זה לא אותו דבר
אני אענה בפורמט של @titi_camara
אם אני רוצה לשבת ולצפות בקבוצה משחקת הייתי מרכיב את מרסלו הפנטזיונר
אם אני מאמן ורוצה לנצח הייתי מרכיב את רוברטו “המאוזן” (יחסית)
לייק 1
אני לא יכול שלא להסכים, לפנטזיונר יש חסרונות ויתרונות, לפעמים החסרון הוא משמעותי אך זה לא בהכרח שם אותו בעמדת נחיתות על פני השחקן שעושה עבודה ממוצעת (ושחס וחלילה לא ישמע שאני קורא לקרלוס ממוצע, מגן היסטורי ואחד מהטובים בהיסטוריה).
זה מזכיר לי את הטענות על צ’אבי ואינייסטה בתחילת דרכם עם טענות כמו חלשים מידי פיזית, סגנון משחק דומה ולא “משלים” אחד לשני…
צ’אבי אמר בריאיון שכל הדיבורים על זה שהוא ואינייסטה לא יוכלו להחזיק קישור ביחד רק דירבנו אותם, לדעתי הם הצליחו לא רע.
ולטיבו של עניין, לא ראיתי מספיק את קרלוס מעבר לסרטוני יוטיוב, אבל בימים העליזים של הקלאסיקו שהוכתר כקרב בין מסי לרונאלדו פחדתי יותר שהכדור יגיע למר מרשמלו מאשר אליו, שחקן יצירתי שאי אפשר להתכונן אליו מפחיד אותי הרבה יותר כשהוא עם הכדור
ברור לי שהפנטזיונר לא תמיד בעמדת נחיתות אבל המשפט שלך שהדגשתי מסביר למה פה הוא כן.
קרלוס נתן תפוקה התקפית מספקת לגמרי ממגן באחת הקבוצות ההתקפיות הטובות שראיתי… מבחינה הגנתית מרסלו (ואני לרב במיעוט שחושב שהוא לא שחקן הגנה נוראי כמו שעושים ממנו) לא מתקרב לאיכויות של רוברטו קרלוס.
לא כל כך הבנתי איך זה מזכיר לך את זה ומה הקישור שעשית פה…
מרסלו עשה דברים בהתקפה שלא ראיתי גם מקיצונים מאוד מוכשרים…
תפוקה התקפית יחסית למגן זה אחלה, מרסלו היה נשק שובר שיוויון בתקופה שבה האתלטיות, הפיזיות והבנת המשחק והטקטיקה רק ממשיכים לשגשג, בנוסף להבקעת שערים חשובים בליגת האלופות (כל השלבים עד הגמר לא?).
אגדיל ואומר שהשחקן היחיד שאני חושב שביצע את תפקיד המגן בשיאו בצורה זהה ואף אולי טובה יותר (דעה אישית וכו’ לא ניכנס להשוואות) זה דני אלבס ושניהם היו מגנים שהם יותר קשרים/קיצוניים והוסיפו עוד שלב באבולוציה של התפקיד.
הקישור לא מובהק אני מסכים, פשוט הזכיר לי שאמרו על שניהם שהם לא יוכלו לשחק ביחד כי הקישור יקרוס (אין פיזיות, הגנה מספיקה וכו’) כמו שמרסלו “לא מגן”, אם מבצעים תפקיד בצורה נכונה ובמיוחד כשיש טונות של כישרון, אפשר לגרום ליתרונות שלך להסתיר גם את החסרונות… ושוב, לטעמי האישי הייתי לוקח את מרסלו אני מבין גם את הצד שלוקח את קרלוס וזה באופן ישיר גם קשור ל10 הנוספים בקבוצה איתם 
2 לייקים
אני יכול להסכים בדברים מסויימים, אחרי הכל גם לי זה לא ברור במליון אחוז את מי ברגע האמת הייתי מעדיף, אבל מרסלו לא הסתיר את החסרונות שלו רק ע"י היתרונות שלו. שחקנים כמו קרוס/די מאריה/ראמוס הוקרבו כדי לאפשר לקבוצה לנצל את היתרונות של הברזילאי.
