דני קרבחאל חוגג יום הולדת 32, זמן טוב לכמה מילים:
“זה ה-DNA של ריאל מדריד” – זו הכותרת שהייתה לי אחרי הניצחון על אתלטיקו מדריד בדרבי. האופי הזה שתמיד שם. הגן המנצח – ואת ריאל מדריד בהרבה מאוד מובנים מסמל דני קרבחאל. אם היינו מקליטים מחר פודקאסט בפודיום הייתי מגיע בגאווה עם החולצה החדשה של דני שרכשתי לרגל עונת 2023-24 בה חזר להיות אריה, חולצה שחורה ונהדרת. עבור רבים למשל זה היה רק נתון לא מעניין של ויקיפדיה שסרחיו ראמוס למשל גדל בסביליה, הרגשנו שהוא בשר מבשרינו. גם קאסמירו שבא מברזיל, מרסלו וכן הלאה. דני באמת גדל כאן מגיל אפס על ערכי המדרידיסימו, הוא שחקן ספרדי והטיעון האחרון המנצח של הקאנטרה שלנו,הניח את אותה אבן בחניכת מתחם האימונים החדש עם האגדה אלפרדו די סטפאנו ז"ל. תראו איזה דרך הוא עבר. אחד השחקנים האהובים בסגל ללא ספק.
הדרך עבורו הייתה ארוכה וקשה, מפותלת, עם השאלה לבאייר לברקוזן – חישבו כמה לא הצליחו לחזור לריאל. אם דני היה נולד לפני 20 שנה הוא היה משתלב היטב בריאל מדריד של הגלאקטיקוס במקום מיצ’ל סאלגדו וכאחד שגדל על קבוצת הכוכבים ההיא – לא הייתי ממהר לזרוק את המחמאה הזו על רבים. אולי אם השם שלו היה נגמר באותיות י’ ו-ו’ והיו צופים בו בפריימרליג שבוע אחרי שבוע לפני חמש שנים היו מעריכים אותו יותר אבל הילת הכוכב מעולם לא עניינה אותו. קרבחאל בשיאו היה יציב בשני צידי המגרש מה שלא תמיד אפשר היה לומר על מרסלו שלחלוטין נחשב לאחד הגדולים איי פעם.
אני נשאר עם גמר הדסימה שלו בו דני, שבחצי הגמר אימלל את אריאן רובן ופרנק ריברי עם עבודת רגליים מצוינת, ריכוז וביטחון כאילו הוא כאן עשור וזה היה רק בעונת הבכורה שלו – המשיך להילחם ללא לאות, פעם בכמה דקות “ואמוס!”, “ואמוס”, עד להשגת הקרן המיוחלת. אני זוכר שכאחד שצפה בגמר מהיציע הוא היה אחד מהמצטיינים שלי.
השנה היא 2022 ו…ההגבהה לרודריגו נגד מנצ’סטר סיטי ואיך אחרי שהכל הלך טוב והגיע הנס – הוא רץ כפי שלא רץ מעולם כל כך מהר - כמעט התפוצץ לו איזה וריד או עורק או לא יודע מה מרוב הטירוף והתשוקה. ראיתי את זה כמה וכמה פעמים מכמה זוויות, בפוקוס עליו וזה ריגש כל פעם מחדש. אותו דני שהיה מיוסר. שהיה צריך להוציא אותו פעמיים נגד פריז סן ז’רמן כי הוא לא היה יכול יותר למרות הרצון הטוב – לוקאס ואסקס מהיר וזריז ממנו. אותו דני שטימו ורנר עבר אותו ועשה ממנו צחוק נגד צ’לסי. אותו דני שג’ק גריליש זרק אותו ברחבה כמה וכמה פעמים. דני בשארית כוחותיו, הטעייה אחת מכל הלב, הרמה טובה אחרי איזה מיליון שלא הצליחו. מבחינתי זה בישול ויסלח לי מרקו אסנסיו שעלה לגובה ונגע בכדור.
