השחקנים אולי רוצים לזכות בתואר כי זה כיף, אבל גם הבונוסים שהם מקבלים מהזכייה זה לא פחות כיף. אני בטוח ששחקני בטיס לא ממש חושבים על ההיסטוריה של המועדון שלהם בזמן שהם במשחק חשוב על תואר.
לגבי הכושר, כמו שכבר כתבתי, קבוצה לאורך עונה שלמה מנהלת את המאמצים לפי היכולת של השחקנים ולפי החשיבות של התקופה. אין סיבה להשקיע בנובמבר ודצמבר עד טיפת הדלק האחרונה אם בינואר יש משחקים חשובים יותר.
לא שלא השקיעו או לא רצו, אני מתאר לעצמי שהשער המוקדם שינה את המשחק והוריד את ריאל אחורה. אגב, זה דיון אחר לגמרי, מה דורש יותר אינטנסיביות ומאמץ פיזי, הגנה או התקפה.
אז אני מפספס משהו אצלך. אני רוצה לחדד עד כמה הסופרקופה כן תואר חשוב, לא רק לריאל מדריד ולברצלונה שנפגשות כמעט כל שנה בגמר, אלא גם לקבוצה הרביעית ‘המתחלפת’. גם יש פגרת חג המולד לפניכן, השחקנים מנקים את הראש וטסים לכל מיני מקומות עם המשפחות, מטעינים מצברים.
אולי השחקנים לא בטירוף כמו האוהדים אבל תואר בבטיס יעזור לך להיכתב בדפי ההיסטוריה של המועדון שם גם אם אתה לא אגדה כמו חואקין סאנצ’ס - בכוונה זרקתי את השם שלו.
אני למשל לא רואה אצל ריאל מדריד מחשבה\הורדת הילוך או עניין של ‘סרגל מאמצים’. בתחילת העונה דווקא השחקנים רצו הרבה יותר לדעתי, למרות קדם עונה קצר מאוד בשל השתתפות בגביע העולם למועדונים. נגד אתלטיקו מדריד זו הייתה בעיה של גישה נניח במטרופוליטאנו, ואז באנפילד ראיתי את ליברפול, שהגיעה בכושר גרוע, ואנחנו על הגל - הרבה יותר טובה מאיתנו, כמה צעדים לפנינו. מהירה, חזקה, עם סיבולת. זה באמת גרם לי לחשוב שאולי ג’וד בלינגהאם, פדה ואלוורדה, וגם אדוארדו קמאבינגה ובעיקר אורליאן טשואמני הם לא כל כך פיזיים. אולי חכמים רק על הדרדסים בספרד.
ברור שיש רצון לזכות בתואר, יש הרבה סיבות, רובן כלכליות, אבל זה לא משהו שמדברים עליו כי זה לא עוזר למותג הכדורגל ולתקשורת שמסקרת את הענף.
וזה בדיוק מה שאני מתכוון. לרב השחקנים לא באמת מעניין להיכתב בהיסטוריה. בשנייה שיקבלו הצעה טובה יותר הם יעדיפו ללכת. הקפטן של אספניול חאבי פואדו, למשל, היה כבר עם סיכום במועדון עד שבמועדון הצליחו (בזכות הכסף מז’ואן גרסיה) להכניס את השכר שהוא דרש בתקרת השכר. אבל הקהל סוגד לו אז לא מדברים על זה יותר מדי בתקשורת.
זה קיים אצל כל קבוצת כדורגל בעולם.
פה אתה מתבלבל בין כושר פיזי ועייפות אחרי קיץ משונה לבין מאמץ יזום. זו שאלה אחרת.
אתלטיקו באה בכל הכח במשחק הזה, וכנראה שהאתגר הפיזי היה מעבר למה שאלונסו היה מוכן שהשחקנים יתנו, כי יש גבול לכמה חשיבות אפשר לתת למשחק שהוא בסך הכל 3 נקודות.
גם כאן, משחק בודד בשלב הליגה שבו אפשר להפסיד ולא יקרה כלום, מול קבוצה שבאה לשחק בשיא הכח, אין טעם לתת הכל ולהתמודד מול הרמה הזאת, אז עדיף היה לשמור כוחות.
נראה לי אחרי כל השנים שלהם בקבוצה אתה מכיר אותם טוב ואת היכולות שלהם, ושמת לב שהם לא משחקים 50 משחקים בעונה באותה רמה שנתנו בחצי גמר או גמר ליגת האלופות. כל אחד והיכולות הפיזיות שלו וכמה שהוא מסוגל לתת וכמה שהוא צריך לנוח כדי לשמור על הגוף לרגעים שבאמת צריך.