הכל פה זה משחק של give and take אף שחקן לא לא משחק בתוך ואקום. רוברטו קרלוס שיחק בקבוצה שבה הוא לא צריך להיות נשק התקפי עיקרי.
לייק 1
אני חושב שרוברטו קרלוס מוערך פה קצת בחסר.
מבחינה התקפית הוא נופל ממרסלו זה נכון, אך מבחינה הגנתית ומבחינה פיזית הוא עולה עליו. המצבים הנייחים הם גם בונוס נחמד.
בריאל מדריד ההיא היו הרבה משחקים בהם זידאן היה הקשר השמאלי “על הנייר”. בפועל כמובן שהוא בילה רוב המשחק באמצע ומי שעשה את עבודת ההתקפה מצד שמאל היה קרלוס.
היו גם שתיים- שלוש עונות בהן שיחקנו עם סוג של “דאבל פיבוט” (שני נגרים) בדמות מקאללה וקונססאו (או איך שלא כותבים את שמו 
) וגם שם חלק גדול מההתקפה למעשה נפל על קרלוס.
האמת היא שקרלוס הוא אחד מהשחקנים האהובים עליי כך שאני כנראה לא אובייקטיבי. מרסלו הוא באמת פנומן התקפי אבל חשוב לזכור שגם קרלוס היה נשק התקפי לא רע בכלל.
נ.ב : זה די אוף טופיק אבל אנשים כאן מזכירים מגנים גדולים ומוזר לי לראות שאף אחד לא מזכיר את פאולו מלדיני. לגמרי שחקן שעומד באותה שורה עם אלבס, מרסלו, קרלוס, קאפו ושאר הברזילאים…
חד משמעית. אני מעריך אותו אפילו יותר מקנבארו ונסטה (את בארזי שנחשב על ידי רבים לגדול מכולם לא באמת ראיתי). לדעתי הוא פשוט נתפס כבלם.
https://twitter.com/realmadrid/status/1259875919038054400
שעה טובה ומוצלחת: שחקני ריאל מדריד חזרו להתאמן היום בולדבבאס. מדובר באימונים אישיים עם זידאן שלבש כפפות ומסכות - ועדיין, ההתרגשות ניכרה. “אימון נפלא”, כתב מרסלו, “אנחנו כבר כאן!”, התלהב נאצ’ו. קרבחאל כתב: “חוזרים לעבודה עם אחריות ואכפתיות מקסימלית”. הקפטן ראמוס אמר את המובן מאליו - המטרה היא להיות אלופים. וכמובן היה מרגש לראות את הזאר ואסנסיו הפצועים גם כן על כר הדשא. “כמה חיכיתי לזה”, כתב אסנסיו. הליגה עצמה אמורה להתחדש ב-12 ביוני במתכונת של שני משחקים בשבוע. באתר הרשמי העלו גלרייה של 30 תמונות מהאימון, דבר שלא קרה מעולם.
השוער טיבו קורטואה שהפך לאחד המנהיגים בחדר ההלבשה, חגג יום הולדת 28. השוער אמר: “לא אמרתי שצריך להכתיר את ריאל לאלופים אבל בטח לא את ברצלונה. הוכחנו שאנחנו טובים מהם. אני משוכנע כשהליגה תחודש - נזכה באליפות. הוכחנו שאנחנו טובים מברצלונה. יהיה חבל לא לשחק בברנבאו אבל לשחק באצטדיון על שם אגדת כדורגל כמו די סטפאנו יהיה מרגש”. על האימון אמר: “היו מסכות, כפפות, שמרנו מרחק, חיטו את הכל”.
