ליאו מסי :: לא רע הילד הזה

players

#22

לא הבנתי איפה קיימת סתירה בין שתי הפסקאות שלי שציטטת…

בקשר לקרטריונים שכתבת על להיות סמל, אני חושב שישנו קרטריון נוסף שאתה צריך לקחת בחשבון, וזה התרומה של שחקן מסויים למועדון.
הרי תסכים אתי שצ’אבי אינייסטה ופויול היו מקבלים ערך הרבה יותר נמוך אם היינו זוכים נניח באילפות אחת ושני גביעי השוקו בעשור וחצי האחרונים.

מכאן, מסי מקבל משקל עצום במשוואה הנ"ל ובעיניי כשהכל יהיה כבר במבט הסטורי, התקופה הזו תיזכר כתקופת הזהב של אחת הקבוצות הטובות שידעה ההיסטוריה והכל בניצוחו של גמד ארגנטנאי במשך כמעט שני עשורים … אם זה לא סמל אז אני לא יודע מה כן…


#23

מצד אחד כתבת שרונאלדיניו עזב כי ““אין לי זמן לתארים ושטויות כאלה”…” מצד שני אתה מעלה את השאלה אולי אם “פפ היה מאמין בו היה אפשר לשלב אותו יחד עם מסי.”

אין שום סרט שרונאלדיניו היה נשאר בקבוצה ומסי היה מתפתח למה שהוא היום. התרומה הכי גדולה של דיניו לברצלונה לדעתי זה הטיפוח של מסי כשחקן תחתיו. הוא עזר לו המון בהתפתחות שהוא היה שחקן צעיר. מסי בעצמו אומר את זה.
אבל כדי שמסי יתקדם לדבר הבא, רונאלדיניו היה חייב לעזוב. זו דעתי.

אני חושב שצריך להבדיל בין יכולת מקצועית של שחקן ששם מסי הוא מס 1 בכל הזמנים. לבין סמל. זה לא אותו הדבר.
זה שמסי הוא סמל וסמל גדול בברצלונה אין שום צל של ספק בזה, אבל הוא לא הסמל הכי גדול בברצלונה וזה מה נכתב באותו מאמר של לוינטל שהתחיל את כל הדיון הזה.


#24

זה דיון קצת מצחיק כי הוא:

א. 200% סובייקטיבי
ב. מוקדם מדי. כל המתחרים של מסי בקטגוריה של מה שנחשב “סמל” במועדון בדרך כלל כבר פרשו. למסי יש עוד כמה שנים טובות ואם, נניח, יניף עוד שני גביעי אלופות וחופן אליפויות, חלקם או כולם בתור קפטן אחרי לכתו של אנדרס, ויסיים את החלק הרציני של הקריירה שלו (לא כולל הנופש ברוסאריו) בבארסה בלבד, כל הנימוקים נגדו יהיו עניין של סנטימנט חזק יותר לשחקן אחר בלבד.

רוב האוהדים “מודדים” סמל לפי הפרמטר הסופר-סובייקטיבי (וסופר לגיטימי, מן הסתם) הזה. בכל דבר מדיד מסי לא נופל מאף אחד - סטטוס של מלדיני בתוך המועדון, הישגים מקצועיים ויכולת חסרי תקדים וכו’. בכל מה שקשור ל"מנהיגות", זו של מסי משמעותית בעיני לא פחות משל מוטיבטורים מהוללים כי ההשפעה שלו על היכולת של הקבוצה לנצח גדולה יותר משל כל פויול או היירו.


#25

א. מסכים שזה סוביקטיבי לחלוטין.

ב. אני מפריד בין היכולת המקצועית של השחקן לבין היתו סמל. בעיני אלו שתי דברים נפרדים. לכן אם שחקן X יש יותר תארים משחקן Y זה לא הופך אותו בהכרח לסמל יותר גדול.

אני יתן דוגמה, לא פויול ולא אינייסטה היו מושכים את הזמן שלהם עם הארכת החוזה כמו שמסי משך אותנו ודי עינה אותנו אם להיות כנים…
(לא שאני כועס או חולק על הזכות של למסי “לקחת את הזמן” ולחשוב. ולמעשה בזמן אי אמון די נהנתי מזה שהוא גורם לנחש לרעוד מפחד).

אבל הם לא היו עושים את זה . שוב זה סוביקטיבי לחלוטין לכן כל אחד שחושב שונה ממני זה לגיטימי. אין לי בעיה עם זה.


#26

אפילו ג׳רארד הסכים לעבוד לצ׳לסי וטוטי לריאל מדריד. אין סמלים בכדורגל מודרני. או כמו שמישהו חכם אמר לי - חולצה קונים בלי מספר.

