דור רומנו נפרד מ-2022: ציון עשר בדרמה| רגע לפני שהכדורגל האמיתי חוזר וההמתנה בת 50 הימים לריאל מדריד הרגישה כמו נצח - עבדכם הנאמן, שכל כך התגעגע, נפרד משנה בלתי נשכחת ונזכר בעשרת הרגעים הגדולים שרובם עוברים בדרך המטלטלת של הזכייה בגביע ה-14. פ.ס.ז’-סיטי-ליברפול אבל לא רק. כמה פעמים חשבנו שהקבוצה אבודה. ואז הגיע הגול. האם עוד אפשר להתרגש מכדורגל? איך היה אומר מודי בראון היקר (ז"ל)? ת-ב-ל-ו
ריאל מדריד רגילה לזכות בתארים ויש אוהדים שדיברתי איתם ואפילו העזו לפתח אדישות מסוימת לליגת האלופות אחרי כל הטוב הזה שחווינו מאזהשער האלמותי של סרחיו ראמוס בדסימה ועד למספרת של גארת’ בייל ב-2018. כבר זכינו בדאבל לא מזמן אבל אין ספק ששנת 2022 הקסומה היא אחת הגדולות של המועדון איי פעם, כזו שהחלה בהפסד עלוב 1:0 לחטאפה מהתחתית, למשל. הדרך לגביע ה-14 הייתה המטורפת, המרגשת והבלתי הגיונית, שום תסריט לא היה יכול לעשות את זה טוב יותר. רגע לפני שמקבלים בברכה את 2023 וכשהגעגוע לקבוצה אחרי 50 ימים שובר שיאים וסוף סוף הכדורגל האמיתי חוזר – זמן טוב להתענג על כל הטוב הזה שעבר עלינו ולבחור ‘רק’ עשרה מהרגעים הכי גדולים. לא יאומן כמה פעמים הרגשנו “אנחנו לא מספיק טובים”, “זה אבוד”, “זה גדול עלינו” בעיקר נגד פריז סן ז’רמן ונגד מנצ’סטר סיטי – וגול הגיע, ועוד איך הגיע. הקסם של הסנטיאגו ברנבאו.
נותרו בחוץ: הריקוד של רודריגו ו-ויניסיוס בדרבי בוונדה מטורפוליטאנו (1:2)| קאסמירו נבחר למצטיין בסופר קאפ האירופי ונפרד, וקרלו בוכה במסיבת העיתונאים| מודריץ’ מקבל סטנדינג אוביישן מקהלי היריבות| אחרי ה-1:4 על ריאל סוסיאדד, האוהדים קוראים לשחקנים ו"מתחילים את הקאמבק" נגד פריז סן ז’רמן"| שער הניצחון של אדן הזאר נגד אלצ’ה בגביע – ואז הוא קיבל הזדמנות בהרכב והיה די חלש| הבעיטה החופשית של דויד אלאבה נגד אלמריה שנייה אחרי שנכנס כמחליף – שער ניצחון גדול ו-1:2 במחזור הפתיחה.
שצימק. בהמשך שער של ויניסיוס ג’וניור נפסל בהחלטה שערורייתית ואז דני קרבחאל בישל לנאצ’ו המחליף שבפוקס עלה לשחק אבל סיים כמו מלך – את ה-2:2. בדקה האחרונה שוב רודריגו, הפעם בצד ימין ובנזמה שהחמיץ כל המשחק חתם את ה-2:3 – טירוף מוחלט. ככה אנחנו אוהבים את זה.
8. הניצחון 1:3 על ברצלונה בסנטיאגו ברנבאו העונה| לא ממש נקמה על ההפסד העלוב בעונה שעברה ועדיין, ריאל הייתה צריכה לנצח כדי שצ’אבי יוריד את האף וגם על מנת לחזור לפסגת הטבלה, לענג את הקהל ולהזכיר מי אלופת אירופה הגאה. בנזמה עשה 0:1 ולאחר מכן פדה כבש מחוץ לרחבה כמו שהוא אוהב. טוני קרוס הציג משחק אדיר והיה מעורב בשער הראשון אבל ריאל נעלמה במקום ללחוץ על הגז, ספגה שער מצמק ורק פנדל מאוחר של רודריגו, שסחט אותו בעצמו – קבע את ה-1:3. הגיע הזמן לשים סוף להפסדים הביתיים האלה בקלאסיקוס בסנטיאגו ברנבאו שם בארסה מרגישה יותר מדי בנוח.