אני לא יודע אם זה תקווה ריאלית אחרי כל כך הרבה זמן בחוץ ואחרי העונה הקודמת, אבל אם אנחנו זוכים באליפות בטוח מסתתר שם איזה שער מכריע של אסנסיו באיזה משחק חוץ מסריח שמסתבך. זה תסריט מושלם מידי בשביל לא לקרות במועדון כמו שלנו. אם זה קורה אני אישית אעשה כל מאמץ להפיץ תאוריות קונספירציה של “פרז אחראי לקורונה בשביל לדחות את העונה”.
2 לייקים
עוד משחק מעונת האליפות האלמותית של קאפלו. בדיוק לפני 13 שנה: ריאל אירחה את אספניול שבוע אחרי המהפך העצום נגד סביליה ויכלה להשתלט זמנית על הפסגה. לפנדיאני היו תוכניות אחרות והוא כבש שלושער בדרך לפיגור 3:1 במחצית. גוטי שזהר במשחק לפניכן וקיבל את חולצת ההרכב בהעדרו של בקהאם המושעה - איבד כדור וסופסל על ידי קאפלו.
ראול צימק בדקה ה-48 בשער גדול, חוסה אנטוניו רייס השווה בדקה ה-57, ובדקה ה-89 הילד היגואין ביצע גליץ’ נפלא, דאבל פס עם הספרדי וסיים עם כל הלב מול קאמני. 3:4 לריאל בסיום, והבשורות מבטיס בסיום המחזור היו נפלאות עם שער שוויון דרמטי של רפאל סוביס. ריאל של קאפלו השתלטה על הפסגה ולא ירדה ממנה. אלה היו ימים אחרים. בחצי הראשון של העונה כל גול היה כמו לידה. ואז ריאל מדריד פשוט ‘התפוצצה’. ככה זה
האם זו הרמונטדה הגדולה ביותר שאתם זוכרים?
ובנושא אחר:
מרסלו חגג אתמול יום הולדת 32. הגיע כשחקן הרכש הכי פחות “מבטיח” מבין השלושה באותו חלון ההעברות בחורף 2007 יחד עם גונסאלו היגוואין ופרננדו גאגו - והשאר היסטוריה. בדרך להיות השחקן הזר עם מספר ההופעות הגבוה ביותר. האם יכבוש את מקומו ב-11 מחדש ויחזור לסגל נבחרת ברזיל?
שמינית הגמר - שער בברנבאו נגד פ.ס.ז’.
רבע הגמר - שער בטורינו נגד יובה.
חצי הגמר - שער במינכן ובישול בברנבאו.
הגמר - בישל את המספרת של בייל.
הפיניש של מרסלו בצ’מפיונס בעונת 2017/18. מה עוד אפשר להגיד?
הקורונה היא איזון סביר למזל העגום שהיה לנו עם הזאר העונה - שחקן שמחמיץ בממוצע 3 משחקים בעונה נפצע פעמיים לחודשים ארוכים.
למרות שהתרחיש עם הקורונה הרבה יותר כיפי - גלגל הצלה לליגה ולצ’מפיונס אחרי שהכל נראה אבוד 
בטח שמתם לב שהיום, ה-15 במאי, עברו 18 שנה מאז הוולה הבלתי נשכח של זידאן בגמר ליגת האלופות נגד לברקוזן ב-2002. בשנת המאה שלה ריאל מדריד זכתה בתואר שכה מזוהה איתה אחרי ניצחון 1:2 בגלאזגו, אותו מגרש בו הביסה 3:7 את פרנקפורט בזכייה החמישית ברציפות בגביע אירופה ב-1959/60. אותו מהלך קסום התרחש בדקה ה-44, רגע לפני ההפסקה, אחרי מסירה לשטח מצד סולארי לעברו של רוברטו קרלוס שהרים על עיוור (“רק הוא היה יכול להגיע למסירה הזו”, הסכימו השניים).
