בדיוק 11 שנה משברון הלב נגד באיירן מינכן בדו-קרב הפנדלים בחצי גמר ליגת האלופות. כבר כתבתי על המשחק הזה באריכות ויש מצב שבכל שנה אני מציין אותו. גיא קליין הגדול היה במשחק וטען שעד היום הכדור שבעט סרחיו ראמוס לא נמצא. אני חושב שזו האכזבה הכי גדולה שהייתה לי בכדורגל, באמת כאב לב (מתחרים נוספים: התבוסות בקלאסיקוס, העזיבה של ראול שהיה פצוע וירידת הליגה של הפועל תל אביב). גם אז היה ערב יום העצמאות ולמי יש חשק לצאת עם חברים אחרי זה. גם לאף בחורה לא הייתי מגיע. חשבנו שזו תהיה הקבוצה שתביא את הדסימה, זו שדרסה שבוע אחר שבוע אחר שבוע. במשחק עצמו אגב למעט ה-0:2 הסופר-מהיר, קל משחשבנו - לא היינו כאלה מבריקים ובטח לא בגרמניה. אולי קשור לכך שבאיירן כבר הרימה ידיים בגרמניה בעוד אנחנו היינו עייפים אחרי הקאמפ נואו. גם אלה שהחמיצו את הפנדלים, מי היה מאמין. אגב איקר, שיש כאלה שחושבים שכבר אז חלה נסיגה ביכולתו - הדף פעמיים והשאיר אותנו בתמונה. למזלנו אחר כך בא פיצוי הולם והדסימה שנראתה רחוקה-רחוקה - הגיעה גם הגיעה וגביע נחת בארון הנכון לא מעט.
בדיוק באתי לציין שזה קרה ביום העצמאות וקלטתי שרשמת את זה. אני לא אשכח שנכנסתי להתקלח ובכיתי כמו ילד וממש לא היה לי כוח לחגיגות יום העצמאות. זה בהחלט אחד הרגעים הקשים שהיו לי בתור אוהד. כמה ציפייה הייתה, כמה אדרנלין, אמונה, הכל מהכל… ובסוף… טוב הסוף ידוע. כל האכזבות, כל ההפסדים וההדחות - הכל ללא ספק הפך את הדסימה לכל כך מתוקה ומיוחדת 
אחח… איזה רגעים.
לפני תשע שנים, גומלין חצי גמר ליגת האלופות: באיירן מינכן - ריאל מדריד 4:0| כבשו: סרחיו ראמוס - 16, 20, כריסטיאנו רונאלדו - 34 ו-90. ובמילים אחרות: אחד המשחקים הגדולים ביותר של ריאל מדריד איי פעם לעניות דעתי. הנה טקסט שכתבתי שנתיים לאחר המאורע בפייסבוק [יש מצב שהוא חזר כאן כבר].
שנתיים עברו מאז אותן 90 דק’ פסיכיות במינכן. ראיתי את ריאל מדריד שלי במלוא הדרה בתקופת הגלאקטיקוס עושה משולשים למנצ’סטר יונייטד בברנבאו(1:3), ראיתי אותה כובשת שביעייה נגד ויאדוליד כשכל גול בצבע וראול זוהר, מתעללת בדפורטיבו לה-קורוניה, מביסה את בארסה במאניטה של איבן זאמורנו(הייתי תינוקי) ב-1995, וגם כובשת טריליון גולים בערך מאז שכריסטיאנו רונאלדו הגיע.
אבל אותו משחק היה ללא ספק הגדול ביותר שראיתי בתור אוהד. אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול. ישבנו כמה חבר’ה במקלארנס בהרצליה ופשוט היינו כחולמים. כבר במחצית החלום קרם עור וגידים והתחלנו לברר בכל הכוח על דילים לגמר בליסבון ב-24 במאי. A Por La Decima. אתם יודעים, במשחקים כאלה אין זמן ממש להתעדכן על מה חדש ומה קורה או להעלות זיכרונות. כולך מרוכז 90 דקות במה שקורה על כר הדשא. מי האמין שחצי שעה בכלל תהיה לפרוטוקול? שיהיה לי חיוך כל כך יפה ומטופש על הפנים?
ויתרתי על שעות השינה בחודש ההוא. צמרמורת, אין מילים. הלב שלך פעים חזק. עד כמה כדורגל יכול להביא אותך לסף ריגוש, עד כמה.
