@ron22 בכל אותן עונות אין ספק שריאל מדריד הייתה קבוצה חזקה מאוד, הרבה יותר טובה מכל הקבוצות של זידאן למעט זאת שזכתה באליפות. אין ספק שהאליפות הוכרעה על פרטים קטנים. כן, גם עם אלמנט של מקריות - אבל א) מקריות מתחום הכדורגל ולא בהגרלה או פנדלים. ב) 5 משחקי נוקאאוט הם לא 38, ככל שתשחק יותר דברים יתיישרו יותר. ג) גם אם נפל המטבע על הפלי - בנוקאאוט אי אפשר לתקן.
וכל זה בודאי לא אומר שגם ליגה וגם ליגת האלופות תלויות במזל באותה מידה - כמו שכתב מאסטרו אתה עדיין צריך לעשות מעל 90 נקודות.
אם נחזור לדיון הפרקטי ולא התיאורתי, מישהו פה לא מסכים שלמרות כל הזכיות בצ׳מפיונס היו צריכים להעשות המון שינויים בקבוצה? זה התאכלס.
אפשר לסבר את חוסר האליפויות במזל, אבל אני חושב שיש הסבר פשוט יותר. ריאל מדריד של הליגה וריאל מדריד של ליגת האלופות הן קבוצות שונות ברעב ובתשוקה שלהן. באורח קבע היריבות בליגה רוצות יותר ורצות יותר, ואנחנו מטיילים על הדשא עד הדקה ה70 ואז נזכרים לשחק אם לא הסתדרו העניינים עד אז.
למעט רונאלדו, קרבחאל, די מריה לוקאס ואסקז ו… אני באמת מתקשה לחשוב על עוד מישהו שעל בכל פעם לדשא כדי להילחם 90 דקות. וכשאתה ריאל מדריד, אז הקבוצה היריבה כן רוצה ונלחמת עד טיפת הזיעה האחרונה.
אז לרוב אנחנו כן ניצחנו אבל היו גם פה ושם משחקים שלא, ויכול מאוד להיות שאם היינו מתאמצים יותר למן הדקה הראשונה היימו מביאים 4-5 יותר נקודות בעונה שהיו מביאים לנו את הצלחת.
בליגת האלופות, תמיד היינו יותר מפוקסים. תמיד רצנו ורצינו יותר.
אחת החסרונות הבולטים שלנו בשנים האחרונות היו קבוצה קצת שחצנית ויהירה. ראמוס מדי פעם עולה להתקפה ככה בשביל הסבבה, בייל אומר בריאיון שהם משחקים 45 דקות ואז נחים מחצית שניה, מרסלו משתעמם מלעשות הגנה, בנזמה היה בגדר נעלם במשך רוב הזמן אצלינו ואפילו שלישיית הקישור ההיסטורית שלנו לא מעט מרחה את הזמן.
אבל זו היתה הקבוצה, לטוב ולרע.
יאללה עוד חצי שעה לגרנאדה להחזיק מעמד ולהוריד לברצלונה את כל האויר.
זה שיש שתי מועמדות ריאליות לא אומר שהסיכוי של כל אחת הוא 50 אחוז. יש תחרות בין השתיים מי יותר טובה. זה לא דומה למשפט שציטטת
גם זה נובע בעיקר מהשוני בסוג התחרות. בנוקאאוט אתה חייב להיות מפוקס כדי לא לעוף ובטח כשאתה משחק מול יריבות חזקות. בליגה יש אפשרות לתקן, יש פער נוכחי בטבלה שמשפיע ועוד. חוץ מזה שאופ״א הפכה את המפעל הזה ליוקרתי באופן מושלם גם מבחינת ההילה וגם מבחינה כלכלית. זכיה בצ׳מפיונס שווה הרבה כסף באופן ישיר.
כמובן, אבל זו רק הסיבה למה היינו זחוחים. אצל ברצלונה ובעיקר אתלטיקו הנקודה הזאת פחות בלטה. כמה פעמים באנו בטענות אחרי משחקים לשחקנים שהם לא התאמצו מספיק? אצלינו זה עניין של דרך קבע. בפורום של ברצלונה למשל אתה לא תמצא טענות כאלו, אלא שהמאמן לא בסדר וההנהלה זוועה, ואצל יונייטד למשל שהשחקנים מוגבלים. לנו, בדרך קבע, היתה בעיה עם הגישה של השחקנים.