7. הנסיקה של פדה ואלוורדה – כל בעיטה מחוץ לרחבה זה גול!| טוב כבר חרשנו את המשפט שקרלו אנצ’לוטי אמר לקשר האורוגוואי – “אם לא תכבוש פחות מעשרה שערים אני קורע את תעודת האימון שלי”. פדה התקרב בעונה שעברה ופגש שוב ושוב את הקורות והמשקוף. העונה כל גול בצבע, הברנבאו מאוהב בו ומתוך השמונה – חמישה מחוץ לרחבה. זה התחיל בניצחון על סלטה ויגו ומשם הוא לא עצר. בומבה אדירה נגד מאיורקה ברגל שמאל ולחיבור אחרי סלאלום, על הקלאסיקו דיברנו, הוא הבקיע גם נגד סביליה וגם נגד אלצ’ה. קרוס: “הוא אחד משלושת הקשרים הטובים בעולם”.
6. מרסלו הופך לשיאן התארים בריאל מדריד כבר בסופרקופה הספרדי| עושים כבוד לאגדה. החיוך עדיין שם, האהבה תישאר לנצח אבל מרסלו מאז 2019 דועך ודועך בפן הפיזי. בכל מקרה, בלוח השנה הסתכלנו לראות מתי יניף את התואר הראשון וישתווה לפאקו חנטו וזה קרה נגד אתלטיק בילבאו בסופרקופה. עם ה-0:4 על אספניול בליגה, משחק ההכתרה בו גם בישל לרודריגו – הוא הפך לשיאן התארים של המועדון איי פעם והדובדבן שבקצפת והיהלום שבכתר היה נגד ליברפול בגמר ב-28 במאי. אמנם בגלל המשחק הקשה והתוצאה הצמודה – מרסליניו לא היה יכול לעלות לכר הדשא אבל זה לא באמת משנה. הוא נפרד מריאל מדריד בכבוד של מלכים וכשעשה היסטוריה. מעבר לכך הוא טען שאלה החודשים הכי חשובים שלו כי היה שם מנטור לצעירים. “זה לא יום עצוב, זה יום שמח”.
5. השער של ויניסיוס ג’וניור באיתיחאד| איך אמר קרוס? “היינו צריכים להפסיד 10:1”. מנצ’סטר סיטי קבוצה פנטסטית, ריאל שיחקה התקפי מדי, ללא קאסמירו שהיה איננו, וספגה מיד מראשו של קווין דה בריינה, אבל תמיד הצליחה לחזור. אבל עם כל הכבוד לשער הגאוני של בנזמה ולפאננקה עם הקרח בוורידים – ויניסיוס כבש את אחד השערים הגדולים שנראו בליגת האלופות ובמעמד עצום. כשהוא קיבל מסירה לשטח הוא היה בכלל על קו מחצית המגרש ואז פתח רגליים והטעה את פרננדיניו. לאורך כל המהלך הייתי בטוח שהוא יחטיא, כמו מיליונים ברחבי העולם לדעתי. והוא כידרר ועשה הכל נכון ובעט בצורה מושלמת. ה-3:2 הגיע בדיוק אחרי שחשבנו שסיטי תתעלל בנו. בסוף הפסדנו ‘רק’ 4:3 ו…
4. הוולה של רודריגו נגד צ’לסי| לאורך כל הדרך טענתי שאין בעיה להגיד שפריז סן ז’רמן (חכו למקום השלישי) קבוצה טובה מאיתנו ולגבי יתר האנגליות אין ספק בכלל, אבל צ’לסי? הבטחתי שהנקמה ‘בוא-תבוא’. בלונדון המערך של קרליטו עבד היטב, פדה בכנף ימין, 1:3 די קליל עם שתי נגיחות מדהימות של בנזמה. מי חשב שהגומלין יוריד לנו כמה שנים מהחיים? ריאל הייתה מנומנמת, חלשה פיזית וראתה את מייסון מאונט ואנטוניו רודיגר מביאים ל-0:2 לבלוז. זה היה משחק של סבל וממש כעסתי על הקבוצה. הניצחון מלונדון ירד לטימיון. במחצית המשחק, אותו ראינו החבר’ה בנוהל בליאו בלומס ברמת החייל – יצאתי החוצה עם הצעיף והסתובבתי, אולי אפילו נשאתי תפילה, חבר ‘תפס’ אותי, הלך אחריי ותיעד את זה לסרטון מרגש. כבר ראיתי את הנורא מכל (בכדורגל) אחרי השער של טימו ורנר שהביך אותנו. ואז בדקה ה-80 מודריץ’ בבישול שידברו עליו באותה הנשימה יחד עם קרן הדסימה – הפאלש הגאוני – ובעיקר רודריגו איש השעה. תמיד זורח במשחקים הענקיים האלה כשעולה מהספסל נגד כל האוססונות למיניהן מתקשה ולא מותיר חותם. השחקן היחיד בסגל שהיה יכול לבעוט בצורה כל כך מדויקת את הוולה הזה. הברנבאו קם לתחייה וצ’לסי הבינה באותו הרגע שזה שלנו. בדקה ה-96, בהארכה, בנזמה כבש בנגיחה אחרי בישול מדויק של ויני. מפסידים 3:2, נקרא לזה הפסד שמח.