ריאל הגיעה לגומלין עם יתרון שברירי מהמשחק הראשון(0:1) ומול באיירן מינכן של פפ גוארדיולה שהייתה חתיכת מפלצת. אולי הקבוצה היחידה שחששתי ממנה איי פעם בנוקאאוט (גם בימי שמינית הגמר לא הייתי פסימי, חייתי בבועה בגלל השם שלנו - ריאל מדריד). עם מאזן האימים בגרמניה בכלל ובנגד באיירן בחוץ בפרט - תיקו אחד ועוד תשעה הפסדים. בתקשורת הגרמנית כתבו ‘הגיהנום של ריאל’, אבל זה היה אחרת. צוחק מי שצוחק אחרון. ניצחנו אותם, פירקנו אותכם, שחטנו אותם. התעללנו בהם. כמו שבאיירן עשתה לבארסה בעונת הטרבל - רק הפוך. באיירן מינכן - 0| ריאל מדריד - 4. תוצאה שאפילו בפלייסטיישן נשמעת לא הגיונית. עידכנתי באתר הישן כמיטב המסורת את הבלוק ‘המשחק הבא והקודם’. במשחק שקדם לקונצרט הזה ריאל ניצחה גם כן 0:4 - את אוססונה בברנבאו. יחי ההבדל הקטן.
הצמד של ראמוס היה מטורף. גול אחד בקרן, עם נגיחה בעוצמה של בעיטה, חגיגה סולידית ואח"כ טפיחה על הסמל של המדרידיסימו. וכעבור ארבע דקות - עוד אחד. כמה עוצמה, כמה עוצמה. אחר-כך הוא סימן להם - ‘זה המגרש שלכם אולי, אבל ליגת האלופות היא מגרש המשחקים הפרטי שלנו, הבית שלנו. בלם עם נפש של חלוץ. ה-0:3 כבר הגיע אחרי מתפרצת כמו שכתוב בספר, בהשראתו של ז’וזה מוריניו. אנחל די-מאריה לקארים בנזמה; בנזמה לגארת’ בייל; בייל לכריסטיאנו והנה השער. כריסטיאנו הפעם יצא מגדרו. הוא חגג בטירוף עם הידיים - שער מס’ 15 בליגת האלופות, שיא של שחקן במפעל - שיא שיישבר רק על ידו רגע לפני שקיפלנו את הבאסטה הגיע עוד אחד, בבעיטה חופשית. ביי ביי באיירן. 90 דק’ מהגמר בליסבון, שאתם זוכרים היטב איך הוא נגמר.
עכשיו קצת תוספת ‘עכשווית’. אנחנו נוהגים לפרסם כאן פוסטים על משחקי עבר גדולים, אין ספק. חודש מאי למשל עמוס כי כמעט בכל יום מסתתרת לה איזו זכייה בגביע אירופה מרגש, כמו תינוק חדש שהגיע לאוויר העולם. אנחנו מציינים עוד משחקים, אבל זה ה-משחק. אפילו בגמר נגד יובנטוס ב-2017, שנערך אחרי כתיבת הפוסט המקורי - זה לא היה ככה. כי במחצית הראשונה המשחק עוד היה קצת מאוזן.
מה שתמיד אפיין את ריאל מדריד מבחינתי לא היה רק ראול, לא רק הגלאקטיקוס, לא רק התשוקה לניצחון או המורשת וההיסטוריה - אלא התחושה הזו שאנחנו הכי טובים, המלכים של אירופה, שהכל תלוי בנו, תמיד. שכולם רוצים להיות כמונו. שעם כל הכבוד לכל שאר הקבוצות הגדולות - ריאל מדריד בפסגה, בכוכבים. ובאותו ערב המילה הזו חזרה שוב ושוב - כמה עוצמה. אנחנו ריאל מדריד. איזה ימים, איזה ימים.
ומאז? הדסימה פתחה את הדרך להשתלטות על אירופה. אחרי מפלה ב-2015 הגיעו שלוש זכיות ברציפות עם זינדין זידאן, שיא שלא יישבר לעולם. וכמובן הזכייה ב-2022, המטורפת מכולן. תודה לך ריאל מדריד.