הדיון עבר לת’רד הזה והטענות שלכם, שנענו כבר, ממשיכות. ליגה היא מדגם גדול. 38 משחקים מבודדים מזל הרבה יותר מ7 ויגיד זאת כל אחד שלמד מעט סטטיסטיקה באקדמיה (ושוב, לטובתכם, נתעלם לחלוטין מעניין הבתים ומה שהם מזמנים לשמינית). אבל - 10 עונות בצ’מפיונס (ובסה"כ עד 70 משחקים) זה מדגם עצום. הרבה יותר גדול מעונת ליגה אחת, במידה והקבוצה השתתפה כמעט בכל המשחקים האפשריים (וריאל מדריד של העשור האחרון השתתפה כמעט בכולם). מתוך עשר עונות לזכות ב4 ולהגיע לעוד 5 חצאי גמר זה המון מזל? זה שטויות. לא מבין למה אתם מסתכלים על המדגם של הליגה לעונה אבל ממשיכים לא לענות על הטענה לגבי המדגם של הצ’מפיונס במשך 10 שנים. UFC, קריקט, טניס, רגבי. כולם משוחקים בשיטת פלייאוף וגם שם בד"כ הטובים מנצחים. גם שם זה טורנירי מקריות עם הילה ממוסחרת? לא נראה לי.
בנוסף לזה, כמו שכבר נכתב, הצ’מפיונס דורשת התעלות למשחקים ספציפיים מול יריבות סופר חזקות. בליגה נדרש פוקוס מול יריבות מכל קשת הקושי. נוח לכתוב שהליגה מבודדת את המזל כי יש הרבה משחקים והצ’מפיונס לא כי יש מעט, אבל מדובר באתגר שונה. כמו כן, בא לידי ביטוי אלמנט הקושי וההתעלות ברגע האמת. וגם ההבדלים בין הרמות של הליגות השונות שהצ’מפיונס דווקא מבודדת.
רוצים להיות עוד יותר מדעיים? אז ייתכן שמשחקים אצלנו שחקנים עצלים ועם זאת מעולים שמעדיפים לתת בראש ברגעי האמת. ייתכן וכל המסחור של הצ’מפיונס מראש גרם לכל המועדון להתעסק באלופות יותר מבליגה. יש כל-כך הרבה ייתכנים כאן, גורמים מתערבים קוראים לזה, שלהפוך את הליגה לתורה שלמה ואת ליגת האלופות ליד המקרה רק כי מעצבן שסופרים סופרקאפים כגביע, זה פשוט חסר ביסוס ולא נכון. אנחנו קבוצת צ’מפיונס מעולה בשנים האחרונות, בדיוק כמו שברצלונה היא לא. לכן שנים לא נפגשנו שם.
אני לא דיברתי על הנושא הזה, יצאתי נגד העובדה שזה נקרא מזל.
ההסבר שלך מבחינתי הוא הכי נכון, הסגל שלנו היה בנוי יותר לזכיה באלופות מאשר בליגה, לא כי זה טורניר מבוסס מזל.
מה כל כך נעלבים פה ממקריות? באמת גיא צריך לירוק על ליגת האלופות כדי להמחיש נקודה? כדורגל זה משחק עם הרבה מקריות והיא מודגשת במשחקי נוק אאוט. זה לא אומר שכל הקבוצות שוות ושהבכירות נמצאות בפסגה בדרך מקרה. אם בייל לא פצוע זו מקריות, אם ויניסיוס מצליח לכוון בעיטה למסגרת זו מקריות, אם אני כותב כאן זו גם מקריות. נתפסתם למקריות כאילו שהיא מוציאה את האוויר מכל הזכיות בצ’מפיונס והופכת אותנו לסמרטוט רצפה עם טיפת מזל. כן, צ’מפיונס זה מפעל אדיר, מול הקבוצות הבכירות ביבשת, מצריך המון כישרון, ריכוז וניסיון, זכייה בו היא תענוג צרוף, ועדיין יש בו הרבה יותר מקריות מאשר בליגה.
חרף כל ההילה והיוקרתיות של ליגת האלופות, אליפות הליגה הייתה ותהיה המטרה העיקרית של כל קבוצה ושל כל מאמן המכבדים את עצמם. ומה שהכי חשוב – קבוצה צריכה להיבנות בצורה מאוזנת, כדי לנצח במרתון, וברגע שאנחנו מסתנוורים מזכיות בצ’מפיונס וחושבים ש"לא מחליפים מה שלא מקולקל", פה מתחילות הבעיות.