3.הדקה המטורפת הזו נגד פריז סן ז’רמן| לא אמרתם בנפיקה? איזו הגרלה קיבלנו בשמינית הגמר, והיה כל כך הרבה מסביב למשחק הזה. כמובן הרצון להעיף קיבינימאט את הצרפתים, קבוצה של מדינת קטאר, ולהוכיח לקיליאן אמבפה היכן כדאי לו לשחק. במשחק הזה ניצתה הלהבה, החלה האמונה. בצרפת זה היה מביש. בנזמה שיחק כשהוא לא מסוגל לזוז, ריאל לא עברה את החצי וגם הדיפת פנדל של טיבו קורטואה לא עזרה. חברים שראו איתי את המשחק בבר צחקו עליי – “זו הריאל מדריד שלך שאתה חופר עליה?”, חשתי אכזבה. אמבפה נעץ את ה-1:0 וזה היה כמו סכין בלב. דווקא הוא, דווקא עכשיו? אבל משהו בפנים אמר לי שזה לא גמור. אוהד שמכיר את הקבוצה הזו ואולי מעל הכל – משאלת לב.
בגומלין שוב 0:1 תוצרת אמבפה שהיה יכול להבקיע גם עוד שניים אבל נבדל של סנטימטרים מנע זאת, איזה מזל. התחלתי עם סרטוני הווידאו לקראת המשחקים בשריקת הפתיחה של העונה וביקשתי מאנצ’לוטי עוד במשחק הראשון – פדה כקשר רביעי בצד ימין. גם הפעם זה לא קרה אבל האורוגוואי נכנס לשחק משום שקאסמירו היה מושעה, כמו פרלאן מנדי (ערב עצום של נאצ’ו!). אני חושב שאת השתלשלות האירועים כולכם זוכרים היטב. ‘איפה היינו כשזה קרה’. שוב זה נראה גדול עלינו, ה-1:1 ממש לא עמד באוויר, גם לא אחרי שרודריגו ואדוארדו קמאבינגה נכנסו למערכה. הם היו מהירים יותר, חזקים יותר, עם מסי-ניימאר-אמבפה. ב-1:1 של בנזמה בקושי שמחתי, לא רציתי להיכנס לאשליות.
גם הייתה לי אורחת במשחק הזה, מישהי מישהי שיצאה איתה לפני כמה שנים, קלטתי שהיא גם כן עשתה לייק בדף של ריאל מדריד וזרקתי לה ‘בואי תראי את המשחק באווירה טובה עם חבר’ה שרופים’. וואלה היא הגיעה במחצית, שמתי עליה את הצעיף והיא כנראה הייתה הקמע. העלתה לי את המורל, תרתי משמע, הנוכחות שלה הרגיעה. ידעתי ש-1:1 לא מספיק אבל לפחות מתחיל להיות מעניין. ואז הגיע המהלך המדהים של מודריץ’, ויניסיוס היה יכול להיכנס לרחבה ולבעוט איזה חמש פעמים ובסוף מסר לו – לכאורה לא מסוכן בכלל, ואז ה-1:2 של בנזמה. צרחנו, השתוללנו, ידענו שאם נלך אז לפחות עם ראש זקוף. פ.ס.ז’ מחדשת את המשחק, אני רואה את כולם רצים בטירוף ללחוץ גבוה כמו שראיתי את הקבוצה בדמיוני ואז הגיעה הטעות של מרקיניוס, בנזמה ארב לטרף, 1:3. דויד אלאבה עם הכיסא, לאנטוניו פינטוס יוצאים הוורידים ואני צורח ומשתולל וכמעט בוכה, איזו חגיגה. הקסם של הברנבאו. בפורום האוהדים שלנו מישהו כתב: “צריך לבדוק מה עם דור. הוא עדיין לא יצר קשר, ואם אני הייתי בטירוף אז תארו לכם מה איתו”. ואכן, זה היה מרגש. הודעתי שאני חיי, חזרתי הביתה לכתוב אלף מילים שוב על המשחק ולצפות בשידור החוזה, דז’ה-וו של 2018. המשחק הכי גדול מאז. אני זוכר היטב ש"בהכנות למשחק" בפורום שלנו ממש נזפתי בכל מי שחושב שאין לנו סיכוי. העונה הסתמית הזו התעוררה. הבחורה נתנה לי ברקס. אבל זה היה יותר טוב מסקס.