קצת על (החוסר) שילוב של שחקני קסטיליה העונה: מלבד השוער השלישי, שמונה שחקני בית נכללו בסגל של קרלו אנצ’לוטי ב-2022/23. שלושה שותפו.
-אלבארו רודריגס שיחק 78 דקות.
-סרחיו אריבאס שיחק 27 - והצליח לכבוש.
-מריו מרטין שיחק חמש דקות.
בסה"כ: 110 דקות משחק.
בעונה שעברה: שישה שחקני בית רשמו 429 דקות, הבולט שבהם הוא מיגל גוטיירס לפני שנדחק הצידה לחלוטין בחודש ספטמבר, עם 328 דקות - 76%.
העונה האחרונה של זינדין זידאן: 944 דקות שהתחלקו בין שישה שחקנים (אריבאס ערך את הופעת הבכורה שלו נגד אותה ריאל סוסיאדד במחזור הפתיחה ב-2020/21. וכן אפשר לומר שלעתים היו פציעות קשות וסגל ממש חסר, נניח ממרץ והלאה).
שנה לנס רודריגו נגד מנצ’סטר סיטי| אלוהים ישמור. שנה בידיוק לנס מנצ’סטר סיטי, הארבעה במאי, התאריך שאוהדי ריאל מדריד יזכרו לנצח כאילו זה משחק גמר. זה באמת היה כמו גמר. חצי ואף יותר מהגביע ה-14 התרחש שם. לא יכולתי לחכות ‘למחרת’, כבר שהשעון התחלף ל-12 בלילה הייתי חייב לכתוב משהו, מהטלפון, חצי רדום. “והנה זה בא. זוהי ריאל מדריד”. שנה בדיוק מאז הצמד המטורף של רודריגו (הסופר-סאב, איך לא? והפעם זו לא רק צ’לסי) תוך 89 שניות. הרמונטדה הגדולה ביותר של הקבוצה שהכי מזוהה עם הרמונטדות (גם חואניטו הגדול יסכים איתנו) ומשחק שמבחינתי שני רק לדסימה. רעדתי בכל הגוף. לא הצלחתי להירדם בלילה. זה היה מושלם. לא עבר יום מאז שלא צפיתי בשתי הדקות האלה בשידור הספרדי ועקבתי אחרי כל הבעת פנים של כל אחד השחקנים. אני זוכר הכל בעל-פה. מהספסל וקאסמירו, פרלאן מנדי, נאצ’ו, דני קרבחאל שבשארית כוחותיו הרים את הכדור… וכמובן גם המהלך עצמו. מהכדור הארוך של קורטואה לוויניסיוס שכידרר וכידרר וכמעט עשה מהלך ערמומי, ההתערבות של נאצ’ו המלך שמנעה מתפרצת של האנגלים, ניסיון ההרמה הלא מוצלח של מנדי, העזרה של אדר מיליטאו, ההרמה, התנועה של מרקו אסנסיו ושפשוף הכדור. בשלוש לפנות בוקר קיבלתי הודעה מחבר: “בוא נרוץ נחגוג ערומים בטיילת”. אתם זוכרים איזה הרכב סיים את המשחק בכלל? בלי השלישייה ההיסטורית. ועם חסוס ואייחו בהגנה - מפחיד גם אם לדקות ספורות.
אבא שלי בא נכנס חזרה הביתה בדיוק ב-1:1 (היה לכם ספק? לא חשבתי בכלל על שום מסיבה מגניבה בנמל או לא יודע איפה, שום בילוי עם החברים, וגם הבחורה הכי שווה הייתה מקבלת ברקס) ושמע אותי צורח. “אבל דור מה אתה קופץ וכזה שמח, זה לא מספיק”. “נכון אבא אבל אנחנו ריאל מדריד, לך תדע. יש עוד זמן”…והנה זה בא. ויש אוהדים הרבה יותר אופטימיים ממני. אני ראיתי בבית אבל מבחינתי הייתי שם. אלה 89 שניות קסומות שהן התמצית של ריאל מדריד. של המלכים של אירופה (אוהדים רבים כתבו לי שהספר מקבל משמעות ניצחת אחרי העונה שעברה, והוא נכתב כמובן ב-2020. זה בכלל לא משנה, ריאל מדריד הייתה המלכה של אירופה גם קודם לכן, אבל…). והמסך הראה כמה דקות לפני זה 99-1 לסיטי בסיכויים להגיע לגמר.