כשאתה צובר ניסיון אתה גם יכול לרוץ פחות במהלך המשחקים ויודע לחלק את הכוחות. מצד שני כשאתה צעיר אתה רוצה להוכיח את עצמך בכל משחק. אדוארדו קמאבינגה בעונת בכורה היה טורף גם נגד סלטה ויגו כשעלה מהספסל ביתרון גדול שלנו למשל ולא מרגיש “שובע”.
לפי מה שכתבת אתה מצמצם בעצם - ובמידה ניכרת - את מספר המשחקים בהם נקרא לזה אני אמור “לצפות” שהשחקנים ספציפית והקבוצה ככל תראה את המיטב שלה.
קח בחשבון נניח שאם אנחנו מנצחים באנפילד, “מתאבדים על המשחק” להגדרתך - זה יכול לחסוך לנו אחד מהמשחקים בסוף שלב הליגה. הרי אם אלונסו היה עם 18 מ-18, לא היינו משחקים עם הרכבים מלאים נגד בנפיקה ומונאקו, אולי היו שחקנים שנשארים לנוח במדריד.
יש גם שחקנים שהערך המוסף שלהם זה הפיזיות, הכוח והקצב, נניח פדה ואלוורדה. דווקא זה שאצלו דין אוססונה בחוץ כדין חצי גמר ליגת האלופות נגד באיירן מינכן. תוריד לפדה את המרכיבים האלה ונשארת עם בעיטת תותח. הוא לא ינהל לנו משחק כמו פדרי.
אפשר אולי לומר שמבחינתי כאוהד ריאל מדריד הפער בין המוטיבציה והריצה בקלאסיקו לבין משחק ליגה רגיל - הוא גדול מדי. לא ראיתי שהקבוצה גם מציגה קצב אחר במשחקי המשבר שלה, כשידענו שברצלונה כבר שורפת את הפער שלנו בפסגה ומחליפה איתנו מקומות. ראיתי קבוצה עצלה נגד אלצ’ה, נגד ג’ירונה, אפילו נגד ראיו וייקאנו, נגד סלטה ויגו - ואז דווקא אחרי האדום הראשון היה שיפור, שכמובן לא הספיק אבל..
שחקן צעיר לא מנוסה עוד יותר סיכוי נמוך שירוץ במשך 90 דקות, ואם הוא נכנס כמחליף מן הסתם שהוא רענן יותר ויכול להוסיף אינטנסיביות מול יריבה עייפה במעט דקות שנשארו.
פה מגיעה המשימה של המאמן לייצר משחק יעיל גם בהילוך נמוך. יש הרבה קבוצות שאם הן לא משחקות ברמה גבוהה של אינטנסיביות הן לא יהיו טובות.
אבל בגלל שעכשיו בחודש ינואר ריאל מדריד בפורמה טובה יותר, היא תנצח בשני המשחקים שנשארו. יכול להיות שלהגיע לרמת משחק גבוהה למשחק אחד בודד בחודש נובמבר זה מסובך מבחינת תכנון הכושר.
בינואר לעומת זאת, זה חודש טוב להעלות הילוך בו, גם הסופרקופה וגם המשחקים האחרונים בשלב הליגה. אם ריאל היתה מנצחת במשחק שהיא לא ניצחה, בלי לשחק אינטנסיבי, אז נהדר. אם לא, לא נורא.
כשוואלוורדה מעלה הילוך, אז באמת התכונות האלה באות לידי ביטוי בצורה מושלמת.
נפלתם על רצף של קבוצות טובות בפורמה טובה שהצליחו להתעלות על עצמן, וזה הספיק לחלקן לתיקו. המשחקים האלה היו דוגמה קלאסית לצמצום פערים.
-לראייה אלצ’ה לא ניצחה מהמחזור השביעי עד המחזור ה-15, ועדיין נראו מולינו מעולה, ספציפית, לא היו בפורמה טובה.
-ג’ירונה עד עכשיו בתחתית הטבלה, במקום ה-17, בחלק מהזמן נראו החלשים בליגה יחד עם אוביידו. ושבעה ימים אחרי שניצחו אותנו הם הובסו 3:0 נגד אלצ’ה למשל.
ראיו וייקאנו לא ניצחה מאז ה-0:1 על אלאבס במחזור העשירי. הם הגיעו מולינו אחרי תבוסה 4:0 נגד ויאריאל. שים לב שהם כבשו מאז ריאל מדריד רק שני שערים.
