אני גם - כמו משה - לא מרבה לכתוב כאן מחוסר טראפיק, אבל הנסיבות האלו מכאיבות כדי שהדברים ישארו בלב.
לדבר על מי אשם, מה מתאים, ואת מי צריך להעיף זה אתם עושים יותר טוב ממני ומילא הדברים עדיין לא מסודרים לי בראש כך שאתן זווית אחרת.
באמת שרק עכשיו (!!!) אני מבין ומזדהה עם הכאב של ארגנטינה, חלם, פשוט חלם. יש את מסי נותנים לו את הכדור, הוא יציל את התחת לכולם, הקטע שמסי לוקח על עצמו כמה שמפלים עליו, אדרבה הוא לוקח את האתגר עליו ועומד בו בגבורות לא אפשריות, בלחץ היומיומי, בסיטואציות ההצלה שבארסה שוב ושוב מפילה אותו כקבוצה הנדרשת להצלה ועוד. אבל וזו ההזייה - מסי כל כך חנון (וגאון… ואמן…) שבמקום להגיד לחברים שלו יא חארות! תבעטו לשער, תעשו דאבל פס לבד בלעדי, מה יכול לקרות כבר אם עשיתם את זה בקבוצות הקודמות שלכם מספיק טוב? לא, הפתרון הקל תן את הכדור למסי והשם יעזור.
[מי שרוצה משהו דומה המזכיר - הפלייאוף של גולדן סטייט. במקום לשחק את הכדורסל המהיר והמהפנט השיטה בפלייאוף תן את הכדור לקווין דוראנט ויהיה בסדר]
אין באמור להגיד מילה רעה על מסי. אבל כשהשחקנים אומרים שמסי המנהיג שלנו אתה מבין טוב לאיפה הרוח נושבת. מסי הוא אמן, הוא לא הלוחם שמסדר את הטקטיקות ומלהיב את החבר’ה. צ’אבי היה מנהיג, פפ בוודאי, פויול ולוצ’ו בכלל מגדולי הלוחמים שהיו לנו. מסי לא.
הלאה, נושא הבא.
אני מכיר טוב את המחקרים המתקדמים על קבוצה המצליחה בזכות יחסי חברות טובים מחוץ למגרש, אבל… אני כבר לא יכול לראות את היחסי סוארז-מסי או מסי-אלבה. כאילו אין עוד שחקנים שרצים למתפרצת, למה אנחנו לא יכולים לשחק יעיל לפני ‘חברים’? בחיי שעיקור השיטה מגיע עד לרמות האלו של פגרון פנימי עקום.
בשאר הנקודות נגעתם, ראקיטיץ הוא שחקן פשוט לא טוב בסיטואציה הנוכחית. הגיע בתור קשר התקפי לא רע מסביליה, עבר שינוי מחורבן לחפות על חורים בהגנה (סוג של קשר אחורי), ומכאן ועד להתאים לשיטה הוואלוורדאית הדרך פתוחה להרכב כבאנקר.
קוטיניו הייתי נוטה להשאיר דווקא, כי אם וכאשר יגיד מאמן ראוי יש לו את הכשרון לעשות פסים על שטחים קטנים עם תנועה נכונה.
סוארז, עם כל הכבוד והערכה למהשנתן עד היום, להקרבה הבלתי נלאית, חייב לשחרר את ההרכב. הוא נהיה פוזל ברמת בנזמה וגם בנזמההיה כובש את סך השערים האלו מכל-כך הרבה נסיונות (עובדה שבנזמה כובש בצרורות מאז שעזב הרונאלדו, ואל תבלבלו הואלא נהיה טוב יותר).
זהו, סגל מספיק מוכשר שפפ היה עושה אתו נפלאות ואנחנו מקבלים חזק בתחת. כואב, לא נעים, אבל מגילי המופלג (לא באמת) למדתי שיש עוד חיים חוץ מכדורגל, חוץ מספורט וכמה שנתפוס את החיים בפרופורציות הנכונות ייטב לנו.
בתקווה לעתיד וורוד יותר (הג’ירו הורוד מתחיל בשבת… 
)