לפי איזה מדד קבעת את זה?
לייק 1
כמה דורות צריך ללכת אחורה כדי להגיד שגריזמן ממוצא פורטוגלי? זה לא פייר.
אני מסכים שצרפת היא נבחרת של מהגרים וארגנטינה לא, אבל שלא יגזימו עם המוצא של גריזמן וז’ירו.
אף פעם לא חשבתי שזכיה במונדיאל תעשה את מסי גדול יותר , וגם עכשיו אני לא חושב ככה. הוא היה goat גם לפני. גם אם דיבו לא היה מציל בדקה 123, או שמישהו היה מחטיא איזה פנדל, מסי היה הכי גדול בעיניי.
אני שמח שמסי זכה כי זה השתיק חלק ממבקריו.
האלנד לא יזכה בכלום עם הנבחרת, ועדיין יכול להיות השחקן הטוב בעולם בקרוב, אם לא כבר.
לריבר יש יותר אוהדים מלבוקה במידה, מוזמן לרשום quien tiene mas hinchas river o boca ולגלות בעצמך.
לריבר יש יותר אליפויות ליגה והיחידה שיש לה לפחות אליפות אחת בכל עשור בהיסטוריה, היא תמיד הייתה הצמרת הגבוהה.
תראה את הכמות כישרונות שהיא מוציאה
רמה מעל…
תגיד אתה מסתלבט? כמות אוהדים? מי בכלל יכול למדוד את זה?
יש לה 2 אליפויות יותר, אבל 2 ליברטדורס פחות. מה יותר נחשב?
לגבי כמות הכשרונות, דיי כבר לבלבל את המוח. לפי זה מכבי פתח תקווה גדולה ממכבי חיפה. ובכלל, אתה מדבר כאילו בוקה זה איזה בלגראנו. מסי, ריקלמה ומרדונה הם מספרי ה10 הכי גדולים של המדינה, ואף אחד מהם לא הגיע מריבר.
עובדתית היו כתבות בעיתונאי הספורט הכי גדולים אז מישהו חכם ממך וממני הצליח למדוד.
והאליפויות יותר זה אחרי שהוסיפו לה איזה 3 אליפויות מימי המנדט הבריטי בערך פתאום משום מקום.
עזוב וויכוח מיותר.
צרים להתכונן יש בינואר קופה עד גיל 20 במטרה לעלות למונדיאל עד גיל 20 בקיץ.
תתחיל לקרוא על הילדים
ויכוח אידיוטי אבל שביט כרגיל טועה. בוקה זה גועל נפש. אני לא עוקב אחרי הליגה הארגנטינאית אבל מיום שנולדתי לימדו אותי שבוקה זה גועל נפש.
לייק 1
מה לעזאזל קורה פה?? מה נטפלים לבוקה עכשיו?? געגועים לדייגו:
האגדה מספרת שטאראנטיני עדיין שוכב שמה ברחבת החמש.
משחק המועדונים היחיד שכאב לי כמעט כמו גמר 2014.
וזה כמובן היה בברנבאו…
לבוקה היה את דייגו, לריבר את אנזו פרנצ’סקולי הקוסם שעד היום הוא אחד השחקנים הכי אהובים עלי בעולם.
כן כן ריקי פוץ’ זה כוכב גאבי בינוני וברסה של צ’אבי דומה לזאת של קומאן. לך תרים את החרא של הכלב זה יותר חשוב 
לייק 1
fun fact - אנזו פראנצ’סקולי, שם פחות מוכר עבור חובב הכדורגל הממוצע - היה גם הכוכב הנערץ ביותר של לא אחר מ…זינאדין זידאן - שגם קרא לבן הבכור שלו על-שמו - אנזו זידאן.
3 לייקים
אחת מעובדות הטריוויה הכי ממושמעות בהיסטוריה.
גם אנזו פרננדס קרוי על שמו של אנזו פרנצ’סקולי והשניים אפילו זכו לעבוד ביחד כי פרנצ’סקולי החל מ-2014 הוא המנהל הטכני של ריבר (ועושה עבודה מצויינת).
לייק 1
ומכיוון שזידאן התחתן עם אישה ששם משפחתה הוא פרננדס, ומכיוון שהבן לא רוצה להשתמש בשם המשפחה של האבא בעולם הכדורגל, למעשה קוראים לו אנסו פרננדס.