כל כך הרבה פעמים כאוהד אתה ‘מתחנן’ לגול של הקבוצה שלך ברגע האחרון. לא צריך ללכת רחוק כמו הגמר בליסבון אלא גם במשחק ליגה זוטר יחסית, סתם ניקח לדוגמא את הדרבי נגד אתלטיקו מדריד העונה בליגה (אותו 1:1 כשהם בעשרה שחקנים) - ולא מעט פעמים זה לא מגיע. וכל כך הרבה אפשרויות היו למהלך האחרון להתקלקל, כל כך הרבה צירופי מקרים היום. וזה קרה ברגע הכי נכון ומדהים ומדויק. רק במרוצת הזמן נוכל לעכל את זה. בתחילת עונה תהיתי ביני לבין עצמי, אלא אם כן אני בברנבאו עצמו בערב כזה מטורף - האם יש משהו בכדורגל שיוכל לגרום לי לאותה תחושה אלוהית או שכבר ראיתי כמעט הכל?
אני תמיד כותב המון אבל אני כלכך מתרגש ובאמוציות. זה כל כך מרגש שוב לצלול לזה מצד אחד ומצד שני כבר כתבתי הכל. האמת - הכל יכול להסתכם במילה אחת. תודה. תודה אלוהי הכדורגל, תודה. לפניכם בתמונה טקסט קצרצר (עם כותרת של שיר מרגש) שנכתב על ידי בידיים רועדות לפני ההארכה. גם רודריגו לדעתי לא הבין את מה שקרה. זה משחק שאזכור לנצח. מה שהכדורגל יכול להוציא ממך. הייתי הכי שמח שיש וגם הכי מרוקן שיש כי זה גבה ממני מחיר. “כשחשבנו שראינו כבר הכל מהקבוצה הזו”. והמשימה הושלמה נגד ליברפול…
בפוסט מאוחר יותר בפייסבוק רציתי ‘את העזרה שלכם’. הרי אומרים שתמונה שווה אלף מילים. אז קיבצתי לכם כמה תמונות מה-1:3 המדהים ההוא שהפכו לקולאז’. איזו תמונה הכי מרגשת אתכם ?
- רודריגו חוגג על הפרצוף של מנצ’סטר סיטי.
- התמונה הקבוצתית בסיום המשחק.
- “ההסתברות” להעפלה לגמר - 99-1 למנצ’סטר סיטי בדקה ה-89.
- ההצלה של פרלאן מנדי מהקו.
- נאצ’ו חוגג בטירוף את השער של רודריגו ולא מאמין.
- חוגגים עם קארים בנזמה את השלמת המשימה אחרי הפנדל.
- בנזמה בתמונה לבדו, קרח בוורידים בפנדל
- השחקנים גולשים לכר הדשא לצד האוהדים עם החולצות APorla14.
- מרסלו לא שיחק דקה אבל לחלוטין היה “השחקן ה-12”, חגג על הספסל.
בהמשך הגיע גם הלינק לסרטון שכל אוהד ריאל מדריד חייב לראות -למעלה משתיים וחצי מיליון צפיות וגם קרוב ל-2,500 תגובות. השידור הספרדי המצמרר. השער השני של רודריגו מגיע ב-01:36 כאשר דני עושה הטעייה ומרים. החלטתי לחפור קצת בתגובות ולהראות לכם מה הגיבו. ברגע קשה שאין מצב רוח אני רואה את זה ומרגיש כמו חדש.
אוהד באיירן מינכן כתב באנגלית: “אני אוהד באיירן. ריאל היא היריבה האירופית הגדולה ביותר שלנו בתולדות התחרות הזו. נגד ריאל היו לי רגעים של שמחה צרופה ועצב קשה. בכיתי כמו תינוק כשהודחנו ב-2017. בטח היו מיליון סיבות להיות נגד ריאל עכשיו, אבל תמכתי העונה בלוס בלאנקוס כאילו זה היה המועדון שלי. אתה לא יכול לנצח את ההיסטוריה, אתה לא יכול לנצח את המועדון הגדול ביותר. זו אולי הזכייה הראויה ביותר בליגת האלופות בכל הזמנים. האללה מדריד! מבוואריה”.