2. נס רודריגו נגד מנצ’סטר סיטי| יום העצמאות. אף מסיבה לא מעניינת אותי. חבר טוב שקורא לעצמו אוהד שרף (בלי שמות) הלך לאיזה משהו יוקרתי בנמל. זה לא שהוא הזמין אותי אבל צחקתי עליו שהוא לא רואה את המשחק. “גם אם היינו מפסידים 4:0 – בעד שום דבר שבעולם אני לא מפסיד את המשחק הזה, תעשה חשבון נפש”. לדבר על מה שעבר עליי באותו ערב זה אולי קצת קשה. אז אני אמשיך לספר לכם סיפורים מסביב. דקה 90, אבא שלי נכנס ורואה אותי חוגג בטירוף את ה-1:1 וצורח ‘ואמוס’ כמו משוגע. “אבל דור, תירגע, אתם צריכים עוד גול, מה זה משנה, שלא תתאכזב”. אמרתי לו, שנייה אחרי שהשופט קבע שש דקות תוספת זמן – “לך תדע”.
“זוהי ריאל מדריד”, צרח נדב יעקבי הגדול ואני מצאתי שידור של שתי הדקות האלה בספרדית וזה היה מצמרר פי אלף. ראיתי את הווידאו הזה בכל יום מאז, לדעתי אלף פעמים במצטבר. אני זוכר כל רגע במהלך – ההגנה מאפשרת לכדור להגיע לטיבו שבעד לקיבינימאט, ויניסיוס עשה שם סיבוב, בסוף מנדי הרים רע אבל אדר מיליטאו נלחם על הכדור ומסר לדני קרבחאל. “לה פונר דה קרבחאל” – הוא מרים ואז מרקו אסנסיו מסיט עם הג’ל ורודריגו – וואו. זה שני רק לדסימה מבחינתי. “אחי, בא לרוץ ערומים בטיילת?”, נכתב לי חברי הטוב אבל לא הייתי מסוגל לענות לאף אחד יממה שלמה. הייתי קפוא. לא הלכתי לישון כל הלילה. בחזרה לווידאו – בחיים לא פיענחתי ככה שתיים וחצי דקות. רציתי לראות איך כל שחקן הגיב אחרי השער. חצי מהקבוצה בכלל רצה שמאלה לוויניסיוס, לדיוויד אנצ’לוטי, קאסמירו התגלגל לדשא וגם מודריץ’ קפץ והצטרף למעגל הקבוצתי. לקרבחאל כמעט נקרעו הוורידים, גם מיליטאו חגג. נאצ’ו בצד שמאל נתן כיף למנדי ואז תפס את הראש וחבט באדמה, תמונה קסומה שלא תצא לי לעולם מהראש.