באותו הרגע היה זידאן לא רק השחקן היקר בעולם אלא גם אלוף העולם עם צרפת, אלוף אירופה עם הטריקולור וכן אלוף אירופה עם ריאל, זכייה ראשונה שלו בתואר אחרי שני הפסדים בגמר. השער נבחר על ידי הפראנס-פוטבול לשער הגדול בהיסטוריה של המפעל.
ועוד קצת היילייטים: הגול הגאוני של ראול אחרי הוצאת החוץ של RC והנשיקה לטבעת - לפני בואם של כריסטיאנו ומסי הוא היה המלך של המפעל| ההחלטה של דל בוסקה לשחק התקפי - בחר בסולארי, מקאללה נותר לבד באמצע ולברקוזן שלטה לחלוטין| וכמובן סדרת ההצלות (והדמעות בסיום) של ילד הפלא איקר קסיאס שפתח על הספסל והתערבות הגורל הביאה לכך שסזאר נפצע בכתפו. כל הקריירה של איקר הייתה יכולה להשתנות, כל ההיסטוריה אפילו (ובקיץ, למי שזוכר - הוא הרוויח מהפציעה ההזויה של קניזארס והיה השוער הבכיר של ספרד).
זהו-זה, חודש מאי כבר כאן, בימים כתקנם מדובר בימי ההכרה. ואיזה כיף שיש כל כך הרבה ציוני דרך להתרפק עליהם, כמעט כל יום בחצי השני של החודש הוא סיבה למסיבה. אז אעשה לכם רשימה מפורטת - רשמו ביומנים.
ה-11 במאי: הזכייה השישית בגביע אירופה אחרי 1:2 על פרטיזן בלגרד בגמר בהייזל.
ה-15 במאי: כבר אמרנו, הזכייה התשיעית בליגת האלופות אחרי 1:2 על לברקוזן בגמר 2002.
ה-18 במאי: הגמר הבלתי נשכח נגד פרנקפורט, ניצחון 3:7 בגלאזגו ב-1959/60. רביעייה לפושקאש, שלישייה לדי סטפאנו. כמות הצופים ביציע: 127 אלף.
ה-20 במאי: הזכייה השביעית בליגת האלופות - הסוף לבצורת! 0:1 קטן-גדול-ענק על יובנטוס בגמר 1997/98 באמסטרדם ארינה - ותודה לפדג’ה
ה-24 במאי: חגיגה כפולה ומכופלת - הזכייה השמינית בליגת האלופות אחרי 0:3 חד צדדי על ולנסיה בגמר בפריז| וכמובן “לה דסימה”, גביע אירופה העשירי, 1:4 על אתלטיקו מדריד בליסבון בהארכה, דמעות של אושר. ותודה לראמוס, וגם לבייל, מרסלו וכריסטיאנו.
ה-26 במאי - זכייה בליגת האלופות בפעם ה-13 (והשלישית ברציפות), אחרי 1:3 על ליברפול ב-2017/18. בייל והמספרת.
ה-28 במאי - הזכייה ה-11 בליגת האלופות, “לה פרימרה” של זיזו אחרי דרמה עוצרת נשימה נגד אתלטיקו בפנדלים בסן סירו בעונת 2015/16| וגם: הזכייה השלישית בגביע אירופה, 2:3 דרמטי על מילאן בהארכה (פאקו חנטו) ב-1958 בגמר בהייזל.
ה-30 במאי: הזכייה השנייה בגביע אירופה, 0:2 ביתי על פיורנטינה בסנטיאגו ברנבאו ב-1957.
ה-3 ביוני - זכייה בליגת האלופות בפעם ה-12 (והשנייה ברציפות) אחרי 1:4 ענק על יובנטוס ב-2016/17| וגם: הזכייה הרביעית ברציפות בגביע אירופה אחרי 0:2 על ריימס בגמר ב-1959 בשטוטגארט.
ה-13 ביוני - הזכייה הראשונה בגביע אירופה, 3:4 על ריימס ב-1956 בגמר בפראק דה פראנס.