מבין המשחקים בהם הפסדנו, היחיד שכביכול מתקבל על הדעת זה נגד ליברפול באנפילד, וגם הם היו בתקופה איומה, אבל ברור לי שנגד ריאל מדריד הם עלו בצורה אחרת.
אתה מצמצם את הדיון לענייני כושר גופני ושמירת כוחות ו\או ציפיות בלבד, כמובן שאם תהיה אינטנסיבי יותר זה לא מבטיח ניצחון אבל זו כנראה חלק מהדרך. מעבר לכך, ניצחונות בונים ביטחון. אני מרגיש, ואין לי איך להוכיח, שאם היינו צולחים גם את ליברפול באנפילד - היינו על הגל ומצליחים להסתיר את הבעיות הרבות במשחק שלנו.
אלצ’ה לא הפסידה בבית עד השבוע שעבר, והיא נראיתה טוב בבית שלה כרגיל. ג’ירונה במגמת שיפור, למעט ההפסד הביתי לאתלטיקו, היא ניצחה בחוץ פעמיים, לראשונה העונה.
אז כן יכול להיות שכל הקבוצות האלה (וליברפול) ניצלו את הירידה באינטנסיביות של ריאל מדריד בתקופה הזאת כדי לאתגר את הקבוצה פיזית, אם זה באיזה שלב של המשחק ללחוץ, כמה ללחוץ וכו’. לסלטה זה עבד מושלם אפילו יותר מאשר ליברפול, כי לליברפול יש כדורגלנים, ספורטאים ברמה גבוהה יותר.
אני חושב שניצחון באמת בונה ביטחון, אבל אני נותן לזה חשיבות נמוכה יותר, כי בכושר גופני ויכולת פיזית של שחקנים אין למאמנים מקום להימורים, הכל חייב להיות מחושב.
בין 0-100 אני חושב שזה עומד על אינטנסיביות לפרקים, תלוי בשחקנים וביכולות שלהם. תלוי בחלק של המשחק, אם זה בעייפות של היריבה או ברעננות של הקבוצה, תלוי גם במשמעות של חילופים ורוטציות וכו’.
שחקנים כמו לאמין ימאל ואמבפה, כשנמצאים בכשירות פיזית בעייתית, עושים הרבה פחות פעולות שדורשות השקעה פיזית.
מטאו אלמאן מתחיל לעבוד. אחרי שהכניס לאתלטיקו כבר מעל 60 מיליון אירו ממכירות, יש כבר כמה רכישות על הפרק, לינואר ולקיץ.
השמות הראשונים שעולים הם מארק קסאדו מברצלונה ולי קאנג אין מפריס סן ז’רמן. את שניהם הוא מכיר מהקבוצות הקודמות שלו (ברצלונה, ולנסיה). ז’ואאו גומס מוולבס הוא לקוח של ז’ורז’ה מנדש והוא גם על הפרק. אדרסון מאטאלנטה הוא המטרה לרכש מפוצץ בקיץ.
חוליאן אלבארס לא צריך הנחות טקטיות כאלה ואחרות, הוא צריך שיקבעו אותו ככוכב ולא רק בהצהרות שונות בתקשורת, לפחות קצת, ובכל קבוצה יש שחקן במעמד הזה. לא מעט פעמים העונה והדוגמא האחרונה היא ה-1:1 נגד ריאל סוסיאדד (דקה 60) - כשאתלטיקו מדריד חייבת גול אז הוא מוחלף. ונשאלת השאלה - למה? מבחינתי זה נוגד כל היגיון. פעם-פעמיים או.קיי, אבל זה חזר על עצמו הרבה. הנה בדקתי עוד קצת. בהפסד 1:0 לאתלטיק בילבאו הוחלף בדקה ה-66.
כי הדרישות הטקטיות ממנו מעמיסות עליו פיזית, והוא חייב מנוחה.
ככה היה גם עם ז׳ואאו פליקס. שחקנים עם כישרון ברגליים חייבים לקבל פטור ממאמץ פיזי, או לפחות לבקר ולהפחית אותו, אבל באתלטיקו הזאת זה בלתי אפשרי, כי המאמן לא חושב על אלטרנטיבה.
מסכים, לדעתי אלברס מנוצל באופן מאוד לא מיטבי מבחינת אתלטיקו.
בהחלט היה עדיף בקבוצה יחסית עם יסודות טקטיים טובים, לתת לו לנצל את יכולותיו עם הרבה פחות מעמסה פיזית, אותה ממלאים האחרים באופן טוב (למשל סימונה הבן), לטובת הקבוצה.