4 לייקים
הוא שיחק 3-3-4 נגד ערב הסעודית, 2-4-4 נגד מקסיקו, 2-1-3-4 נגד פולין, חזר ל-3-3-4 נגד אוסטרליה, שינה ל-2-3-5 נגד הולנד ושוב שינה ל-2-4-4 נגד קרואטיה ובגמר נגד צרפת שיחק במערך של 2-1-3-4.
הוא השתמש ב-23 שחקני סגל ומעולם לא חזר על אותו הרכב פותח, לא התקבע על תוכנית אחת או רעיון אחד, לא בא עם חילופים מהבית וידע להשתנות ולהתאים את הנבחרת שלו לכל משחק ויריבה, לפני ותוך כדי המשחק ובזמן הנכון.
ארגנטינה שלו היא דינמית, לא מפחדת לשלוט בכדור אבל גם לשחק במעברים מהירים, להיות רכה ויפה אך גם קשוחה וכוחנית.
ארגנטינה שלו ידעה לסבול וגם לקום, לדעת לייצר רוגע גם ברגעי לחץ ואף פעם לא להישבר.
ליאונל סקלוני נתן את אחת ההופעות הגדולות בהיסטוריה של מאמני כדורגל והגביע הזה הוא שלו יותר מכולם
Te amo scaloni para toda la vida 
22 לייקים
“החלום שלי היה לתת לליאו תואר עם הנבחרת.
זכינו ביחד בקופה אמריקה ובפינליסימה ואז החלום הסופי שלי כשוער היה לתת להכי טוב בעולם גביע עולמי, בשביל שלא יהיה ספקות מי הכי טוב בהיסטוריה ועשינו זאת, רציתי את הגביע הזה בשביל ליאו יותר משלעצמי”.
על החתום: אמיליאנו דיבו מרטינז 
5 לייקים
אני עם כל המחמאות לסקאלוני, הוא בפער המאמן מספר 1 בכל הטורניר וראו את העבודה הטקטית המעולה שעשה פעם אחר פעם בהכנה למשחקים ובמהלכם.
הוא הראה עליונות טקטית והיווה משב רוח מרענן לכל המאמנים שבאו עם הרכבים ותכניות משחק מהבית, אבל אני לא יכול לנתח את ההצלחה שלו מבלי להזכר בהחלטה התמוהה הזו שלו.
אני ארצה לתת לו ביקורת קטנה על 2 החלטות שגויות שקיבל במונדיאל. ב2 המקרים הללו לא מדובר בחוכמה בדיעבד:
-
אולי זה כי לכל מאמן יש את הקייטה שלו, אבל לא הבנתי את האהבה הלא מוסברת לאקוניה, שלטעמי בפער היה השחקן הכי רע של ארגנטינה במונדיאל הזה והראה זאת כמעט משחק אחר משחק. הכניסה שלו בגמר לעמדת הקיצוני הייתה אחת הסיבות לכך שכמעט הפסדנו. הוא לא הצליח להתמודד עם הלחץ הצרפתי ולא היווה סכנה על ההגנה הצרפתית בשום צורה שהיא, מה שעזר לצרפת לתקוף עם פחות חשש ממתפרצות.
-
ההוצאה של רומרו במשחק מול הולנד. רומרו הוא הבלם הארגנטינאי הכי טוב בכדורי גובה בפער. להוציא אותו במשחק בו ההולנדים שיחקו על הגבהות הייתי החלטה מאוד מוזרה, הוא ניסה לתקן אותה לאחר מכן עם הכנסה של פזשה שלא היה מספיק טוב באותו משחק.
כמובן שהחלטות אלה מתגמדות לעומת מה שעשה בשאר הזמן. סתם הרגשתי צורך לציין אותן כי לא דיברו על כך בשום מקום.
יתרה מזאת, לאחר צינון ההתלהבות ממסי ומדיבו, אני חושב שסקאלוני הוא הגיבור האמיתי של ארגנטינה, האיש שהפך חבורה מאוד בינונית מבחינת היכולת לנבחרת אימתנית שבכל משחקיה ניצחה, בצדק מוחלט וביכולת עדיפה!