היום לפני עשור: משחק הפרידה של גוטי , הגאון הבלונדיני, מספר 14 האגדי - מריאל מדריד. “זו לא רמונטדה קלאסית אם גוטי לא עולה מהספסל ועושה סדר עם אחת ממסירות האומן שלו”, אמר לי חבר. ריאל נפרדה בתיקו 1:1 ממאלגה במחזור הסיום ב-2009/10, כאשר גם 96 נקודות לא הספיקו לפלגריני לאליפות. גוטי רשם 542 הופעות, זכה ב-15 תארים ב-15 שנה אבל הפספוס הגדול ביותר שלו - לא שיחק באף גמר של הצ’מפיונס מתוך השלושה.
מייד אנחנו מדמיינים את המשחק הענק נגד סביליה כשעלה מהספסל בעונת הקאפלו וסיפק שניים-וחצי בישולים (ובמשחק לאחר מכן פתח בהרכב, איבד כדור ונשלח לספסל - גוטי קלאסי), העקב המבריק לזידאן שנה קודם לכן - באותו המקום נגד אותה היריבה, וכמובן המסירה לבנזמה. שחקן עם ראיית משחק עילאית. הצליח לפלס שוב ושוב את מקומו ולא חשוב איזה גלאקטיקו הנחיתו לו על הראש. כולם נתנו לו ריספקט. היה הקפטן השני כבר ב-2003/04. הייתה לו תקופה קצרה גם כחלוץ שני ב-2000/01 כשמוריינטס נפצע, עם 14 שערי ליגה ושלושער עצום נגד ויאריאל. ב-2007/08 סיים כמלך הבישולים של הליגה בעונה גדולה. בקיץ 2005 שקל לעזוב, אבל בינינו, לא בטוח שהטירוף שלו היה עובד במקום אחר. אגדה שהייתה באמת.
אני זוכר איזה חלל ריק הרגשתי אחרי שהוא וראול עזבו למעשה תוך 24 שעות. נכון שהביאו את אוזיל ונפרדו ממנו בזמן אבל זה היה קשה. גאון, אחד האהובים עליי איי פעם.
2 לייקים
נראה שמנצלים יפה את הזמן לעבודות בברנבאו
למי שרוצה לעקוב:
https://www.instagram.com/nuevoestadiobernabeu/
לייק 1
ריאל מדריד וליגת האלופות הן מילים נרדפות. המועדון שמזוהה יותר מכל עם הגביע החשוב מכל. ביום כמו היום, ה-20 במאי 1998 ההמתנה שהרגישה כמו נצח - הסתיימה. גביע אירופה השביעי “לה ספטימה” נחת בארון אחרי 0:1 על יובה בגמר משער של פדג’ה מיאטוביץ’. כיבוש אירופה החל מחדש. בהמשך יגיעו עוד שני גביעים בשלוש שנים…פדג’ה עצמו אמר ששיחק רק שלוש שנים במדריד אבל זה הרגיש כמו חיים שלמים, הוא מזוהה יותר מכל עם ההישג הזה והוסיף: “התאריך הזה הוא כמו יום ההולדת שלי”.
נספר עוד אנקדוטה קטנה. פרננדו היירו ששיתק בגמר את דל פיירו ואינזאגי (יחד עם סאנצ’יס) אמר שזה היה המשחק הגדול בקריירה שלו. היירו סיפר עוד על הגמר ההוא. סיפור שמתמצת מהי ריאל מדריד. סיפור שמספר את התורה כולה "היה לחץ לפני המשחק. הוותיקים ביו באים לאימונים ושואלים אותי ‘בכמה גביעי אירופה זכית?’ ועניתי להם שעדיין אין לי. אז הם ענו לי - “עד שאין לך גביע אירופה, אתה לא באמת שחקן ריאל מדריד”. הדבר העצוב הוא שהשנה ריאל מציינת את האירוע ללא לורנצו סאנס ז"ל, נשיא המועדון באותו העת.