עוד אוהד: “זו כנראה הריצה הטובה ביותר בליגת האלופות שראינו מזה זמן מה, הדרך הקשה ביותר. ריאל מדריד התמודדה מול פ.ס.ז’ שעלתה לחצי הגמר שנה קודם לכן, התמודדה מול צ’לסי שהייתה האלופה המכהנת, ומנצ’סטר סיטי שעלתה לגמר שנה קודם לכן. ואז ליברפול, שהייתה לה דרך קלה לשלב הגמר. זה היה גם סוג של “סיבוב נקמה” עבור ריאל מדריד. האללה מדריד”. אוהד אחר כתב בספרדית: “שלושה חודשים עברו מאז ועדיין בכל פעם שאני רואה את הווידאו הזה בא לי לבכות”| אוהד אחר: “אם אתה לא אוהב את הקאמבק הזה, אז אתה לא אוהב כדורגל. זה היה פשוט אפי”.
אוהד בשם מיגל אנחל: “ראיתי הרבה שערים שריגשו אותי. הוולה של זידאן בגביע אירופה התשיעי, הצ’ילנה - מספרת של בייל, השער של פדג’ה מיאטוביץ’ שנתן לנו את לה ספטימה, הקאמבקים השנה, ואפילו השער של אינייסטה בגמר המונדיאל. ועוד הרבה הרבה יותר ממה שאני אזכור כל שלי חיים, אבל לרגע הזה - אין כמוהו. אני חושב שזה סרטון שתוך שתי דקות בלבד מגדיר מה זה ריאל מדריד ולהיות מדרידיסטה”.
אוהד בר מזל שהיה במגרש! הגיב: “לעולם לא אוכל להיות כל כך אסיר תודה על כך שהצלחתי להיות בסנטיאגו ברנבאו ולחוות את הרגע הזה, כמובן שזה משהו שאספר לילדים שלי. ‘חייתי’ את הזכייה הזו בליגת האלופות. ראיתי את כל הרמונטדות, בכל משחק. האללה מדריד!!!”.
ומי שזה לא הספיק לו, בונוס קטן לסיום: חזרתי אחורה לדף הראשי של המארקה לאחר הניצחון ההירואי על מנצ’סטר סיטי בחצי גמר הגביע ועירבבנו קצת עם מה שהיה למחרת בבוקר. בתמונה המרכזית כמובן - חגיגות השער השני, קאסמירו ‘פורץ’ לכר הדשא ומתגלגל, גם דיוויד אנצ’לוטי לא יודע את נפשו מרוב אושר. “ככה, ככה מדריד מנצחת - ולגמר”, זו הכותרת. ישנו תיעוד של הטירוף של האוהדים ליד הסנטיאגו ברנבאו עם הגעת האוטובוס המפורסם| קארים בנזמה רחוק רק שער אחד מלהשתוות לראול כמו השחקן בעל מספר השערים השני הכי גבוה בתולדות המועדון| ההחמצה של ויניסיוס ג’וניור בצב של 0:0| עוד בתפריט: למעלה: “אדוארדו קמאבינגה ראוי לכתר” – בניתוח המשחק של כל שחקן ושחקן| “זה הסנטיאגו ברנבאו – הצמד הבלתי אפשרי של רודריגו בדקות 90-91”| וידאו עם תגובות של האוהדים לאחר הטירוף הזה| כתבה משבחת על רודריגו| דיון ברדיו מארקה: “זה לא היה כדורגל, זה היה פלא”| למטה: "כותרות העיתונים מכל העולם למעשה| וגם טור דעה: “פפ גווארדיולה היקר – ריאל מדריד היא המלכה של התחרות הזו”.
אי אפשר להאשים אותו באהבת יתר לכדורסל, התעניינתי קצת ב-NBA וכדומה כשעבדתי בספורט1 אבל עברו כמעט שנתיים (והייתי כמובן חייב לכתוב על זה במשמרות הבוקר), ועדיין. ריאל בפיינל-פור!
פחות או יותר מאז “השמועה” על מכות ואלימות במשחק השני במדריד וכשראיתי את המלך ראול מנסה לעזור - שמתי עין על ריאל מדריד-פרטיזן בלגראד, גם הפיינל-פור קרוב. ראיתי אפילו את חמש הדקות האחרונות במשחק הרביעי וכשריאל השוותה ל-2:2 איכשהו.
