אירועי המשחק זועקים לקוטיניו, דמיר, ריקי. קצת להחזיק בכדור ו/או משהו התקפי שונה מ-3 שחקנים על אותה משבצת. אבל קומאן מחכה לפציעות של רוברטו וברייטווייט כדי להכניס את גאבי וניקו (שזה מבורך בפני עצמו, אבל לא בהכרח עכשיו).
מבחינתי שום דבר לא השתנה כאשר המאמן שלי בוחר לשחק עם גאבי ודסט באגפים לסיום. זה כל כך פחדני, כך כך לא ברסאי, זה אפילו לא הולנדי! למה לא פוץ’ באמצע? זה ברור שמדובר בעניין אישי ולא משנה כמה שיחות לאפורטה יעשה לקומאן וכמה פעמים פוץ’ ישחק איתו גולף-זה המאמן הדגנרט שחואקין דיבר עליו. הוא פשוט לא מאמן טוב, והוא מביש אותי בתור אוהד ברסה שבבית אני צריך ללכת אחורה מול חטאפה.
מאמן ברסאי אמיתי היה מכניס את דמיר צד אחד ואת קוטיניו צד שני. זה מה שמאמן ברסה היה עושה.
ורק למען הסר ספק, אני מאוד אוהב את גאבי ונהנתי מכל דקה שלו על המגרש. קודם כל לראות מספר 30 על הדשא עושה לי טוב בלב, דבר שני ראיתי שחקן שרוצה לשחק שם. לא משנה לי שהוא לא משופשף, טיפה חסר ביטחון (היה לו מצב שהוא בעמדת בעיטה סמוך לרחבה והוא לא מניף את הרגל. למה?) וקצת חלש ואיטי, ראיתי שחקן חכם שרוצה להיות על המגרש ומשחק עם התלהבות.
ג’ורדי אלבה בעוד משחק חסר אחריות, מחצית שניה דקה 53 בערך הוא ובוסקטס (כמה איבודי כדור מרתיחים) מאבדים כדור והבנאדם רץ ריצה קלה למטה. מאז ימי דני אלבס שרצה העלאה בחוזה לא ראיתי זריקת קצוץ כזאת. פאקינג ממפיס הגיע לפניו להגנה, זה פשוט עצוב שזה המגן הפותח שלנו כבר כמה שנים טובות.
החצי הראשון של המחצית הראשונה היה דווקא בסדר גמור, לטעמי לפחות. העניין הוא שזה גם נגמר שם - בטח עם ההחלטה של קומאן להסתפק ב-2:1, ובמה שלא הלך שם בחלק ההתקפי שלנו - וגם אפילו כשזה היה נראה טוב, זה לא היה…אמממ…ברסאי. בהיעדר מילה אחרת. ומילא לא ברסאי, אבל זו אפילו לא הייתה שיטה הגיונית.
לבעוט כדורים להתקפה ולקוות שיקרו ניסים זה כזה 2015. רק שאז היו ניימאר, סוארס ומסי בהתקפה, וכל מיני מזדקנים נשכחים שעונים לשמות “צ’אבי ואינייסטה”, שעוד ידעו לעצור מידי פעם, להרגיע את המשחק, להוציא את הרוח מהמפרשים של היריבה ולהחליף קצב. לעומת זאת, בואו נראה מי אצלנו עכשיו: הבאנקר הכי בינוני בהיסטוריה, חלוץ מלגאנס, ואיזשהו שחקן שאמרנו שאם לא מסי אז הוא היה בולט יותר והנה עובדה מסי הלך והוא לא בעט לשער 3 משחקים רצוף.
הבדל קטן.
לא אהבתי את שיטת המשחק של לואיס אנריקה, אבל לפחות היה בה היגיון כלשהו. עכשיו זה פשוט…סתם. וזה לא שלא היו כלים על הספסל כדי לנסות לשנות את זה, אפילו אם זה רק מהדקה ה-60-70. אבל חס וחלילה שריקי, קוטיניו או דמיר ייכנסו.