אם יש הסכמה שבצ’מפיונס יש אלמנט של מקריות אז מה התחביב הגדול לכתוב “תחת” בכל מילה שנייה על הקדנצייה של זידאן? שאלה: ברצלונה של פפ 08/09 הייתה זכורה כאחת הגדולות איי פעם גם אם הייתה מסתפקת בדאבל? אני משוכנע שלא. הם לא הרימו כדור אחד לרחבה כמו שצריך בסטמפורד ברידג’ ואינייסטה דפק גול שיש לו אולי עוד אחד כזה בקריירה - האמא של התחת. לא רק תחת - תחת מאוד שמן [ועל השיפוט בכלל אין מה לדבר].
במדגם הזה של העשור ניצחנו שש פעמים ברציפות את באיירן מינכן, שני ניצחונות ענק על יובנטוס, זה מדגם הרבה יותר מייצג.
מה לעשות שבארסה הובסה 3:0 מול יובה אז פגשנו את אלגרי בגמר ב-2017? וב-2014 הודחה נגד אתלטיקו, כנ"ל 2016? עם אותה אתלטיקו התמודדנו מצוין פעמיים בנוק אאוט מעבר לגמרים, זה חתיכת הישג.
בקיץ 2017 היה עוד טורניר, סופרקופה קוראים לו, בארסה הייתה ממש שטיח, מאיפה הביטחון שבצ’מפיונס בחלוף כמה חודשים לא היה לנו סיכוי מול מסי? אני באמת שואל. מילא להגיד שהיה צמוד, סיכוי טוב שנודח אבל להגיד שהיה לנו מזל שהם הובסו נגד רומא? נו באמת.
בוא ‘נתפלפל’ עד הסוף: מה עם הפציעה של מודריץ’ ב-2015 כשעלינו נגד יובה עם ראמוס בקישור האחורי? ובטורינו במצב של 1:1 חאמס נגח למשקוף ממטר, כל המשחק היה יכול להתפך. לבנדובסקי דפק לנו רביעייה ברבע שעה איומה, התחושה היא שאם היינו משחקים עוד עשר פעמים נגד דורטמונד - באותו הרכב ובאותה השעה ובאותו מקום - זה בחיים לא נגמר ככה. בברנבאו החמצנו שלושה מצבים של גול תוך עשר דקות. לפני התקופה המוצלחת היו הרבה שנים של חרא, גם בשמינית הגמר (ואן בומל, זאלייטה).
ב-2009/10 היינו לוקחים אליפות בכל ליגה אחרת למרות שזו הייתה קבוצה שהיה צריך לחבר לחלוטין מחדש, ובקלאסיקו כשלנו, מה לעשות. גם עם מוריניו היינו קבוצה חזקה ב-2010/11. לצערי זידאן כן חתום על 2017/18 הכושלת. בארסה ניצחה יותר “משחקים צמודים”, כמו העונה במטורופוליטנו. וגם קלאסיקוס צמודים, והיו כאלה.
יש לי קצת בעיה עם המזל והמקריות, בקשר לעניין הסטטיסטי אני מסכים לחלוטין עם Alex’וכבר כתבתי זאת כמה פעמים בעבר זה 10 שנים, זאת לא עונה אחת שהפתענו וזכינו.
נחזור למזל ומקריות, אז ב-10 שנים וב-4 זכיות לא היו מזל ומקריות נגדנו ? לא ספגנו שערים מכלום ? לא היו טעויות שופטים נגדנו ? לא החמצנו 10 מצבים במשחק והיריבה הבקיעה מחצי מצב ? כולם זוכרים את המזל שהיה איתנו, אבל כשהמזל היה נגדנו השחקנים שלנו הצליחו להתעלות ולנצח למרות המזל הרע ולכן אף אחד לא זוכר אותם(המזל הרע).
יש בעיה מנטלית, לא באים לליגה עם אותה אנטנסיביות של האלופות, להגיד
א. שנים הצלחה מסחררת זה לא רק הגרלות ופנדלים.
ב. 10 שנים הדברים מתיישרים רק לכיוון שלנו
ג. ולכן יותר קשה לתפקד בנוקאאוט, יותר קשה לשמור על קור רוח ויכולת המינכן כשהכל מוטל על הכף מאשר לתקן שבוע הבא מול אלמריה בבית.
