נכון. היה כבר בדרך החוצה בקיץ. מניח שבקיץ הקרוב הם ימכרו אותו, וההשאלה היא עם אופציה\חובה.
ויאריאל דווקא מהקבוצות הבריאות בליגה. לגבי רולי, נכנס לשנת חוזה, אז נמכר בזול.
תתפלאו, אבל דווקא אוססונה היא הקבוצה הבריאה בליגה חוץ מריאל מדריד ואתלטיק בילבאו.
הטענה הבולטת אגב לגבי טבאס, היא שאין הקלות לקבוצות בגלל הנזקים שנגרמו בגלל הקורונה. יכול להיות שדווקא במצב הזה עומדות למבחן התקנות שנועדו לייצב כלכלית את הקבוצות.
בטיס מכרה את אלכס מורנו ועכשיו יש גם אוויר לנשימה וגם מחליף מבטיח. אם ימכרו את פקיר סוף סוף אולי גם יוכלו לבנות בקיץ אחלה קבוצה לליגת האלופות.
זאת התחושה שלי איתו בכל פעם מחדש שאני רואה אותו משחק, ב-5 השנים האחרונות בערך.
וכאילו כדי לעצבן בכוונה, הוא עבר ישירות מהפסים האדומים-לבנים של אתלטיקו אל הפסים האדומים-לבנים של בילבאו, רק כדי לחזק את התחושה של ‘חשבתם שנעלמתי, אבל פשוט חיפשתם במקום הלא נכון’.
ולשאלתך - הוא אמנם כבר לא בלה-ליגה, אבל השחקן אולי השנוא עליי בתולדות הליגה הוא מאותו בית היוצר: דייגו קוסטה. שאגב, גם הוא עדיין משחק כדורגל.
מאלה שמשחקים היום? ראול גרסיה בהחלט מועמד. יש לי גם את חימנז של אתלטיקו באותה רמת שינאה.
חשבתי ששונאי בארסה יגידו פיקה קודם כל.
אם מדברים על שחקני עבר בליגה, אז פפה מוביל אצלי בפער ענק. הרבה לפני ראמוס, ארבלואה, קסמירו וכסחנים אחרים. לא מבין איך לא לקחו לו את כרטיס השחקן על כל מה שהוא עשה.
אם הולכים יותר רחוק בזמן, אז יש את הקצב מבילבאו. יש ביוטיוב קליפים שלו, זה מחריד.
לא יודע אם זה מכיוון שהם התבגרו והפכו לשחקנים נקיים יותר, או שאני התבגרתי ולמדתי להעריך שחקנים גדולים גם מברסה, אבל באמת שלא היו שחקנים שיותר שנאתי מדני אלבס ובוסקטס (יותר את הברזילאי).
ההצגות הבלתי פוסקות לצד השחצנות והעובדה שהם היו בקבוצה שהנחילה לקבוצה שלי את מרבית ההשפלות הגדולות.
היום אני כבר הרבה יותר מעריך אותם (עכשיו פחות את אלבס, אבל זה לא קשור לכדורגל).
בנוסף להם גם ראול גרסיה ודייגו קוסטה מהסיבות הרגילות.
אני באמת לא מבין את השנאה לשחקן מרגש, לוחם ענק ובן אדם גדול כמו ראול גרסיה. אחרי דייגו בחיים לא אהבתי מישהו אהבת נפש כמו שאני אוהב את ראול גרסיה.
כאוהד אתלטי ריאל אחראית לשני הרגעים הכי עצובים שלי בכדורגל המועדונים והעזיבה של ראול גרסיה במקום השלישי.
מאז שהוא עזב אנחנו לא מסוגלים לנצח את ריאל. הרוע והערסיות שלו היו קריטיים לקרבות מול ריאל בדיוק כמו הטרולינג של דיבו היה קריטי לזכיית ארחנטינה.
קצת אוף טופיק אבל:
אני מת על יריבים איפיים ובלתי ניתנים להכנעה. זה נותן טעם לכל הדבר הזה שקוראים לו כדורגל.
בגלל זה אני מת על ראמוס הגבר ופפה המפלצת (ליטרלי) ותמיד הערצתי אותם. לנצח את ריאל כששני אלה משחקים או קאסמירו זה פרייסלס.
יש שחקנים שאי אפשר לא לאהוב, גם אם הם תמיד מתעללים בך כמו מודריץ’ והקדוש אנייסטה.
יש את הלוחמים שחייבים לאהוב כמו גאבי והקוסמים כמו פדרי.
יש שחקנים בלתי נסבלים כשהם משחקים מולך אבל אתה סוגד להם כשהם שלך כמו סוארז ודייגו קוסטה.
אני מנסה לחשוב על שחקנים פעילים שאני ממש מתעב ויש רק את מוראטה בראש שלי. מהרגע הראשון שראיתי אותו שנאתי את החמצן אותו הוא נושם. וזה מוזר כי הוא אמור להיות שלנו.
שחקני עבר? לצ’אבי יש לי שינאה בריאה ותיעוב עמוק. וזה מגיע לו.
אצלי לפחות זה כי מרגיש שהוא בא מהבית יותר לריב ולהרוס מאשר לשחק כדורגל כנל פארחו.
זה עניין של גישה.
מהצד השני אפשר להיות לוחם ענק ומלוכלך אבל עם אחלה גישה כמו דייגו קוסטה שאותו אני לא שונא בכלל למשל.
אה ואני רוצה להוסיף לרשימה שלי את מריאנו דיאז. לא יודע מה זה אבל כל פעם שהוא עולה למגרש בא לי לזרוק בלטה על הטלויזיה.