גם במשחקים הצמודים נגד הולנד וצרפת, היינו ברוב דקות המשחק הנבחרת הטובה יותר על הדשא והנבחרת שהגיעה למרבית המצבים המסוכנים.
על זה מגיע את מלוא הקרדיט לסקאלוני. גיבור הטורניר שלי. האיש שהגיע כמאמן זמני ובנתיים זכה כבר בקופה ובמונדיאל.
הוא הבריק עם ה3 בלמים מול הולנד, עם הקישור המעובה מול קרואטיה, ועם די מריה בגמר המונדיאל. בנה פשוט תכנית שונה לכל משחק וגרם לעליונות ארגנטינאית ברורה.
אפשר לדבר על התצוגות של מסי ודיבו שהן מרשימות ללא כל ספק, אך אני חושב שמעולם לא ראינו כזו תצוגת אימון מאף מאמן במונדיאל. לפחות לא בשנים בהן אני רואה כדורגל.
10 לייקים
מוסיף על אסף ועל גב - כיף שאין לו אונסה וממילא אין פרות קדושות.
מן הסתם יהיה שלד שירוץ אבל הוא לא פחד ליגוע בברגים מרכזיים שעבדו לו במוקדמות ולחילופין לא הוציא את דה פול שהיה חושך בבתים ובשמינית.
הבאלנס הזה הוא מתכון לקבוצה טובה הגדולה מסך חלקיה.
3 לייקים
התחלתי היום לראות. פרק ראשון אבל נראה שווה
2 לייקים
לא יודע לא עפתי מהפרק הראשון. על הפרק הראשון כבר לקחנו קופה, לא הראו איזה משהו מיוחד מאחורי הקלעים, על מה יש 5-6 פרקים למען השם? איטליה ועוד משחקי ידידות?
אז מסי סוף סוף בכה אחרי הזכייה בגביע, וזו הסיבה: הוא שמע את הסופר מקריא את זה ברדיו ושלח לו הקלטה כדי להודות לו.
Messi’s suitcase
On Saturday mornings in 2003, Catalonia’s TV3 was broadcasting live the matches of Barça’s youth teams. And in the chats of Argentine emigrants, two questions were frequently asked: how to make ‘dulce de leche’ by boiling cans of condensed milk, and at what time the fifteen-year-old boy from Rosario who scored goals in every game played.
In the 2003–2004 season, Lionel Messi played thirty-seven matches and scored thirty-five goals: the morning rating on Catalan TV on Saturdays was higher than at night. People were already talking about ‘aquest nen’ in the hairdressers, in the bars, and in the stands of Camp Nou.
The only one who didn’t talk was him: in the post-match interviews, the teenager answered all the questions with a ‘yes’, ‘no’ or ‘thank you’, and then looked down. We Argentine emigrants would have preferred a chatty guy, but here was a good thing: when he put together a sentence, he swallowed the s’s and said: ‘ful’ instead of ‘falta’.
We discovered, with great relief, that he was one of us, one of those who had the suitcase unpacked.
There were two kinds of immigrants: those who kept the suitcase in the closet as soon as they arrived in Spain, said ‘vale’, ‘tío’ and ‘hostias’. And those of us who had the suitcase unpacked kept the traditions, such as ‘mate’ or ‘yeísmo’. We said ‘yuvia’, we said ‘caye’.
Time began to pass. Messi became the undisputed 10 of Barça. The Leagues, the King’s Cups, and the Champions League came. And both he and us, the immigrants, knew that the accent was the hardest thing to hold on to.
It was hard for us all to keep saying ‘gambeta’ instead of ‘regate’, but at the same time, we knew that it was our final trench. And Messi was our leader in that battle. The kid who didn’t talk kept our way of talking alive.
So, all of a sudden, we were not only enjoying the best player we had ever seen, but we were also monitoring him to make sure he didn’t slip a Spanish slang in interviews.In addition to his goals, we celebrated that, in the locker room, he always had his ‘termo’ and ‘mate’. Suddenly he was the most famous human being in Barcelona but, just like us, he never stopped being an Argentinian in another country.