לא מעניין אותי כל כך מה יותר חשוב, הליגה או הצ’מפיונס, ריאל צריכה לזכות בשתיהם כל עונה, המאזן מול ברצלונה מאז פפ ועד וילאנובה סביר גם בהקשר לרמת הסגל שעמדו לרשות המאמנים, מאז אנצ’לוטי המצב קטסטרופלי, לרשות אנצ’לוטי עמד הסגל הכי טוב בעולם והכי טוב של ריאל מאז ומעולם והוא החליט לטחון את ההרכב הראשון ולנפץ שיאי עולם ולהפסיד אליפויות על ניהול לא נכון של הסגל.
אם זידאן או מישהו שדומה לזידאן היה מקבל את הסגל של אנצ’לוטי לא היינו מנהלים את הדיון הסוער(ולדעתי די מיותר) הזה.
אתם מוציאים לשווא דברים מהבוידעם ולוקחים את כל הנושא לקיצון. אף אחד לא טען שזכינו רק בגלל מזל ומקריות ושבליגה האלמנטים האלה לא קיימים. ברור שצריכים להיות טובים ברמה מסוימת כדי לנצח, זה לא עץ או פלי. הטענה היא נורא פשוטה: בטורנירי גביע לאלמנטים האלה יש יותר משקל וכתוצאה מכך לדברים שבהם אנחנו נופלים בשנים האחרונות (בנייה נכונה וכדורגל טוב) יש פחות משקל. בליגה זה הפוך ולראייה מאזן האליפויות.
זה הכל. לא באים להקטין, לא באים לבאס, כולנו שמחים וגאים באותו מידה בכל תואר. העניין הוא שיש שינויים שהקבוצה מוכרחה לעשות כדי להיות מצליחה כל כך גם בליגה וההצלחה במפעלים האחרים גורמת לסוג של עיוורון ומעכבת אותם.
וטענת הנגד פשוטה גם היא: לאורך 70 משחקי צ’מפיונס, משקל המקריות פוחת ומשקל הבנייה הנכונה והכדורגל הטוב עולה חזרה.
מסכים שלהוציא מהבוידעם כל פציעה או פספוס בדקה 90 זו התקטננות כי זה בדיוק מה שמדגם גדול בא לנטרל. מצד שני, מאמן כמו אנצ’לוטי, וצודק בטענתו דור, אכן חירב עונות ליגה עם שחיקה של אותם 11 שחקנים לאורך שנה שלמה. תראו אילו דברים מופלאים עושה זידאן עם סגל מוצלח פחות בהרבה, כאשר הוא משתמש בכולו.
הדיון החל בטענה שגביעים, גם אם ממוסחרים היטב כמו גביע האלופות, הינם בעלי אפקט מאוד גדול של מקריות ולכן הליגה היא המדד האמיתי להצלחה. המדגם הגדול על פני 10 שנים באלופות, הבדלים ביריבות, בדרישות וכו’. כל אלו טענות שלא נענו וברגע שיקבלו תשובה יהיה אפשר לנהל דיון.
אם מי שחושב שהליגה היא המדד הנשגב היחיד והמיוחד לטיב קבוצה חושב שהדיון פוגע מדי ברגשות של אנשים פה, שיתחיל להתמודד עם טענות. על הרגשות נשתדל להשתלט.
אין לי בעיה אם להגיד מזל, ואני ממשתמשי מונח ה"תחת".
אבל חשוב לי שזה יבוא ל2 הכיוונים.
זה לא מזל טהור כשאנחנו מצליחים בעוד כשמפסידים זה מי שאנחנו.
בשבילי ה"תחת" זה מונח שמראה שאיכשהו כשחשוב זידאן ינצח, אם זה קצת מזל או התעלות של שחקן זה לא משנה. זה מתאזן אצלו כשבליגה זה מרגיש ההפך.
עם היכולת של הקבוצה שלנו בעשור, מאז הגעת מוריניו ועד עזיבתו הראשונה של זידאן היינו אחת מ3 הקבוצות הטובות באירופה. לצערנו אחת הקבוצות הנוספות הייתה ברסה שאיתנו בליגה.
כמות התארים שלנו בהתחשב במצב היא הגיונית מאוד, בסך הכל איננו קבוצה אובראצ’יברים, אלא זכינו בכמות תארים שמגיעה לנו, פשוט החלוקה שלהם מוזרה.
אנשים מצפים מכל זוכה להראות כמו ברסה של פפ. יש סיבה שמדברים על אותה קבוצה כאחת הטובות בהיסטוריה יחד עם קבוצות שרובינו לא זוכרים מפאת גילנו, בגלל שכזו היא, היסטורית.