לייק 1
איקר קסיאס הגדול חוגג 39 היום. זמן טוב לכמה מילים. קודם כל, אין שמח ממני שזה לא פוסט פרישה, למרות שברור שזה עניין של זמן. הכינוי “סאן איקר” שהוצמד לו כבר בגיל צעיר אומר הכל. אין תמונה מהעבר של ריאל מדריד שאתה לא רואה בה את איקר קסיאס. 725 הופעות - מעל כולם חוץ מראול. שלושה גביעי אירופה, חמש אליפויות.
תמיד כשדיברו על בופון כשוער הטוב בהיסטוריה אני מייד צעקתי “קסיאס”. אני מלא ריספקט לאגדה של יובה ואיטליה. הוא שוער ללא חסרונות וכזה שבאמת הפחיד את החלוצים ורשם הדיפות לא הגיוניות. שמירה על שער נקי הייתה דבר שבשגרה עבורו. אבל הסיפור של קסיאס כל כך שונה, ומעבר להיותי אוהד ריאל מדריד - אי אפשר להתחמק מזה. במחצית מהדרך של קסיאס בריאל הוא סבל מהגנה של ליצנים. עד שבאו פפה וראמוס היו פאבון וראול בראבו וגם הלגרה לא היה בלם גדול. הגנה כזו שהפקירה אותו שוב ושוב ושוב. הוא היה הסיבה היחידה שלנו להרים את הראש בימים ועונות קשות כמו 2008/09. הוא היה יכול לספוג שער בכל משחק אבל הוא מנע חמישה אחרים. התפקיד הזה, להיות “שוער ריאל מדריד” - הוא הקשה בעולם. ראיתם כמה זמן לקח לקורטואה, שוער ענק בפני עצמו - להסתגל לתפקיד. וכמובן - זה עניין של גורל. הפציעה של סזאר והאפטרשייב של קניזארס.
קסיאס היה השילוב המושלם של שחקן בית – בשר מבשרה של ריאל מדריד, יכולת עילאית – כשחשבת שראית ממנו הכל – הגיעה ההצלה מקו השער בפיחואן, ספורטאי למופת שהקריב למען הנבחרת. וכשלכל זה מתחבר כל כך הרבה רגש ותשוקה – אי אפשר לעמוד בפניו. הוא בכה אחרי הגמר נגד ולנסיה כשהיה אלוף אירופה בגיל 19 (השנה היא שנת 2000) הוא בכה שנתיים אחר כך בגמר נגד לברקוזן(2002) אחרי סדרת הצלות שלו שהביאה את הגביע. הוא בכה באליפות של קאפלו, ועוד שבוע קודם לכן בסראגוסה, וגם בדסימה. הדרך בה נפרדו ממנו גרמה לי לבחילה (ובעיקר להרבה-הרבה-הרבה דמעות בזמנו, לראות אותו קורא מדף עלוב, בלי אף נציג של המועדון, בחדר סגור, כשדמעות בעיניו) - ואני מחכה שיגיע למשחק הוותיקים ויקבל את הכבוד לו הוא ראוי. מה שווים החיים האלה בלי רגש. איקר קסיאס – אגדות לעולם נשארות.
"לה דסימה ואני" . “הייתי שם”. אני, דור רומנו, הייתי בגמר ליגת האלופות בליסבון. אני הייתי ב"לה דסימה". המילה שאמרתי הכי הרבה פעמים חוץ מ-ריאל מדריד, ראול, כריסטיאנו רונאלדו וליגת האלופות. כמה פעמים בחיים שלכם אמרתם “הגשמי חלום” ופשוט המעטתם בערכו של המושג הקסום הזה. כמה פעמים המציאות עלתה על כל דמיון? הפעם זה באמת קרה. אני זכיתי להיות במשחק שידברו עליו גם עוד מאה שנה. המשחק שפתח את הדרך להשתלטות המחודשת על אירופה. שש שנים עברו מאז, ואני זוכר כל שנייה. שום דבר שעברתי בחיים האלה אפילו לא דומה לזה. כן, סליחה, מותר לי לגעת בקודש-הקודשים ולכתוב - דור הוא ריאל מדריד (וריאל מדריד היא דור, קצת).