ובקיצור, אין לי כאן ניתוח של שי האוזמן אבל ריאל עשתה את הבלתי ייאמן ומחקה פיגור 2:0 ביתי בדרך ל-2:3 לסדרה ולפיינל פור מול ברצלונה. אף קבוצה לא עשתה דבר כזה אם הבנתי. אתמול גם פיגור של 18 נק’ ברבע השלישי לא עצר בעדה (59:41 או משהו כזה). כמובן שהשחקן ה-12 היה ויניסיוס ג’וניור שצפה במשחק. כמה כותרות: “קבוצת הניסים”. עוד כותרות: “ריאל מדריד ההיסטורית”, “האמא של כל הקאמבקים” ו"לכו תעשו פסל לסרחיו רודריגס". עושה רושם שהייתה באמת סדרה היסטורית.
את בלגראד ‘הכרתי’ בגלל המגרש האימתני שלה שם ואוברדוביץ’ שהוא כמו איזה אלכס פרגוסון של הכדורסל פשוט. מהמעט שאני יודע ריאל לא ממש פייבוריטית לזכיה אבל יהיה כיף.
עוד אחזור לטבלה הזו בהמשך, פוסט ששמתי בדף הפייסבוק שלנו:
ויניסיוס ג’וניור של העונה או זה של העונה שעברה?
המספרים באמת דומים, אבל שימו לב לזה:
- העונה קארים בנזמה חלש בחלקים ארוכים, פצוע. ויניסיוס לקח על עצמו אפילו יותר. כמעט כל האחריות עליו, לבטח עד שרודריגו הפך לצלע השלישית בהתקפה באופן קבוע.
- הוא כובש יותר בליגת האלופות כבר העונה והתעלה באנפילד וגם גולאסו נגד מנצ’סטר סיטי, וגם עשה כברת דרך בקופה דל ריי.
- בליגה הספרדית היו חסרים אולי כמה שערים שלו (חלילה הוא לא הסיבה לכך שלא התמודדנו באמת) וזו הנקודה הבאה:
- לרעתו עומד מאזן הכרטיסים הצהובים - עשרה בליגה ו-16 בסה"כ. ויני לא פעם איבד עשתונות, לא הצליח שלא ליפול באינסוף הפחים שטמנו לו היריבים ובחוסר ההגנה מצד השופטים, והייתה לו בצורה ארוכה מאוד במשחקי החוץ בליגה - חצי שנה.
אני חושב שויניסיוס של העונה טוב יותר, הוא פשוט עומד באתגרים קשים יותר:
- בנזמה - העונה החלוץ הצרפתי משחק רע, בניגוד לעונה שעברה שהציג יכולת של כדור זהב.
- היריבות - עונה שעברה לקח זמן רב עד שויניסיוס קיבל יחס של כוכב מהיריבות והתחילו עליו שמירות כפולות, העונה זה קורה מההתחלה. בנוסף, טקטיקת הפאולים שגילו העונה מקשה על ויניסיוס הרבה יותר.
ויניסיוס עצמו חייב ללמוד לא להתרגש מכל פאול, גם אם הצדק איתו, זה בסדר להתלונן, אבל לדאוג לא לקבל כרטיס ולא לתת לזה להוציא אותו מהמשחק, כמו שקורה יותר מידי.
לטעמי הוא מצטיין העונה שלנו. השחקן שעל היכולת שלו אנחנו קמים ונופלים.
אי אםשר להשוות את שתי העונות של ויניסיוס. כשהתפוצצה הפרשה של סביב הריקוד שלו הוא היה אאוט חודשיים, הוא מתמודד העונה עם קשיים הרבה יותר גדולים ולמרות זאת הוא ממשיך לקחת את פאקינג ריאל מדריד על הכתפיים שלו.
מבחינת המטרות לעונה הבאה, אני מצפה ממנו לשפר את הריכוז, לא ליפול למלכודת שמציבים לו שחקני היריבות עם ההתגרויות האלה, ו60 שערים פלוס אסיסטים. אני מאמין שהוא מסוגל לזה אם רק יתרכז יותר ויפסיק להכנע להתגרויות של שחקני היריבה.