לגבי רונאלדיניו - מעבר לעניין שהיותו סמל הוא עניין סובייקטיבי, לטעמי בתור אוהדים ״אדוקים״ אתם לא מייצגים את הכלל. אני חושב שרוב אוהדי הכדורגל בעולם תופסים את רונאלדיוניו כסמל של בארסה (כמו למשל שהם תופסים את זידאן כסמל בריאל מדריד). בדרך כלל סמל של קבוצה הופך לכזה כיוון שישנם רגעים דרמטיים החקוקים בזיכרון הקולקטיבי בהם הוא נכח והיה דומיננטי. רונלדיניו עם אותו משחק בברנבאו או הגול נגד צ׳לסי נחקק בזיכרון של אוהדי הכדורגל ברחבי העולם, לא יעזור. לזידאן יש רגע אחד של קסם בגמר שאותו כל אוהד כדורגל ללא יוצא מן הכלל זוכר.

אני חושב שבין סמל במובן הישן של המילה - כזה שבתור אוהד אתה בא כל שבוע ומת שהוא ישחק/יבקיע/וכו׳, לבין הסמלים מהסוג החדש שיש בכדורגל המודרני - יש מרחק רב מאד. בעידן שלנו סמל של קבוצה נקבע על ידי אוהדים שאפילו לא נוכחים באיצטדיון.


#27

הזיכרון שלך מטעה אותך
אינייסטה דווקא כן משך את החתמת החוזה שלו עד לפני כמה חודשים.


#28

אתה טועה לחלוטין. אייניסיטה לא משך כלום. המועדון לא הציע לו שום חוזה ולמעשה משך אותו באף במשך חודשים.
באופן לא מפתיע, שהאי אמון החל פתאום ברתומאו נבהל ואז הציע לו הארכת חוזה.

אינייסטה בצדק גמור, הבין שברתומאו מנסה להשתמש בו בתור קלף נגד בנדיטו והאי אמון, חיכה כמה שבועות עד שהאי אמון הסתיים ואז חתם.


#29

אתה טועה בוודאות לגבי פויול. פויול בתחילת דרכו דרש העלאה בשכר ואיים בעזיבה.

אם מסי לא סמל אני לא יודע מהו סמל. האיש משחק במועדון מגיל 13, היה איתנו גם בחולי וגם בעוני. זה שהוא לא כריזמטי כמו פויול או פפ לא אומר שהוא לא סמל.


#30

האמת שאני מרחם על מסי. הוא לא מספיק ארגנטינאי בשביל להיות סמל בנבחרת, והוא לא מספיק חלק מהמועדון בשביל להיות סמל בברצלונה (לפי הכרות עם דעות של חלק מהאוהדים עם השנים).

לפעמים אני תוהה מה הסטנדרט ל"להיות סמל" . הוא חייב להיות פוליטיקאי כמו אולגר או פיקה? הוא חייב לשחק בליגה הארגנטינאית כדי להיות סמל עבור הארגנטינאים? אגוורו יותר “סמל”?

אין הגיון בשום טיעון, וכנראה שזה סובייקטיבי, בטח לגביי מסי שלא ברור לי מה עוד אפשר לדרוש ממנו.


#31

אבל התייחסתי לזה. בחרת לבודד רק חלק מהטיעון שלי. בכל קריטריון “מדיד” (נאמנות, השפעה על המועדון, longevity, תארים, תפקוד כקפטן בעתיד כמעט בוודאות) מסי נמצא שם למעלה עם פויול, צ’אבי, אינייסטה, פפ, מאלדיני, ראול, קסיאס, גיגס…

כשמדברים על סמל אז מתייחסים למישהו שמסמל את המועדון. כשחושבים על הכתר ואותיות הזהב אנחנו נזכרים בריאל מדריד, הוא מצביע לנו על המושג המופשט הזה. כשאנחנו חושבים על ראול קורה תהליך כמעט זהה. עבור הקהל הרחב, אין מישהו שעונה להגדרה הזו בהקשר של ברצלונה (ואולי של הכדורגל בכלל) יותר ממסי, ובתווך הארוך אני מאמין שזה יהיה קרוב לקונצנזוס גם בקרב האוהדים ה"הדוקים" יותר. לפעמים בעברית יש יותר משנדמה :slight_smile:


#32

בכלל לא מבין על מה הדיון כאן… מסי הוא סמל של בארסה (ושל ארגנטינה). הוא הסמל הכי גדול שהיה אי פעם במועדון. הוא לגמרי נמצא שם עם גוארדיולה וצ’אבי וחברים. הוא פשוט בניגוד אליהם לא סמל של קטלוניה.