“ויותר לא עוצר לא נוגע בזמן. מחפש לי מהות – רגע אושר קטן. אני יודע, מישהו איתי כאן. מישהו איתי כאן” – ישר התחבר לי השיר המקסים של בניה ברבי שעוד לפניכן היה בפלייליסט שלי. “אני לא יודע איך זה ייגמר וגם אם נודח – הדקה הזו שחוויתי עכשיו – זה שווה הכל. תודה לך אלוהי הכדורגל – תודה. אני אוהב אותך, ריאל מדריד”, כתבתי על רקע תמונה של רודריגו חוגג. כן, דווקא הוא. אני זוכר גם את הכיתוב על המסך שתי דקות קודם – סיטי – 99%, ריאל מדריד – 1%. זו הרמונטדה הגדולה ביותר שלנו איי פעם. ורודריגו גם היה מעורב במהלך של הפנדל ובנזמה הציע לו לבעוט ולרשום שלושער אבל הוא וויתר. המהלך האצילי הזה של השניים מראה כמה חדר ההלבשה שלנו היה מאוחד ומגובש, אידיליה מוחלטת בין הצעירים לוותיקים, יראת כבוד כלפי כולם. כמובן שהדקות האחרונות היו מורטות עצבים גם בקסם של הברנבאו. סיימנו עם הגנה שכוללת את חסוס ואייחו, שחקנים לא עמדו על הרגליים, גם דני סבאיוס היה על המגרש וקורטואה הכל יכול הדף שם נגיחה פסיכית של פרננדיניו. הייתה תחושה שהגביע הזה מכושף.
לא פחות מרגש, ברמה האישית, היה לראות אוהד אחד שלנו מגיב לאחד הטוקבקים של אתרי הספורט הגדולים בארץ עם תמונה של הספר שלי: “המלכים של אירופה – סיפורה של ריאל מדריד”. העונה הזו סימלה את הסיפור שלנו יותר מכל. ידעתי שמעתה ואילך עד ל-28 במאי אין לי שום דבר אחר בחיים. לא בחורות, לא עבודה, לא חברים, לא כלום, סופרים לאחור. החבר הכי טוב רוצה מסיבת רווקים ברומניה ושאל כמה תאריכים. אני לא טיפוס כזה ומעדיף לעשות את ההכנה שלי לגמר בראש שקט אבל זה היה ברור שאגיע. “לא אכפת לי מהכסף או מהיעד – אבל בשביל הסיכוי הקטנטן הזה שאוכל לטוס לגמר – תתחשב בי בתאריכים”.
1. הזכייה בליגת האלופות ה-14 – הגביע האלמותי| לא טסתי לגמר. וגיא קליין הגדול שהקים את האימפריה הזו – בהחלט כן. “ציפור קטנה לחשה לי ש…”, כתבתי לו, והפעם בניגוד לסנוביות בדרך כלל – הוא ענה לי מיד. מחויך כהרגלו, חולצת פולו של ריאל על הרקע של מגדל אייפל. גמר רביעי שלו, עד היום היה לו 3 מ-3. דסימה (גם אני!), 2016 ו-2017. השקט שלו הרגיע אותי. כתבתי בלי סוף לקראת המשחק הזה, באמת. תירגמתי את המכתב המרגש שכתב לעצמו אדר מילטאו שברגע קשה אמו אמרה לו: “אבל זה לא מה שחלמת עליו?”, כששקל לעזוב את הכדורגל בגלל הקשיים; כל הציטוטים האחרים; סקירת העיתונים; הגמרים הקודמים והמספרים; הטור דעה וכמובן הווידאו. ה-28 במאי זה יום חג. מגיעים לאותו מקום ‘הבית שלנו’, מפוצץ, גביע דמה של ליגת האלופות כבר מחכה לנו. אני ברוב חוצפתי עשיתי כמה תמונות לפני, חייב (כמו שב-2018 הצטלמתי בבית עם גביע קטן לפני פאנג’ויה – למקרה ונזכה), וברור שאני ובן ראול מייזל נניף אותו, אם וכאשר. המשחק מתעכב ומתעכב וזה מעלה את לחץ הדם. אני מרגיש שזה כבר גדול עליי למען האמת.
עיכוב של 38 דקות, אופ"א היא שכונה אחת גדולה, זה ברור לכם. ואז הגיע מה שהייתי צריך. רואים את ראול הגדול סוחב את הגביע עם האזניים הגדולות, הגביע היקר מכל – למרכז המגרש יחד עם אגדת ליברפול. ומעבר לכך – ראול ‘שואג’ את המנון הדסימה. השחקן הנערץ עליי יותר מכל הזכיר לי שלרוב הכדורגל לא אכזב אותי. הוא משגיח, הוא איתנו. וכמובן – ריאל מדריד לא משחקת גמרים, היא מנצחת גמרים. בניגוד לגמר 2018, ריאל מדריד הגיעה למשחק עם ההיסטוריה כמובן, ה-DNA המנצח אך היא הייתה קבוצה פחות טובה מליברפול ששיחקה בקצב אחר, עם מעט נקודות תורפה והחמיצה את האליפות באנגליה על חוט השערה. הכדורגל יתאכזר אליה פעמיים?