His Argentinian flag at the celebrations of every European Cup. His attitude when he went to the Olympic Games to win gold for Argentina without his club’s permission. His Christmas always spent in Rosario, even though he had to play in January at Camp Nou. Everything he did was a wink for us, for those of us who, in 2000, had arrived with him in Barcelona.
It is difficult to explain how much he made our lives happier for those of us who lived far from home. How he took us out of the boredom of a monotonous society and gave us a sense of purpose. How he helped us not to lose our orientation Messi made us happy in such a serene and natural way, and so much our own, that when the insults from Argentina began to arrive, we could not understand it.
‘Cold chested’. ¹
‘You only care about money.’
‘Stay there’.
‘You don’t feel the shirt’.
‘You are Galician, not Argentinean’.
‘If you ever quit, think again’.
‘Mercenary’.I lived fifteen years away from Argentina, and I can’t think of a more horrible nightmare than hearing voices of contempt from the place you love most in the world.
Neither more unbearable pain than hearing, in your son’s voice, the phrase Messi heard from his son Thiago: ‘Dad, why are they killing you in Argentina?’
My breath catches when I think of that phrase from a kid to a father. And I know that an ordinary person would end up overrun by resentment.
That’s why Messi’s resignation in 2016 from the Argentine national team was almost a relief for us immigrants. We couldn’t see him suffer like that, because we knew how much he loved his country and the efforts he made not to break the umbilical cord.
When he resigned, it was as if, all of a sudden, Messi had decided to take his hands out of the fire for a while. Not only his own. We were also burnt by those criticisms.
That’s where, I think, the most unusual event in recent soccer occurred: the afternoon in 2016 when Lionel got tired of the insults and decided to quit, a fifteen-year-old boy wrote him a letter on Facebook that ended with: “Think about staying. But stay to have fun, which is what these people want to take away from you.” Seven years later, Enzo Fernández, the author of the letter, turned out to be Lionel Messi’s revelation player in the World Cup.
Messi returned to the National Team (he said so himself) so that those kids who sent him letters would not believe that giving up in life was an option.
And when he came back, he won everything he was missing and closed the mouths of his detractors. Although some found him “for the first time vulgar” in front of a mic. It was when he said: ‘Qué mirá’, bobo, andá payá’. For us, those who monitored his accent for fifteen years, it was a perfect phrase, because he swallowed all the s’s and his ‘yeísmo’ is still untouched.
We are happy to confirm that he is still the same who helped us to be happy when we were far away.
Now some of us immigrants are back; others remained. And we all enjoyed watching Messi return home with the World Cup in his unpacked suitcase. This epic story would never have happened if the fifteen-year-old Lionel had hidden his suitcase in the closet. If as a kid he had surrendered to the ‘vale’ and the ‘hostia, tío’. But he never forgot his accent or his place in the world.
That is why the whole Humanity wished Lionel to triumph so strongly. No one had ever seen, at the top of the world, a simple man.
And yesterday, as every year, Messi returned from Europe to spend Christmas with his family in Rosario, to say hello to his neighbors. His traditions don’t change.
The only thing that changes is what he brought us in his suitcase.
מרגש בטירוף. אין מה להגיד. וכמישהו שחי במדינה זרה אני באמת מבין את זה לעומק.
2 לייקים
זה משעשע לראות שפתאום כולם רואים במסי מה שאוהדי ברסה ראו בו תמיד. הוא לא מנהיג קולני, הוא מנהיג שקט, אבל גם להיות מנהיג הזה לקח לו זמן. צריך להבין משהו מאוד משמעותי שמסי קיבל את סרט הקפטן בארגנטינה ב2010, הוא לא באמת היה בנוי או ראוי לזה. ממש כפו את זה עליו. איך מסי יכול להנהיג חבורת שחקנים שיותר גדולים ממנו, יותר מנוסים ממנו, ובייחוד שהוא עצמו לא מנהיג מלידה כמו מסצ’רנו לדוגמא? גם ב2014 זה היה ככה.
ההבדל הוא שהסגל הפעם שונה לגמריי. הרוב המוחלט של הסגל הזה גדל על מסי, ראה אותו דרך מסך הטלויזיה והתפלל לזכות לשחק לצידו. מסי הוא המנהיג שלהם כבר משהם היו נערים צעירים…הוא פשוט לא ידע.
4 לייקים