דני מעולם לא לקח שום דבר כמובן מאליו. תמיד היה גם כן “המגן הפסימי”, דיבר על כך שסגנון המשחק שלו והיותו טאזמניה די פגע בו והביא לפציעות. תחשבו על כך שהוא פעמיים נפצע וירד בוכה בגמרי ליגת האלופות, חלום יורו 2016 נגוז. זה שחקן שהיה אמור להיות המגן הפותח שלה לה רוחה במשך עשור עם מאה הופעות עכשיו וכזה שדופק על היכל התהילה ביום שאחרי הנבחרת ההיסטורית ההיא. השפילו אותו, לעגו לו, והוא ניסה לשנות תזונה, גיוון באימונים וסוגי התאוששות וכלום לא עבד. הוא היה צריך את פדה ואלוורדה כשומר הסף. וכן היה גם ספק לבעיה בשריר הלב לאלו עם הזיכרון השופע, בתחילת 2017/18 וכך גילינו את אשרף חכימי.
בקיץ 2021 אחרי עונה בה יצא לו החשק מכדורגל, ממש תחושת חוסר אונים מוחלט עם 15 הופעות בלבד – המועדון הראה הבעת אמון מדהימה, לא מובנת מאליה ואפילו חסרת תקדים עם חוזה חדש עד 2025 ולא מעט אוהדים עיקמו פרצוף. מה? למה? הרי יש ריס ג’יימס בחוץ וכו’. דני אמר וידע שעליו לקחת צעד קדימה, אך נראה שזה קורה רק עכשיו, העונה. בלי קשר להיותו אחד הקפטנים. הוא רפרנס בחדר ההלבשה. הוא מישהו שיודע תמיד מה להגיד מחוץ למגרש.
הוא עושה חייל בצד ימין כשאין לו כבר את המהירות והוא לא יכול ללחוץ כמו בעבר. זה קורה בזכות הניסיון שלו, חוכמתה משחק והתנועה המדהימה שלו לעומק ועם הרבה לב ונשמה. הוא עושה את זה בקבוצה שסובלת מהרבה פציעות ותנודות והייתה חוטפת גול בתחילת כל משחק בחודש הראשון של העונה.
נזהרתי עם המחמאות המופרזות בספטמבר-אוקטובר, אבל כן, אנחנו בינואר, דני אחד המצטיינים שלנו, בטופ 5, ומה נגיד על הפארטידזו אתמול? אפילו רציתי קצת יותר שחצנות ממנו אחרי גול ושני בישולים – תשתולל. תחגוג בטירוף. אבל הוא לא רוצה את השופוני ולא ידבר על עצמו יותר מדי באינסטגרם. כפי שלא חגג בעונת הדאבל איך שהפעיל לחץ גבוה, חטף את הכדור ליד החצי ודהר ודהר ודהר עד שעשה 2:3 על סביליה בהארכה ב-2016-17, הפריויו לעונת השיא שלו בקריירה שהסתיימה גם עם בישול לכריסטיאנו רונאלדו בגמר ליגת האלופות נגד יובנטוס (והמילים ‘כריסטיאנו’ ו’יובנטוס’ יחד עם המושג ‘מספרת’ יחזרו על עצמם כעבור שנה בזכות קרבחאל). היה נראה שמרסלו חוגג את הגול יותר ממנו.
הגמר נגד ליברפול שהיה טראגי ברמה האישית היה משחקו ה-200, מדובר על משחק הדמעות ב-2018 - ד"ש למוחמד סלאח, ושימו לב, הוא הגיע לרקורד הזה בחמש עונות. כעת הוא עומד על 394 משחקים, כפסע מאלפרדו די סטפאנו (396) ואני מצפה לחגיגות ה-400 והחולצה המיוחדת, כשכעת הוא זקוק לקצת יותר מחמש וחצי שנים. אמן ונתראה גם ב-500. “בדבר האמיתי (משחק רשמי) – אנחנו ננצח”, אמר בחזה זקוף בקיץ בעמדת הריאיונות אחרי הקלאסיקו בקיץ בו ריאל הובסה. זהו דני קרבחאל. מדרידיסטה, וורלד קלאס. אוהד.
