לאור העזיבה של קאסמירו - לקחתי יוזמה ודירגתי את הקשרים האחוריים הטובים שעברו במועדון ב-25 השנים האחרונות:
נותרו בחוץ: איבן הלגרה (שיחק מעט מדי בקישור אחרי עונה טובה שם ב-2000-01)| תומאס גראבסן (אנחנו זוכרים אותו מתעמת עם רונאלדיניו ורב מכות עם רוביניו, חצי עונה טובה ודי)| פלאביו קונססאו (מעולם לא נתן ערך מוסף, נרכש בסכום גבוה בקיץ 2000 ולא החזיק מעמד)| אסטבן קמביאסו – היה פספוס גדול, חבל שקרלוס קיירוש לא נתן לו לשחק.
במקום השביעי: פרננדו גאגו. הבטיחו שהוא יהיה היורש של רדונדו. גאגו שחקן עם פס אלגנטי, עבד קשה מאוד על המגרש אך לתחושתי על אף הרצון הטוב – הוא היה רך מדי כדי להיות קשר אחורי. נתן דחיפה חשובה לריאל מדריד במאבק האליפות ב-2007. לאחר שעזב אותנו הקריירה שלו לא ממש המריאה.
במקום השישי: מהמאדו דיארה. כשליון הייתה מנצחת אותנו בקלות בליגת האלופות –רצינו שהוא יגיע. המעבר לבירת ספרד למועדון הגדול בעולם היה קשר עבור הקשר ממאלי. הדאבל-פיבוט עם אמרסון כשל. דיארה שמר על מקומו עד לסיום העונה והיה שחקן הרכב עד הפציעה ב-2008-09. עם הכדור הוא היה קצת נוראי אבל לפחות כבש שער יקר במשחק האליפות נגד מאיורקה.
במקום החמישי: לאס דיארה. אולי בחירה שתפתיע חלק מכם. הגיע כדי לסתום בור ענק בחורף 2009 ועשה זאת מצוין. לאס תמיד היה מהיר ופיזי, יודע לעבור שחקנים וגם שיחק בעת הצורך כמגן ימני. הבעיה הייתה שהוא היה די יהיר ושאנן. המשיך להיות רלוונטי גם בשנתיים שלאחר מכן.
במקום הרביעי: צ’אבי אלונסו. אלגנטי. גם על המגרש היה נראה שהוא משחק עם חליפה, כמו בגמר 2014 כשהתרוצץ ולא ידע נחת עד לשער של גארת’ בייל. אלונסו בלט בחוכמת משחק פנומנלית, קרח בוורידים, מנהיגות יוצאת דופן. אין ימים חלשים בעבודה. מסירות סרגל מדהימות ושחקן שהשתלב תוך שנייה. היה כואב לאבד אותו לבאיירן מינכן ב-2014 אבל הוא נתן כאן חמש שנים גדולות.
במקום השלישי: קלוד מקאללה. כמה שהוא היה חשוב יכולתם לראות עם הכאוס המוחלט כשעזב. הטעות הכי גדולה של פלורנטינו פרס כנשיא הייתה לוותר עליו ולמכור לצ’לסי. זינדין זידאן אמר פעם שאין לו ספק שהצרפתי הוא השחקן הכי חשוב במועדון. ככה זה בימי הגלאקטיקוס שריאל מדריד תקפה עם שמונה שחקנים ואף אחד לא באמת חשב לעשות הגנה. ניתן רק לשער שהמועדון היה נשאר בפסגה אם לא היה עוזב.
במקום השני: פרננדו רדונדו – שילוב של גרזן עם קלאסה של שחקן ארגנטינאי. בדימיון שלנו אנחנו עדיין רואים את תרגיל העקב המבריק נגד מנצ’סטר יונייטד על הקו בשלב רבע הגמר כשבישל לראול בפעולה קסומה. רדונדו היה בדיוק מה שהקבוצה צריכה באמצע שנות ה-90, שחקן סופר-חשוב בשתי הזכיות בליגת האלופות (הצטיין בגמר 2000 ונבחר לשחקן הטוב ביותר בליגת האלופות באותה העונה). חורחה ואלדאנו התעקש עליו וידע בדיוק למה.
במקום הראשון: קאסמירו – זה פשוט מתבקש. מיקום מדהים, יכולת תיקול, אופי מברזל, מנהיג ולידר. שחקן שכמעט אף פעם לא נפצע. בעונות קודמות היה גם כובש יותר ממרחק. ואת זה כמובן אפשר גם לתבל עם היותו מעין ‘שחקן בית’ שהחל בקסטיליה והצליח לחזור. נתן ללוקה מודריץ’ ולטוני קרוס לעשות את שלהם. עבר כברת דרך. התארים, הפז"ם במועדון. כל החבילה הזו מזכה אותו במקום הראשון והאמת בלי יותר מדי תחרות. הוא נראה כבד וגמלוני אבל זה ממש לא ככה
