מבין כל משחקי החזרה של הקהל למגרשים (לאחר שטמטום הקורונה פקד את העולם באופן אוניברסלי ומייאש שגורם לי לתהות לגבי סיכוייו של המין האנושי לשרוד את טמטומו) החזרה של הקהל הארגנטינאי, המדהים והמרגש הזה, מראה לעולם למה כדורגל שייך למקום ולמה הסופרליג זה רעיון מגעיל.
אני מאוד אוהב את השילוב של די מריה ומסי. ההבנה העיוורת בין שני גאוני המשחק הזה היא פשוט תאווה לעיניים. לפעמים זה מרגיש כאילו די מריה הוא השחקן היחיד בעולם שמשתווה לכדורגל הרעיוני של מסי (בתרגום הרעיונות למעשה די מריה הרבה פחות עקבי ביכולותיו ממסי) ושמבין מה מסי מנסה לעשות כאן על כדור הארץ שלנו.