במחזור הבא - סביליה. ואם זה לא מספיק גרוע, מיד אחריה יש אחת. באיירן.
גם מאז דני אלבס לא באמת ראיתי מגן ימני אחד שגרם לקבוצה להיראות כאילו יש לה משחק אגפים. תאמין או לא אבל כרגע זה אחד האיזורים בהם אנחנו באופן עקבי מאבדים כדורים. על שום מה קומאן מסרב לשחק עם קיצוני ימני לצד המגינים, ולא דסט ולא אמרסון (ששניהם לא רעים) לא מצליחים לעשות משהו מיוחד בסיטואציה כזאת.
לגביי היתר אני מסכים ואוסיף. אני רואה את גאבי, אלניה, פדרי, דה יונג, ניקו וכמובן פוץ’ ואני רואה פיספוס ענק. שחקנים שכל אחד היה כישרון בהתהוות בקבוצת המילואים או אפילו בקבוצה גדולה לפני. היחידים שמצליחים הם אלה שיכולים לסחוב את הכדור לבד אינדיבידואלית איכשהו לאיזורים המסוכנים. אין גישה למשחק, אין תכנית, אין משחק קבוצתי. איך קומאן שיחק אצל קרוייף לעזאזל? אני רואה את גאבי פשוט מנסה לרוץ קדימה עם הראש למטה, לא מסתכל על האופציות לא רואה את המהלך הבא, כלום. אין לי טענות אליו, הוא צעיר, הוא צריך ללמוד, אבל עם קומאן לא תהיה לו הכוונה אמיתית.
ממפיס מסתמן כגבר אמיתי. היה דיון שלם פה על זה שהוא עוד “ילד חרא” בגלל תקופות קודמות בקבוצות אחרות בהן הוא היה עוד ילד מוכשר שחושב שהוא יכול לעשות מה שבא לו. ההבדל בינו לבין אחרים היא העובדה שהוא באמת נכשל. שהוא קיבל כאפה לפנים עם סוג של אסמכתא של “אתה לא טוב כמו שאתה חושב” והוא הלך לחפש את עצמו בקבוצה כמו ליון בה הוא בנה את הביטחון שלו מחדש. אומנם עוד מוקדם להגיד, אבל אני מאמין שאנשים בנסיבות מסויימות יכולים להשתנות, ואחד הזרזים לכך הוא כישלון. הכישלון מלמד אותך צניעות, הערכה, והבנה מחודשת מאחורי מה שאתה רוצה וכמה אתה מוכן להילחם בשבילו. אני בכנות חושב שכמעט כל אחד חייב לחוות כישלון ברמה כלשהי בשביל להכיר את עצמו קצת יותר ולהתחשל. מעצם המחוייבות של ממפיס על המגרש, הפרגון, הלחץ ועוד אני כן חושב שהוא עשה סוג של שינוי בגישה שלו לגבי איך הוא רואה את עצמו ככורגלן, ואני שמח שהראש שלו לא נפוח מידי בשביל זה כמו פוגבה, דוס סנטוס ועוד כל מיני אנשים שמודדים הצלחה בתואר בודד בקריירה (במקרה הטוב) או בכמות לייקים, אלא מדובר על אנשים שעדיין רוצים להישאר מקצוענים כי הם מבינים שזה מה שהם רוצים לעשות. אני מקווה שממפיס הוא כזה.
לגבי המשחק עצמו קשה לי להגיד, מחצית ראשונה סבירה סך הכל, ועוד מחצית שנייה נטולת רעיונות. הלחץ הגבוה והיכולת האישית של ממפיס נתנו לנו שוב נקודות, אבל השאלה היא כמה עוד נסחוב ככה. זה היה מוגבל כשהיינו עם מסי, אז יש גבול לכמה נוכל לעשות את זה עם ממפיס. כולם בקבוצה חייבים TO STEP UP.