טוב, אז עם כל הכבוד לסטטיסטיקות (ואין כבוד) בואו נתעכב על מה שחשוב באמת. קצת כמו שהמדע היום מצליח להוכיח את מה שפרויד ראה במו עיניו, כך גם לנתונים שמוכיחים לנו שמסי הוא החייזר הטוב ביקום (במסירות, בראיית משחק, בשערים, בבישולים, בחמידות) אין באמת מה לחדש לנו, הרי אנו צופי בארסה מיומנים ביותר. מה שכן מעניין הוא האופן בו מסי בוחר לחגוג במגרש הביתי שלו, הרי הוא: הביב.
אנחנו יודעים כבר שרמת הסלפי של מסי היא ברמת ה-בואו נחגוג שער בגמר ליגת אלופות כשאני מפרסם את הנעל של אדידס ולכן אחרי שאני כובש עם הראש!! אני מוריד את הנעל ומראה אותה למצלמה- כך גם הצילומים המביכים והחמודים שלו עם בחירת זוית מצלמה שמכריחה את אנטונלה לקחת את הפיקוד לידיים.
אבל לגבי החגיגות?? הרי אנחנו רגילים להצטלבות ולהקדשה לסבתא שבמרומים (או שזו מעין קריאה לחללית שתבוא כבר לקחת אותו כי נמאס לו מבני האנוש הפשוטים). כן נכון, יש מדי פעם שמסי עושה מעין תנועה עם היד של ‘וואו וואו וואו’ איזה שער יצא לי, או מעין ניתור ארבעה מטר לגובה עם הנפת אגרוף. אבל מה שהוא עשה בשתי חגיגות השערים שלו בביב, על זה כבר צריך לפקח קצת יותר מקרוב.
לגבי החגיגה ההיא המפורסמת, כבר ציינתי שנראה שמסי מנסה לסמן דבר מה עבור האוהדים באיצטדיון ובעולם כולו, כאילו הוא מבקש לעצור רגע את המובן מאליו שקורה סביבו ולציין את הרגע, להופכו לסימלי, אולי אפילו לקדוש. זה ברור שזה מכוון, לא ספונטני בעליל, מסי ממש מסיים לחגוג באופן הרגיל שלו ואז עושה את המחווה- הורדת החולצה והענקתה לבני התמותה, כאילו הוא מפריד את השם המתנוסס על החולצה מהאדם שלובש אותה: “אני הוא מסי, מסי הוא גדול יותר מסך חלקיו, אני בתפקיד הזה של להיות האיקס פאקטור, תהנו מהרגע, זה לא יימשך לעד”.
לגבי שאלת התזמון, ולמה לעזאזל הבחור הצנוע הזה צריך את זה? הייתי מת פעם לשאול אותו, אבל נראה לי שלא אקבל תשובה ברורה.
לגבי החגיגה משבת, זה קצת עוד מאותו דבר, אך הפעם מבלי לקבל צהוב מהשופט, שכן הרגע של קבלת הצהוב (לפי חוקי המשחק) לא תואם את מה שמסי עושה (מעבר לחוקים הגיוניים) וגם לא ראוי לצהוב. ולכן אתעקב רגע על ההשתחוות:
כמו שחקן מהולל שעושה תפקיד שייקספירי, הוא משתחווה, הוא מודה לקהל בה במידה שהוא מבין שהקהל מודה לו. וההכרה הזו, ההבנה הזו של מסי שהוא כתב לעצמו את התפקיד, הוא כתב לעצמו את הטקסט והוא כמובן השחקן הראשי בהצגה הזו, ההבנה הזו היא קסומה, הזויה, ונצחית.
מסי מבין שהוא נחרט בספרי ההיסטוריה, ופשוט מתחשק לו לנווט את הסיפור (קצת) כמו שהוא היה רוצה שייזכר.