ריאל לא ממש נגעה בכדור עד לשער הפסול (הזייה) של בנזמה, אבל אין דבר. היינו צריכים התקפה אחת טובה כדי שזה יקרה. פדה, במה שאולי החל כבר את 22-23, קיבל כדור בצד ימין, רץ מעט, חיפש אפשרויות ושלח כדור רוחב אלכסוני חזק מאוד, ויניסיוס התגנב מאחורי טרנט-אלכסנדר ארנולד וסיים כמו אלוף, 0:1 לריאל. כולם זוכרים את ההשתחררות הנפלאה של מודריץ’, המסירה החכמה לקאסמירו, ואני גם זוכר את הברזילאי באותו רגע של הבקעת השער כמעט בוכה מרוב התרגשות.
עכשיו הלחץ יעלה כשיש לך מה להפסיד. יורגן קלופ עשה מבט של ‘להישאר רגועים’ וגם אחד שידע שזה עומד לקרות. קורטואה היה מדהים כבר במחצית הראשונה בעיקר כשהדף את הבעיטה החזקה של מאנה לקורה, ולאט לאט הלחץ גבר. כשסלאח התגבר על מנדי בזריזות ובעט לפינה הרחוקה, הצלה מקו השער כמעט כמו סאן איקר נגד באייר לברקוזן ב-2002 ועוד ועוד. הייתה תחושה שהוא יהדוף הכל ואכן תשע עצירות היו לו – שיא בגמר. קרוס שיפר את רמתו ממשחקי הצ’מפיונס המאכזבים באותה עונה וגם קו ההגנה שלנו, מן הסתם במשחק נסוג – היה טוב יותר. אדר מיליטאו, דני קרבחאל שתיסכל את לואיס דיאס וכן הלאה.
זו הזכייה הכי גדולה של ריאל איי פעם לדעתי. בעידן שאחרי כריסטיאנו רונאלדו, במה שחשבנו שתהיה מעין ‘עונת מעבר’ כמה שזה לא באמת קיים בקבוצה הגדולה בתבל. בהתחשב ביריבות הגדולות שעברנו – המסלול הכי קשה, והדרמות והסיפוקים. זה מאפיל על הדסימה שם ‘הכל התחיל’ או יותר נכון הסדר ששב לקדמותו, מאפיל על 1998 בה שברנו את 32 השנים הרעות, וגם על 2017 שהייתה הזכייה השנייה ועשתה היסטוריה או 2018 בקייב.
מה שמדהים הוא שהטירוף הזה לא נגמר אף פעם וכנראה לא ייגמר לעולם, והילד כבר בן 30 והוא עדיין לוקח ללב. חשבתי שאחרי שהייתי שם בגמר הדסימה – ראיתי הכל. וגם שלוש הזכיות הרצופות האלה בליגת האלופות. הגביע ה-14 האחרון התעלה על הכל. אני תהיתי ביני לבין עצמי מה עוד נשאר לי לראות בכדורגל, האם משהו יכול לרגש יותר מהקאמבקים בעונה שעברה (מאשר לחזות בדבר כזה במגרש עצמו). אולי חסר לי מאניטה על ברצלונה וזהו-זה. אמרתי לעצמי – דור תירגע, אחרי העונה שעברה והגביע שכל כך מרגש אותך תמיד – תישאר קול. צפה במשחקים רגל על רגל ותנסה ליהנות מכדורגל.
ועדיין אני מוצא את עצמי כותב את האלפיים מילה על משחק ליגה ‘רגיל’, מתעצבן אחרי מחצית משעממת בה החבר’ה חושבים שהגול יגיע לבד, כשהקבוצה נותנת את המינימום ולא מבין איך קורים דברים כמו ה-1:1 הזה נגד ג’ירונה. או מתרגז על ויניסיוס אחרי קבלת החלטות שגויה (ואסור לי! אחרי כל מה שעשה בשנה שעברה) או צורח אחרי פצצה של פדה מחוץ לרחבה. ריאל מדריד ואני זה גורל, וזה לכל החיים (וזה הזמן לשתף אתכם שבכיתה ז’ שנחשפתי יותר עמוק לעולם האינטרנט בפעם הראשונה, היה לי אתר בטיפו – ריאל מדריד דור).