#33

אני כתבתי שזה סובקיטיבי לחלוטין. לכן אני לא רב או חולק על דעתו של אף אחד פה. כל אחד רשאי לדעתו. אבל דבר אחד מתסכל אותי בדיון פה וזה:

איפה כתבתי שמסי הוא לא סמל? למה אתם מתעקשים לשים מילים בפי? ברור לי שהוא סמל ויותר מזה סמל ענק. אבל אני פשוט חולק על ההגדרה של לוינטל שהוא הסמל הכי גדול ברצלונה.
לדעתי, ואפשר כמובן לחלוק עלי,אבל לדעתי, יש כמה שהם גדולים ממנו (לא בהרבה ). ובעיני זה לא קשור לזה שהוא השחקן הכי טוב בעולם ויחד עם מראדונה השחקן טוב ביותר בכל הזמנים.


#34

קודם כל תגדירו מה זה סמל. אם מדובר בשחקן שמתאר הכי טוב בעיניכם את המועדון או פשוט השחקן שמשחק הכי הרבה שנים ותמיד נלחם להמשיך?
ואז תחליטו מה היא רוח המועדון.
האם יש בכלל הגדרה חד משמעית למושג סמל?

לטעמי סמל זה משהו אישי. כמובן שלא ברמה של להגיד שגומש הוא סמל, אבל יש אנשים שיראו בפויול ובשקט שלו סמל ויש כאלה שבפוליטיקה והריבים של פיקה. יש כאלה שיראו זאת במשחק השמח והמוחצן של רונאלדיניו ויש כאלה שבמשחק ה"פשוט" של צ’אבי. וכן יש כאלה שיראו זאת במסי, אחרי שנתן שנים במועדון ולא באמת הראה נכונות לעזוב והוא כל הזמן נמצא שם בשביל הקבוצה. וכמובן בגלל שהוא השחקן הטוב ביותר שלבש את המדים של הקבוצה.

בתור אוהד ריאל יש לי מספר שחקנים שאני תופס מהם כסמלים ולא רק ראול וקסיאס שהם המובנים מאליהם. לטעמי אם כבר אז ראמוס הוא הסמל בריאל. חמום מוח, עושה המון שטויות, ובכללי מאוד אמוציונאלי ונוטה לריב, אך משאיר את הנשמה שלו על המגרש וכשצריך אותו הוא תמיד יגיע. זה לא סותר את העובדה שאני מקלל אותו בחצי מהמשחקים על הפקרויות בהגנה ושטויות כאלה ואחרות. אבל הוא לטעמי מתאר את הרוח של המועדון שלי הכי טוב, לטוב ולרע.


#35

השלם עולה על סכום חלקיו, אך במקרה דנן מהו השלם ומהו חלקיו?
מסי גדל במועדון, גדל במלוא מובן המילה כן? כלומר מומנו לו טיפולי גדילה, רק המועדון הקרוי בארסה (יותר ממועדון) היה מוכן להמר עליו (בוא נגיד הימור שהצליח). במילים אחרות, בארסה הפכה את מסי לסמל באותה מידה שמסי מעצם גדילתו מקיים את בארסה כסמל. ערבות הדדית שכזו.

האם סיפור כזה יכול היה להתרחש בכל מועדון אחר? עובדתית לא, אבל מן הסתם כן ויש פה לא מעט מזל לשני הצדדים שהכל התסדר כפי שהסתדר.

אז אם תשאלו אותי מה צריך להיות הסמל של בארסה, כלומר חרוט על דגלה, כלומר שמרכיבים אותו בפסיפס של קהל מידי קלאסיקו? אז כן, הסמל שלנו הוא מפית.


#36

אם מסי אומר שהוא רוצה אליפות, ליגת אלופות ומונדיאל, והוא יודע שבשני הסגלים הנוכחיים (בארסה, ארגנטינה) הסיכוי לכך מאד נמוך, האם זה סימן לקביעת מטרות לא ריאליות לראשונה בתולדות הפרעוש האלוהי?


#37

זה אומר שכמו אצל טראמפ אתה צריך לשמוע מה הוא לא אומר… או במילים אחרות: ריאל מדריד גביע המלך שלכם.


#38

מסי משווה את השיא של גרד מולר עם כמות השערים הגדולה במועדון אחד בחמשת הליגות הבכירות עם 525 גולים!!!


#39

טוב, אז עם כל הכבוד לסטטיסטיקות (ואין כבוד) בואו נתעכב על מה שחשוב באמת. קצת כמו שהמדע היום מצליח להוכיח את מה שפרויד ראה במו עיניו, כך גם לנתונים שמוכיחים לנו שמסי הוא החייזר הטוב ביקום (במסירות, בראיית משחק, בשערים, בבישולים, בחמידות) אין באמת מה לחדש לנו, הרי אנו צופי בארסה מיומנים ביותר. מה שכן מעניין הוא האופן בו מסי בוחר לחגוג במגרש הביתי שלו, הרי הוא: הביב.

