יופי של מגן מתפתח לנו פה.
אנשים פה שוכחים שמגן לפני הכל צריך לדעת להגן, ואת זה עושה מנדי ברמה של טופ עולמי. יש לו חלק גדול בכך שההגנה שלנו מצטיינת השנה.
היה פעם משתמש גדול שקראו לו ריבאלדיניו, שכתב: תפקידו של מגן כשמו כן הוא - לתקוף.
זה שוב אותו דיון, ואף פעם אין אמצע. נתן משחק טוב ובישול אז הוא רוברטו קרלוס. עומר פדידה איננו יאיא טורה
היי חברים. משעמם כאן בבידוד ועוד יותר משעמם בלי כדורגל. האם למישהו כאן יש לינק לצפייה במשחקים קלאסיים של ריאל מדריד? משחק אחד במיוחד שהייתי שמח לצפות בו שוב באיכות גבוהה זה ה3-1 המיתולוגי על יונייטד בברנבאו. משחקו הטוב ביותר של ראול במדים הלבנים לדעתי.
מלך תודה!
וואלה יש איזה שיר אחד שאני כל הזמן שומע בשידורים ושוכח לבדוק עליו, הוא נשמע לי ממש טוב. לא מצאתי אותו במה שהעלת. באסה.
אל תלחצו פליי.
כמובן שלא התאפקתי, אני חושב שאם אני צריך לבחור רגע אחד - הפרידה מאיקר קסיאס שהוא עוזב כמו איזה מסכן, מקריא מדף עלוב במסיבת העיתונאים בלי אף נציג של המועדון [לבקשתו] ומתפרק גם ב"תיקון" למחרת. זה אגב לא הופיע בסרטון.
אם מדברים על כדורגל אז לא היה ולא יהיה שברון לב כמו באיירן מינכן, היה כתוב על הקבוצה הזו של מוריניו האלופה הגאה של 11/12 - “זו שתחזיר את הגביע עם האזניים הגדולות”. הכל היה מושלם אחרי עשר דקות. זה קרה ביום העצמאות ופשוט לא התחשק לי לצאת אחרי המשחק. גם שנה לאחר מכן נגד דורטמונד כי אסור היה לנו להגיע לברוך כזה של 4:1, אבל בתוך עשר דקות הגענו לשלושה מצבים של מאתיים אחוז, בדקות האחרונות פתאום בנזמה הבקיע והייתה תקווה ואז המלך ראמוס עם פצצה ברגל שמאל, אני זוכר אותו ממרר בבכי על הברכיים של איקר. מקום שלישי איזה קלאסיקו בו הושפלנו לגזרים, דיון שלא אשמח לעסוק בו, אבל אציין שה-5:0 עם מוריניו היה כואב אבל ידעתי שנצא מזה חזקים.
זה לא סתם הפסד בפנדלים, היינו שם על סף רמונטדה בדו-קרב אחרי שכריסטיאנו וקאקא החטיאו את הבעיטות הראשונות ופיגרנו 2-0. אז איקר לקח לקרוס ולאהם וחזרנו ל2-2. ואז ראמוס…
עם האווירה שהייתה לפני, הניצחון בקלאסיקו והאליפות שבדרך, וההדחה ההזויה של בארסה נגד צ’לסי יום קודם… זה כאב לב שמשתווה רק להפסד בפנדלים בדרבי שמינית גמר הגביע 99/00, אז בתפקיד ראמוס היה דודו אוואט שבעט לשמיים.
@Raulito-7 מאוכזב ממך שלא הזכרת את ההדחות נגד מונאקו ויובה, כשהאפנדציט של ראול והפנדל של פיגו גמרו אותנו.
עצם ההגעה לפנדלים הייתה בעיה (איקר לא נחשב לשוער פנדלים גדול במשחקי הליגה הסתמיים אבל הוא בלט עם ספרד פעמיים וגם אז), באיירן הייתה חזקה אבל אנחנו היינו הקבוצה הטובה באירופה. אני יכול להבין שפסיכולוגית אחרי ה-1:2 חששנו לקחת סיכונים. אני חושב אבל שאף אוהד לא האמין שה-0:2 יגיע כל כך בקלות. היה חרבנא בשני המשחקים, גם במינכן היה 1:1 שקט מאוד עד לרגע האחרון ואז כדור רוחב סתמי כזה ברחבה וספגנו, איך גומז הקדים את פפה וראמוס אני לא יודע.
המשחק נגד מונאקו הרגיש לי רע מאוד, גם ב-1:1 במחצית לא הייתי רגוע למרות החיוך הזדוני של פיגו כלפי מוריינטס אבל הגיע לנו רק על היחס כלפיו. נגד יובה? הכי צורם, עד באיירן ודורטמונד. ראול ורונאלדו שיחקו יחד איזה חצי שעה ושניהם היו פצועים. אבל הבועה שלי התנפצה באותו ערב לחלוטין.
העונה הזו הייתה אמורה להיות שונה,
אוהדי ריאל עדיין זוכרים את העונה הזו כמשהו מיוחד, אבל עם החותמת של האלופות זה היה עוד יותר וואו.
זוכר שראיתי את המשחק הזה בקוסקו בפרו, ובכלל את כל העונה בדרום אמריקה, פאק זה היה כזה טוב.
יש איפשהו שידור מומלץ לראות את הגמר של הנערים היום?
למרות הכל… תודה על רגעים שלא יישכחו.