אם היה כל כך פשוט לשחזר הישג היסטורי, כנראה שההישג איננו היסטורי. אם היה כל כך פשוט למצוא מחליף לרונאלדו, סימן שרונאלדו לא היה שחקן היסטורי.
אני פה רק כדי לחמם עוד קצת על אנצ’לוטי, כעסתי עליו בסוף 2014 על השכונה שעשה בסוף הליגה, והינה דוגמה: מחזור אחד לפני הסוף, ניצחון היה משאיר אותנו בתמונה (והיה נותן לנו את האליפות במידה ובארסה הייתה מנצחת את אתלטיקו- תרחיש סביר)
וזה ההרכב (והסגל) שקרלו העמיד:
כבר לפני כן הייתה תחושה שהוא מוותר על הליגה ומתמקד בגביעים, וזה גם מתחבר למה שנאמר פה- אז החוסר הגדול היה בצ’מפיונס וזה היה בעדיפות עליונה. באופן אישי אני זוכר שאחרי שתי האליפויות הרצופות ב2007-2008 (ובמהלכן) החזקתי מהצלחה בצ’מפיונס הרבה יותר כי, ובכן, כשלנו שם כישלון חרוץ. היינו אלופים מול האלמריות (ומול בארסה), אבל חלשים מול האנגליות ושאר האירופאיות. אז הערך הגדול מבחינתי היה להתמודד מול אריות אירופה ראש בראש.
באותה עונה ספגנו בשלומיאליות נגד ויאדוליד בחוץ במשחק בינוני שלנו (ראמוס בכדור חופשי, זוכרים?) וצ’אבי אלונסו איבד את שלוותו ואמר שזה תמיד קורה לנו. אבל היה גם 2:2 מתסכל נגד ולנסיה המנחוסית בברנבאו, שכבנו להם על השער ואיכשהו רונאלדו כביכול חילץ נקודה בדקה ה-90 עם שער העונה בעקב. בכל מקרה הכישלון הגדול בעונת הדסימה היה במשחקים הגדולים. אתה לא לוקח אליפות עם 1 מ-12 במשחקים הגדולים. מילה רעה לאנצ’לוטי שעשה ניסויים בקלאסיקו הראשון (בלי חלוץ טבעי, זוכרים?)
החלטתם לדבר על 10 שנים באלופות כאילו יש לנו 10 זכיות. אם 70 משחקים בצ’מפיונס הם מדד אמיתי להצלחה אז מה הם 380 משחקי ליגה?
בואו נעזוב שנייה את עולם המספרים, כי אפשר לחשב נוסחאות ברנולי עד מחר. זה יותר עניין של הרגשה ומחזה עיניים. האם יש פה מישהו שלא מאוכזב מהכדורגל שאנחנו מציגים ומהתוצאות שלנו בליגה בעשור האחרון, ולא חושב שיש שינויים שנדרשים כבר שנים?
זה עניין יחסי. קרו שתי אנומליות בעשור האחרון- האחד זה מסי (וברצלונה שלו), כי בליגה האנגלית היינו לוקחים עוד 4-5 אליפויות, והשני הוא רצף של 3 זכיות בצ’מפיונס (ו4 ב5 שנים) - דבר שלא קרה בעידן המודרני בכלל, לא משנה איזו אימפריה תורנית הייתה בשליטה - והדבר גרם לשאננות של ההנהלה (לא מיהרו למצוא מחליף לרונאלדו למשל) ולשנת נפל.
אז מבחינתי,
מקבל בהבנה את השאננות של ההנהלה לנוכח הישג נדיר שכזה- לא הייתי מוותר עליו. ואגב, בדיעבד רואים שהשחקנים המושמצים (בקישור ובהגנה) עדיין נותנים עבודה תחת זידאן. הבעיה העיקרית הייתה ועודנה היעדר קראקים להתקפה, ולזכותו של פלורנטינו יאמר שאמבפה תמיד היה על הכוונת- הבעיה היא שהוא לא התפשר על פחות מכך.
בכל מה שקשור ללפני כן, חזירות לדרוש יותר ממה שהקבוצה נתנה מול מסי, שהיה מספיק בכל ליגה אחרת ובכל עידן אחר.
אשמח להסביר. 7<38<70<380<20000. כמה שהמדגם גדול יותר, ככה הסטטיסטיקה קרובה יותר למציאות ומקרית פחות, דה פאקטו.
