איפה שמעתי כבר שצריך לזרוק את כריס כדי לחסוך כסף שיושב לכם בבנק? לפני שלוש שנים? והופ, הניגון האהוב עליי חוזר. לפחות שתיקה הייתה יפה כמה שנים, בוא נזרוק שחקן ששם מיליון שערים ברצף במפעל שקרוי על שמינו. קדימה!
לעניין, שלוש זכיות ברצף, שלוש! שלוש למען השם! פסיכי לגמרי, דרך עקלקלה, אבל המיץ שיוצא מהשחקנים במפעל הזה פשוט לא יאמן, זה נראה קל מהטלוויזיה, אבל מגובה הדשא החרא הזה פשוט קשה, שאפו ענק לכולם. יש רגעים שאני אומר לעצמי בשקט בראש, הם ינצחו אותנו, אלה יפרקו אותנו, ואז עולים החברה האלה ופתאום, משהו קורה, זאת הקבוצה שלי? ואז אנחנו בפיגור, הקול שוב חושב לנגן שחורות ושוב, משהו קורה, זאת הקבוצה שלי? יפה יפה, פתאום רוגע, פתאום מהלכים יוצאי דופן, החזה מתנפח, כן זאת הקבוצה שלי! זאת שפשוט מנצחת לא משנה מה. שוער, שופט, מזל, תקראו לזה איך שאתם רוצים, אבל משפט קלישאתי מעצבן אומר, שהמזל הולך עם הטובים. אז אנחנו פשוט פאקינג טובים. חבל לי על הליגה, שם הפסיכולוגיה הפילה אותנו כרגיל, אבל יש משהו באוויר, משהו עם ריח נעים. תהנו מזה כל עוד אתם יכולים.
מילה אחת על העמוד הזה שנקרא ראמוס, כן אני זוכר את האדומים והפאשלות ואת החרא שהוא האכיל אותנו, את חדר ההלבשה הרעוע, אבל משהו בבחור הזה פשוט לא יאמן, תקע יתד בשושלת של ריאל, בדפי ענק. הכריזמה שלו זה משהו יוצא דופן, רועה שהכבשים שלו הולכים במסלול החליל, יש אנשים שהמילה שלהם שווה מחוץ למגרש, כאלה שרק במגרש, לא יודע איפה למקם את ראמוס, אבל כשאני רואה את הליטופים לשחקנים, הנשיקות במנהרה, מילה באוזן לוארן, לרונאלדו, כנראה גם לזיזו ופרס, יש משהו בבחור הזה. ועם זה צריך פשוט להיוולד. תודה למונצ’י
חיזוקים במקומות הנכונים, ואמא’לה.