בגדול, גב, השאלה הרלוונטית איננה מה אנחנו היינו עושים, אלא מה אנחנו רוצים.
אנחנו רוצים רומנטיקה. רוצים כדורגל. כזה שמגיע עם רגשות. עם קבוצה שהולכים איתה עד המוות. מאמנים ושחקנים שמזדהים עם המועדון וגם לוקחים אחריות. פחות שכירי חרב, יותר מתווי דרך.
אתה מבין, שוב ושוב בסיטואציות האלה, אתה ואחרים ששותפים לאג’נדה הזו שולפים את הפנקסים והמחשבון ושואלים את אותה שאלה - למה שמישהו יוותר על כסף.
האמת, לא מעניין אותי איזו תשובה תספק אותך.
בעולם שבו האנשים האלה הרויחו יותר ממה שאדם רגיל, בניו ונכדיו גם יחד לא ירויחו במשך כל חיי השושלת שלהם אני מתקשה להעמיק במחשבה איך הם ישרדו את החודש ללא מענקי נאמנות ופיצויי פיטורין למינהם. איכשהו, אני לא מרגיש שהם אלו שאני צריך לברך בפרנסה טובה כשיש מיליוני אנשים מתחת לקו העוני שגם עליהם אני לא מרבה לחשוב.
לא הצלחתי להבין למה אתה כל כך חרד לגורלם.
על כל פנים, אם הכדורגל יוגבל לרמת הפנקסנות הקרה, הרבה אוהדים יפסיקו ליהנות מכדורגל.
למה הדבר שקול? כמו לעשות סקס וכל הזמן לחשוב כמה קלוריות שרפת כשפימפמת פנימה והחוצה. יחליפו לך את האישה באמצע אבל אתה לא תשים לב כי אתה עסוק בלספור קלוריות.
שכח את המספרים ותהנה מסקס טוב.
תניח למספרים הקטנוניים ותן לנו ליהנות מכדורגל טוב. לא פחות חשוב, תן לנו ליהנות מכדורגל מרגש.
הפורום הזה, אין בו אוהדי הצלחות. כל מי ששרד עד לכאן, אוהב את בארסה בלב. עניינים שבלב לא קונים בכסף.
הדוד משה, אחרי ההשפלה שהייתה הפינאלה של עונה בה הוא לא הצליח להשתלט על חדר ההלבשה, היה צריך להתפטר. לחזור לחווה שלו ולהבין איך הוא מקדם את הקריירה שלו ברמה המתאימה לו (בהנחה שלא פוטר עוד קודם כמו שמשה עדכן).
אגב, שאלה קטנה - אני לא קורא בפורום שלכם, אבל סקרן.
יש לכם על הספסל / מושאל שחקן שיושב על משכורת עצומה ומגרד בביצים או פצוע רוב הזמן.
מבחינת הוולשי, הוא את הג’ובות שמובטחות לו בחוזה רוצה לקבל עד לאגורה האחרונה. גם אם הוא לא מצדיק את השכר הזה בעבודה פרופר.
אתה (אתם) כאוהדים לא מרגישים שום מרמור? באמת אתם נשארים במקום הקר העורך דיני הזה שאומר שיש לו חוזה וצריך לשלם לו את כל השכר?
לא היית רוצה לראות אותו הולך לקבוצה שבה הוא יכול לפרוח, תוך כדי שהוא משחרר לכם משבצת ושכר למישהו שיכול היה לפרוח אצלכם?
תחשוב על זה.
ודרך אגב, לשאלתך אם הייתי מתפטר במצב דומה, התשובה היא כן. פעמיים בקריירה כבר נהגתי כך. בשני המקרים שילמו לי שכר גבוה אבל נפח העבודה שלי לא הצדיק את השכר. בשני המקרים העדפתי לחפש עבודה חדשה ולא להשאר במקום שפיתם אותי יפה אבל גרם לי להרגיש כאוכל חינם (לא שככה אמרו לי, אבל אני ידעתי שזה המצב). פעם אחת שינמכתי שכר ופעם אחרת שדרגתי שכר. בשני המקרים ההחלטה לעזוב הייתה לפני הצעת השכר במקום החדש. בשני המקרים היה לי יותר חשוב לשמור את ההנאה והסיפוק מהעבודה מאשר השכר היפה על בטלנות.
ואם אני, יוסקה הקטן, יודע ללכת כשצריך ולא נאחז בקרנות מזבח מוזהבות - בין היתר כי אני בטוח בעצמי ויודע שאמצא משרה אחרת, אז יקחו נא אחריות כל מיני צנונים, ניימארים, מנכל"ים מזורגגים ועוד אוכלי חינם למינהם ויחפשו לעצמם עתיד טוב עם סיפוק מעשיה ולא מתחמנות והתמסכנות.