אנחנו יודעים כבר שרמת הסלפי של מסי היא ברמת ה-בואו נחגוג שער בגמר ליגת אלופות כשאני מפרסם את הנעל של אדידס ולכן אחרי שאני כובש עם הראש!! אני מוריד את הנעל ומראה אותה למצלמה- כך גם הצילומים המביכים והחמודים שלו עם בחירת זוית מצלמה שמכריחה את אנטונלה לקחת את הפיקוד לידיים.

אבל לגבי החגיגות?? הרי אנחנו רגילים להצטלבות ולהקדשה לסבתא שבמרומים (או שזו מעין קריאה לחללית שתבוא כבר לקחת אותו כי נמאס לו מבני האנוש הפשוטים). כן נכון, יש מדי פעם שמסי עושה מעין תנועה עם היד של ‘וואו וואו וואו’ איזה שער יצא לי, או מעין ניתור ארבעה מטר לגובה עם הנפת אגרוף. אבל מה שהוא עשה בשתי חגיגות השערים שלו בביב, על זה כבר צריך לפקח קצת יותר מקרוב.

לגבי החגיגה ההיא המפורסמת, כבר ציינתי שנראה שמסי מנסה לסמן דבר מה עבור האוהדים באיצטדיון ובעולם כולו, כאילו הוא מבקש לעצור רגע את המובן מאליו שקורה סביבו ולציין את הרגע, להופכו לסימלי, אולי אפילו לקדוש. זה ברור שזה מכוון, לא ספונטני בעליל, מסי ממש מסיים לחגוג באופן הרגיל שלו ואז עושה את המחווה- הורדת החולצה והענקתה לבני התמותה, כאילו הוא מפריד את השם המתנוסס על החולצה מהאדם שלובש אותה: “אני הוא מסי, מסי הוא גדול יותר מסך חלקיו, אני בתפקיד הזה של להיות האיקס פאקטור, תהנו מהרגע, זה לא יימשך לעד”.
לגבי שאלת התזמון, ולמה לעזאזל הבחור הצנוע הזה צריך את זה? הייתי מת פעם לשאול אותו, אבל נראה לי שלא אקבל תשובה ברורה.
לגבי החגיגה משבת, זה קצת עוד מאותו דבר, אך הפעם מבלי לקבל צהוב מהשופט, שכן הרגע של קבלת הצהוב (לפי חוקי המשחק) לא תואם את מה שמסי עושה (מעבר לחוקים הגיוניים) וגם לא ראוי לצהוב. ולכן אתעקב רגע על ההשתחוות:
כמו שחקן מהולל שעושה תפקיד שייקספירי, הוא משתחווה, הוא מודה לקהל בה במידה שהוא מבין שהקהל מודה לו. וההכרה הזו, ההבנה הזו של מסי שהוא כתב לעצמו את התפקיד, הוא כתב לעצמו את הטקסט והוא כמובן השחקן הראשי בהצגה הזו, ההבנה הזו היא קסומה, הזויה, ונצחית.

מסי מבין שהוא נחרט בספרי ההיסטוריה, ופשוט מתחשק לו לנווט את הסיפור (קצת) כמו שהוא היה רוצה שייזכר.


#40

זה נראה לי די ברור שמסי עונה שעברה חגג ככה עם הורדת החולצה כי זה היה בתקופה מאוד מתסכלת למסי, אחרי שבארסה הודחה מליגת האלופות וגם המצב בליגה היה נראה חרבנה, הוא נפל על הפרצוף ודימם מול יובה וזה סימן את כל התקופה הזאת, חלק קראו לו לוזר ואין לי ספק שהוא הגיע מאוד מאוד אמוציונלי למשחק ההוא.


#41

בסופו של דבר מסי ארגנטינאי, יש לו רגשות, עצבים, ואני חושב שהמגרש שהוא באמת הכי הכי שונא זה הברנבאו. הם מוציאים את הארגנטינאי המצוי ממנו. הארגנטינאי הזה שמתעצבן על היריבים שמתגרים בו כמו ראמוס, הארגנטינאי הזה ששם לך גול וחוגג כאילו אומר in your face!"

שמעתי מהמון אוהדי כדורגל שהם לא מתחברים למסי כי הוא לא מראה רגש, ויש בזה משהו. מאוד קשה לנתח את ההתנהגות של מסי, הוא באמת טיפוס מוזר. דווקא ברגעים האלה, הוא חושף רגש טהור. בברנבאו הוא פשוט מפסיק להיות אותו מסי האדיש, העצור, המכבד, המודע. הוא הופך לברסאי מבטן ולידה, ברסאי שנולד ברוסאריו.