד מהארבעה הוא אמן, חלוץ או “חודאי” (בתחילת השיח סביב מסי גדי מספורטאנטר הגדיר את מסי כ"חודאי", מעין מושג של כדורגל ישן) מיוחד ברמה היסטורית ואסתטית וכל הארבעה היו באופן כמעט אוטומטי כינור שני לפרעוש. בגיל 34 הוא עובר לקבוצה עם ריכוז הכישרון הגדול בעולם והוא עדיין נחשב למספר אחד. זה פשוט לא נתפס. כישרון אלוהי שזכינו לראות ולא נראה כישרון כזה לעולם.
מסי זה המיכאלנג’לו והרפאל של הכדורגל, אתה מנסה לבחור את השערים הכי יפים ואתה לא מצליח: מכיוון שיש שערים מרגשים, ויש שערים שחרוטים בזיכרון, ויש שערים של גאונות צרופה, ויש חיתוך בין כולם שפשוט מעייף אותך ומשאיר אותך מסוחרר מכל היופי. ואז אתה חושב על המסירות, או על הדריבלים, או על הבישולים לבישולים, או הבישולים למצבים שהוחמצו ברשלנות.
ארוסתי היקרה תהתה בקול רם אם ביננו מסתובבים היום ציירים ופסלים מאותו קנה מידה. עניתי שנדמה לי שהסיטואציה היום שונה, והמימון שונה, והמוטיבציה שונה, ואולי הם עושים דברים אחרים. אבל כאייקון תרבות - התשובה היא שפשוט אין.
וזה מה שאנחנו צריכים לעכל קודם כל, שלא יהיה “מסי הבא”. בדיוק כפי שאין מוצרט הבא, או צ’רצ’יל נוסף, או יורש לאריסטו, או בן גוריון שתיים. יש אנשים שהיו לא רק בעלי כישורים יוצאי דופן, אלא גם בסיטואציה יוצאת דופן שלא תחזור על עצמה. מסי ליווה את המעבר הסופי של הכדורגל האירופאי לענף כלל עולמי. חזינו בתופעה חד פעמית ולא נזכה לחזות בתופעה כזאת שוב. צריך להבין זאת ופשוט להוקיר את הזכרונות.
מסי, תודה על הכל. אני שבור מהעזיבה, אבל אני מלא תקווה שפשוט תהנה מכל רגע של כדורגל. מגיע לך אחרי כל כך הרבה שנים של לחץ בלתי נגמר לקבל בגיל 34 כמה משחקים מול ברסט ונאנסי. צבור מטענים, נסה את כוחך בצ’מפיונס ליג ותגיע רענן למונדיאל.
הכדורגל לא יהיה אותו הדבר אחריך, אבל יש לנו עוד זמן לחשוב על זה.
אה כן, שכחתי להגיד לך רק על דבר אחרון, מה20 באוגוסט של שנה שעברה -
תודה