עשור לטרגדיית הפנדלים| לפני עשר שנים בדיוק היה אחד הרגעים הכי קשים ואכזריים שלנו כאוהדי ריאל מדריד. ערב יום העצמאות, ריאל אירחה את באיירן מינכן בסנטיאגו ברנבאו אחרי הפסד 2:1 כואב בגרמניה (ספגנו בדקה ה-90). ריאל של ז’וזה מוריניו שהייתה מפלצת כדורגל, דרסה כל מי שזזה והיה כתוב עליה באותיות זהב, כמו צבע החולצה: “זו הקבוצה שתביא את הדסימה” - כבר הובילה 0:2 מהיר בזכות צמד של כריסטיאנו רונאלדו (כן, התמונה בה מרסלו מרים את היד וחוגג את הגול עוד לפני שהפורטוגלי בועט). אבל באיירן צימקה בפנדל שטותי, המשחק הגיע לדו-קרב מהנקודה הלבנה. איקר קסיאס הדף מול פיליפ להאם וטוני קרוס אבל גם כריסטיאנו, גם קאקה וגם סרחיו ראמוס שבעט לעננים – החטיאו. שיברון לב. ריאל מדריד 11-12 – אולי הקבוצה החזקה ביותר שלא זכתה בליגת האלופות.
“שוב החיה השחורה”, נכתב במארקה. איקר שהיה שבור, יחד עם מוריניו שכרע ברך, אמר: “זה קשה מאוד להתאושש, אבל פנדלים הם כמו הגרלה. אני רוצה להודות לקהל על התמיכה המדהימה שלו”. “יש רגעים קשים וכואבים מאוד אבל יש תחושות אפילו חזקות יותר”, אמר ראמוס שהיה זה הפנדל השני שלו בסה"כ בקריירה. הוא ביקש אישור מכריסטיאנו שהיה אחראי על רשימת הבועטים, בהנחייתו של מוריניו שהיה מושעה. ריאל השלימה את המשימה וזכתה באליפות הגדולה בתולדות הליגה. בחגיגות איקר הבטיח: “נחזור לכאן עם הדסימה”. גם מוריניו אמר: “בלי אובססיה – זה יקרה”. וגם רונאלדו הבטיח: “ההדחה עליי – אני חייב לכם גמר – מדרידיסטאס”. וכך היה.
זה לקח עוד קצת זמן וגם ב-12-13 נפלנו בחצי הגמר ומאז הגיע השלטון של ריאל באירופה ביד רמה. דסימה, 11, 12, 13. אתלטיקו, שוב אתלטיקו, יובנטוס וליברפול. ארבע זכיות בחמש שנים ושלוש ברציפות. אולי אותה אכזבה קשה נגד באיירן דירבנה עוד יותר את תור הזהב הזה. וכן, כמה שריאל ידעה לקחה משחקים צמודים במפעל ולנצח בזכות ה-DNA, המסורת, הברנבאו, הכוכבים והעוצמות שלה כמועדון – היה גם את הרגע הקשה הזה, שהרגיש כמו חמש הדחות על חוט השערה. גם לנו היו הדחות כואבות. עם אותה באיירן סגרנו את החוב כעבור שנתיים - תשאלו את ראמוס.