התפללתי שירצה להגיע לקופה… כי אז זה ממש קל לרצות להישאר עוד שנתיים. מה, שאחרים יקטפו את הפירות של הנבחרת הזאת?
חוליאן יהיה לקראת השיא, ג’רנצ’ו יהיה מוכן גם, אנזו יהיה אדיר, הסקוטי עוד יותר טוב. ההגנה ודיבו יהיו שמה בשבילו והמונדיאל יהיה לחלוטין ביתי.
סקאלוני מנהיג רגוע, עם ראש פתוח, לא מקובע ואיתו יש צוות אדיר וצנוע.
הוא לא יביא שחקנים רק בגלל שהם נאמנים לו או משהו. הוא היה סופר אילסטי במונדיאל, מה שהביא בסופו של דבר את הגביע.
יש לנו אחלה תלכיד שבעולם ועדיין יש רעב אדיר שמה. אז למה שלא נחלום?
כרגע אנחנו על גג העולם. מי שרוצה לתפוס את המקום שלנו שם - צריך לעבור אותנו.
אולי זה יקרה במונדיאל. אולי זה יקרה כבר בקופה.
זה בסדר, זה הכדורגל, פעם אתה למעלה ופעם אתה למטה.
אבל שיעברו אותנו. לא גרסה מרוככת שלנו פוסט פירוק.
ידעתי שמישהו היה חסר לי במספר 5. נראה לי שכולנו יכולים להסכים על הרביעייה הראשונה, אבל באמת שמי שהגיע משומקום להרכב ועזר מאוד לנבחרת זה מקאליסטר. שחקן שאף אחד לא שמע עליו עד שהגיע לנבחרת. כמובן שאוטמנדי ראוי גם, אבל מקאליסטר באמת הוא הצלחה מאוד לא צפויה של הסקאלונטה.
הוא היה ענק בכל המונדיאל. כבש שער קריטי מול הפולנים, נתן הופעות גדולות בכל משחק אבל בגמר הבן אדם ממש הבריק. לטעמי היה הכי טוב בין בני האנוש. שחקן ממש ממש אנדרייטד ויחטפו אותו בקרוב למועדון גדול.
הוא גם אחלה בן אדם וצנוע מאוד. ראיתי סרטון ממש חמוד שלו בו הוא נותן לילדים להצטלם עם המדליה שלו בזמן שהם מחזיקים בה.
הסיפור שלו על הפעם הראשונה בה פגש את מסי ואיך מסי היגן עליו כשהשחקנים האחרים קראו לו ג’ינג’י גם היו סימפטיים ביותר.
אני אוהב את הקונטראסט בין האישיות השקטה שלו ללוחמנות הנקייה שלו באמצע המגרש. אחלה שחקן.
מכיוון שאני מסתכל על כלל תקופת האימון של סקלוני אני אבחר את דל פול שני לפני דיבו כי דה פול כבר היה חלק רלוונטי בקופה של 2019 שאומנם נגמרה בהפסד לברזיל בחצי הגמר אבל הניצוצות של הכדורגל הנהדר והווינריות התחילו כבר שם ולדה פול היה חלק גדול בזה, דיבו אז היה עדיין לא רלוונטי.
אותו דבר לגבי מוקדמות המונדיאל שהחלו ב-2020, עוד לפני עידן דיבו אבל דה פול כן.
3.אמיליאנו פאקינג דיבו פאקינג מרטינז- מאוהב בו, מאוהב בו, מאוהב בו…בן זונה ענק עם ביצים של ליוויתן, לב של נמר ומוח של פסיכופט…דיבו הוא מסוג השחקנים שאם הוא איתך אתה מאוהב בו את קצה נשמתך ואם הוא נגדך בא לך לתת לו כדור בראש.
שמח שהוא בצד שלנו.
האיש של הגמרים, el fideo די מריה.
באמת שהייתי אחד משונאיו של אנחליטו עד לפני 3 שנים, באמת שלא יכלתי לסבול את האופי והאישיות שלו ואת הכדורגל comilon de mierda הראש בקיר שלו וכיום הוא אחד היחידים שגורמים לי לבכות בשנייה.
הדמעות שלו אחרי הגול השני בגמר, הדמעות אחרי הפנדלים…אנחליטו אגדה.
פה אני שוב חוזר לעניין השאלה שבעצם אסף העלה והיא עידן סקלוני בכללותו.
עם כל אהבתי לקוטי/אנזו/חוליאן/מק אליסטר הם היו רלוונטים רק מהקופה של 2021, המוקדמות והמונדיאל עצמו אבל מי שנמצאים שם מההתחלה של הקמפיין הם 2 שהעלו רמה אצל הפרופסור, ניקו אוטמנדי וג’ובאני לו סלסו.
סקלוני הצליח לעשות מניקו בלם בן 34 להראות לקפוץ לרוץ ולהילחם כמו בלם צעיר והפך אותו לקפטן בלי הסרט.