מצד שני עונה של ליגה היא 38 משחקים והטענה נגד ליגת האלופות היא שזה מעט משחקים. כדי להתמודד עם הטענה הזו יש לדגום כמות גדולה יותר של משחקים בליגת האלופות ולכן דגמנו את 10 השנים האחרונות וזה 70 משחקים. אין צורך לדגום 380 כי השאלה היא לא באיזו תחרות היו יותר משחקים, אלא מה מדגם מספק כדי לנטרל את רוב המקריות וזה מה שאנו עושים. ברגע שניטרלנו את המקריות מליגת האלופות - ריאל מדריד ניצבת בראש בפער עצום גם שם. מוצלחת יותר מכל קבוצה אחרת במפעל כבר המון זמן ובהרבה וזו הטענה - ריאל מדריד קבוצת ליגת אלופות אדירה כבר שנים. אז אפשר לייחס עונה של 7 משחקים למזל, שתי עונות, שלוש. 10 שנים בהן ריאל מדריד צולחת את אותם 7 משחקים פעם אחר פעם זה מזל? זו התמדה, ובמפעל שמתאגר הרבה יותר בכל משחק נתון.
*ארצה לסייג עוד דבר. אף אחד מאיתנו לא טוען שהיינו קבוצה מושלמת בתקופה הזו. היו בעיות רבות. הגנה לא יציבה, שוער לא מספיק טוב לאורך רוב העשור, לעתים סגל לא מספיק רחב, חוסר עניין של הסטארס בליגה ועוד ועוד. ברור שההצלחה בליגת האלופות אפשרה להנהלה להתעלם ומאוד גרוע שכך. אבל, בזמן שאלו היו הבעיות שלנו, לברצלונה היו אחרות, למשל מנטליות. שלנו איפשרו לנו להילחם כמו שצריך בליגת האלופות ושלהם בליגה. וכשמדובר בליגת האלופות שמביאה קבוצות כל-כך חזקות ונותנת להן מוטיבציה כזו גדולה בדמות כסף, פרסום, תהילה וכו’, אין להתעלם מהישג בה. בין אם אנו מחשיבים את ליגת האלופות לחשובה בגלל המסחור ובין אם המסחור מגיע כתוצאה מחשיבות מפעל כזה - בסוף כל קבוצה בטופ האירופי חולמת להניף את הגביע עם האוזניים הגדולות ועושה מאמצים גדולים לעשות זאת. ברצלונה לא הצליחה בצ’מפיונס בשנים האחרונות לא כי היא הבינה שהתחרות האמיתית היא הליגה, אלא פשוט כי היא פשוט לא הצליחה שם וזהו, למרות שניסתה. בדיוק כמו פסז’, סיטי, באיירן, יובה, אייאקס ורבות וטובות אחרות.
דיונים כאלה הם בדיוק הסיבה שאני שונא לדבר יותר מדי מספרים בכדורגל. דור כתב שבארסה של פפ לא הייתה נזכרת ככזו גדולה אם לא הייתה לוקחת ליגת אלופות עם התחת של אינייסטה - זו מבחינתי אם כל חטאת. בארסה הזו הייתה נזכרת כאחת הגדולות בהיסטוריה גם אם לא הייתה לוקחת תארים, וכל מי שיושרה עצמית היא ערך עבורו יגיד את זה, כי הכדורגל היה פאקינג מהפנט והיריבות היו חסרות אונים. למי אכפת איך זוכרים אותנו או את בארסה אוהדי המונדיאלים? אכפת לי מה אני רואה, ומה שאני רואה בשנים האחרונות (ובכוונה אני מנטרל את הקבוצה של פפ כי זה לא פייר) זו קבוצה שלא בנויה מספיק טוב, לא משחקת מספיק טוב ולא זוכה במספיק אליפויות. מתי נטשנו את השכל הישר עבור הסובייקטיביות? אז נספר לעצמינו כל לילה לפני השינה שהכל בסדר כי לקחנו 4 אלופות ב5 שנים, זה יעשה לכם טוב?
אני מעדיף לספר לעצמי את האמת, והאמת היא קצת יותר מסובכת. מאזן האליפויות בליגה בהחלט מהווה אינדיקטור לכך, אבל הוא בשום פנים ואופן לא בא להחליף מראה עיניים. מראה עיניים שראה הגבהות בלתי פוסקות במהלך העונות האחרונות, חוסר יצירתיות וחוסר מחץ.