12 שנה חלפו מאז הוולה המדהים של זינדין זידאן והזכייה התשיעית בגביע אירופה, “לה נובנה” ועד להתגלות האלוהית של ראמוס. ההמתנה הזו הרגישה כמו נצח. ראינו אמנם את מיטב כוכבי תבל משחקים אצלנו - מרונאלדו ועד רונאלדו (ובקהאם וקאקה על הדרך). היו שתי תצוגות ענק נגד מנצ’סטר יונייטד, “שירה בתנועה”. 2:7 על ויאדוליד. אליפות הרמונטדות, פאסיו, ראול עקף את די סטפאנו, פרויקט גלאקטיקוס2 ברבע מיליארד יורו, אליפות של מאה נקודות. אבל התחושה הייתה שזה לא מספיק. שזה לא באמת אנחנו. כי ריאל מדריד היא ליגת האלופות - וליגת האלופות היא ריאל מדריד.
אני זוכר את עצמי חסר מנוחה, הזמן הולך ואוזל, 92:48. כבר כמעט יצאתי החוצה (אבל ‘מוריניו-סטייל’ – לא באמת), ואז עוד קרן. אמרתי לעצמי שזה לא יכול להיות. אני לא יכול לחזור ככה, זה ייזכר לדיראון עולם. מודריץ’ מזדרז, אבל למה שהקרן הזו תהיה שונה מעשר הקודמות? ואז…ראיתי את הידיים הארוכות של קורטואה מפספסות במעט את הכדור שנכנס בדיוק בסנטימטר הנכון ליד הקורה. ואת אלוהים מתגלה אלינו עם החולצה של ראמוס שרץ לעבר המדרידיסטאס ביציע. אני, שהייתי הבן אדם הראשון שהגיע למגרש כבר ארבע שעות לפני, עם החולצה הקדושה והטהורה של ראול (חולצת ליגת האלופות מעונת 2002/03) ודפק תמונה סטייל אולטראסור – הרגשתי איך כל החיים עוברים לי מול העיניים ופשוט ירדו לי דמעות, איזו צמרמורת. אוהדים שראו אותי אחר כך ביקשו ממני תמונה, גם הפרטנר למסע תיעד את הרגע. אני לא יכול להסביר את התחושה הזו ש"אתה" אלוף אירופה. שהקבוצה עשתה את זה. אתה על האולימפוס, אתה מרחף.
יומן מסע של 10,000 מילה שכתבתי בגלגול הקודם של האתר (ומאז, ביוזמתי, כמה שאני גאה - נולדה המסורת המרגשת של הטור לפני גמר ליגת האלופות) וגם מאות תמונות שצילמתי לא יוכלו לספר באמת את החוויה שעברה עלי ב-24 במאי 2014, היום הולדת השני שלי. קיבלתם את הגרסה ה-מה-זה מצומצמת, כששנה אחר שנה אני שוב כותב על המשחק המדהים הזה, גם בחשבון הפייסבוק האישי, ומתרגש כל פעם מחדש. חשבתי שאחרי הגמר הזה משהו בי יירגע, הטירוף הזה של 7\24 יידעך ולו במעט. רחוק מזה. להיפך. תודה לך, אלוהי הכדורגל. תודה לך ריאל מדריד. תודה
עוד ברשימה: הגביע עם האזניים הגדולות, רמונטדה בעונת הקאפלו, שוסטר 
3 לייקים
תביאו את הקלאסיקו, אנחנו ריאל מדריד, בלי הכדורגל הייתי אדם עצוב וריק
6 לייקים