רק צריך לראות את הסרטונים שלו מחדר ההלבשה או מהימים שהנבחרת מבלה ביחד כדי להבין איזה גורם משמעותי הוא בחבורה המלוכדת הזאת.
השני הוא ג’ובאני לו סלסו שיחד עם פארדס ודה פול התחיל את הקישור הדינמי והמניע שאנחנו כל כך אוהבים לראות כבר ב-2019.
הוא מבשל שני רק למסי במוקדמות המונדיאל, השחקן הרביעי עם הכי הרבה דקות בעידן של סקלוני והשחקן החמישי המאיים לשער אחרי מסי, לאוטרו, די מריה ודה פול.
הפציעה שלו הייתה סכנה גדולה לדעתי לתוכניות של ארגנטינה לתואר וזה שסקלוני הצליח להתגבר על זה ולהביא את מק אליסטר ואנזו לשיאם זה הישג מטורף.
עוד ראויים לציון ולא מספיק מוערכים- אקוניה, מולינה, מונטיאל, טאגלפיקו, פארדס, ניקו גונזלס, גידו רודריגז, פאפו גומז וילד היום הולדת גבריאל עומר באטיסטוטה כי חייבים זה פאקינג באטיגול הוא שלנו לנצח.
עוד שם הוא פרנקו ארמאני (יאללה תרימו גבה) שהחל את עידן סקלוני כשוער ראשון ועד היום סקלוני טוען שהצלת פנדל שלו בשלב הבתים בקופה 2019 נגד פארגוואי במשחק שארגנטינה הייתה בדרך לעוף הביתה והוא השאיר אותה בחיים היא רגע המהפך המנטלי של הנבחרת שלו.
מסי. לא חושב שיש מה להגיד. הכל, הכל הוא. מלך השערים בקופה, מלך הבישולים, מלך השערים במונדיאל של הנבחרת, כבש בכל שלב שלב בנוקאאוט. מטורף.
דיבו. שוב -ההופעה נגד קולומביה בקופה, הולנד במונדיאל, ההצלה נגד צרפת. אלה עצירות של תארים.
כאן יש המון קושי בשבילי. אני נלחם, אבל אני אבחר באוטמנדי. הוא מבחינתי המנהיג של ההגנה, הבלם הרוצח שהדביק את כולם בטירוף וקשיחות חסרת פשרות. הוא הוביל רנסס עם עצמו והוביל את זה גם לאופי של הרביעייה והמשחק ההגנתי בכללי.
די מאריה. גול בגמר נגד ברזיל, הופעה נגד צרפת, אי אפשר לקחת ממנו את זה. הוא היה שם בשלבים החשובים.
דה פאול. נתן לי לאכול את הכובע בגדול, יותר מזה אין לי מה להגיד. הפכתי משונא למעריץ מספר 1.
הייתי בטוח שיש פער בין הזיכרון שלי לבין המציאות אבל המשחק הזה באמת עלה על כל מציאות. לא זכרתי שארגנטינה היתה יותר טובה לאורך כל המשחק בכל האספקטים. הייתי בטוח שיותר רצינו (ויותר רצינו) אבל גם היינו הרבה יותר טובים. לא זכרתי שאמבפה נתן משחק ענק.
בעשר דקות הראשונות דה פול שיגע את מולינה ודרש ממנו שישחק יותר קדימה ולא יפחד.
לא זוכר משחק בו שחקנים כובשים ופורצים בבכי. באמת לא זוכר דבר כזה. זה כאילו מאה שנות כדורגל התנקזו למשחק אחד בלתי נשכח של הפי אנד.
מאז שנגמר המונדיאל אני לא נהנה מכדורגל. תמיד כשהיה נגמר המונדיאל הוא היה נגמר בבאסה ואז בארסה הייתה מרימה אותי. הפעם זה התהפך. אני תוהה מתי והאם אצליח שוב להינות מכדורגל. זה באמת נראה שאין יותר סיבה לשחק כדורגל.
אני אומנם חזרתי לכתוב, ואני לא מפספס משחקים של בארסה, אבל אני מודה שגם לי קשה להניע את עצמי בחזרה. מאז המונדיאל לא קורה משהו בזירת הכדורגל שבאמת מרתק אותי, ואני מחכה לשמוע על איזה פרוייקט יוצא דופן שיחזיר לי את החשק לקרוא ולכתוב עליו יותר (משהו בסגנון התחנה הבאה של גז’ארדו היכן שהיא לא תהיה). עד אז? אני עוד מתעניין בכדורגל, אבל משמעותית פחות.
מאז שנגמר המונדיאל אני לא מצליח לסיים משחקים. הכל מרגיש לחלוטין חסר טעם ופלסטיקי. אכפת לי הרבה פחות מכדורגל וחושב רק על המשחק הבא של ארחנטינה. שום דבר לא משתווה לזה.
המונדיאל הוציא לי את החשק אבל אני בטוח שיחזור לקראת הקופה ב2024.
מזל שבשנה הבאה יש לנו את מונדיאל הרגבי ואני חושב שהפומאס ייתנו מופע אדיר. אז לפחות זה.