אני חושב שלפני העבירות ובנזמה, הבעיה העיקרית של ויני היא חוסר הגיוון ההתקפי שלנו כקבוצה. בסוף מאוד קל לשים עליו 2 שומרים כשכל ההתקפות שלנו מגיעות ממנו.
ברגע שיהיה לנו מגן שמאלי לצידו, קשר תוקף יותר (בלינגהם) וקיצוני ואגף ימין פעיל, נוכל להתמודד עם אותן הגנות בצורה מצוינת.
שומרים על ויניסיוס 2 שחקנים? מעולה, זה בדיוק הזמן של המגן להצטרף קדימה.
הבלם נכנס להתמודד מול המגן שפרץ? מצוין, בואו נעביר כדור לאמצע או לאגף ימין.
הרי איך שלא נסובב את זה, שמירה כפולה מאוד עוזרת במצבים מסוימים, אך יש לה גם חסרונות. כדאי שנדע לנצל אותם.
בהחלט, זה משהו שחזרתי עליו גם כשקראו פה לספסל את ויניסיוס. ויניסיוס לא הבעיה, הבעיה שהוא כל ההתקפה שלנו.
ובכל זאת, לשמור על ריכוז ואם ליפול למלכודות של היריבות זה תלוי בו, כמה עזרה הוא יקבל פחות תלוי בו. ולכן זו צריכה להיות המטרה שלו, או של הצוות המקצועי עבורו, לעונה הבאה.
אף אחד לא אמר לספסל את ויניסיוס ג’וניור מטעמים מקצועיים נטו כדי לעשות לו ‘נו-נו-נו’. אלא לתת לו מנוחה לעתים, לאפשר לרודריגו להיכנס לכושר\לשחק בעמדה הטבעית שלו. לעתים ספסול עושה טוב לשחקן. ואמנם יש משחקים יוצאי דופן כמו מאיורקה לדוגמא שם עשו על ויניסיוס עשר עבירות והוא חטף בלי הכרה, ואני כמובן לא שופט אותו בדרבי שם ספג עלבונות גזעניים. אבל די מתחילת העונה הוא ‘התחמם’ מהר מדי והתעסק גם הוא בקקה, אי אפשר לנתק אותו במאה אחוז. לכן “אפשר להשוות” את שתי העונות של ויניסיוס. הוא שחקן מדהים ועדיין חצי עונה בלי שער חוץ בליגה זה לא תקין.
בטח שמתם לב שפביאן רואיז מפסז’ חושב שהוא מצא סגולה מיוחדת לזכייה בכדור הזהב.
חובבן.
כולם יודעים שגם הקמיצה וגם הזרת צריכות להציץ החוצה מהחבישה.
לא מצאתי את הדיון של מחלקת הנוער, זכרתי שהיה.
בכל אופן, סרחיו אריבאס נפצע, והכל מתפרק לראול. איבד את המקום שמוביל לעלייה ישירה לליגה השנייה, הקבוצה מפסידה ומאבדת גובה, ועכשיו הכוכב הגדול ייעדר 3-4 שבועות ואולי יהיה כשיר לגמר הפלייאוף.
הפלייאוף הוא 2 משחקי בית חוץ גם וחצי הגמר וגם בגמר, 4 שבועות בסך הכל. אין הגרלה, אלא הצלבה עם הבית המקביל. כרגע קסטייה במקום השלישי. במקום הרביעי בבית המקביל נמצאת ברצלונה אתלטיק.
משחק הגומלין ייערך בבית של הקבוצה שסיימה במקום הגבוה יותר. אין פנדלים, ואם לא תהיה הכרעה אחרי הארכה, הקבוצה הבכירה יותר תעלה שלב.
עוד לא החלטתי אם זו השיטה הכי מטומטמת או הכי טובה ששמעתי עליה עד עכשיו.
שיטה טובה. לקבוצה שסיימה גבוה יותר יש יתרון קטן, הגיוני מבחינתי.
אני שונא פנדלים כפתרון להכרעת משחקים במקרה של תיקו.
קבוצת הנוער זוכה היום גם באליפות ספרד עם 3-1 מול בטיס, אחרי שכבר זכתה בגביע.
דאבל מרשים לארבלואה. יש מצב שהוא יחליף את ראול בקסטיליה.
אליפות שמינית לריאל מאז התחיל הפורמט הנוכחי לפני 28 שנה. יותר מכל קבוצה אחרת, לבארסה יש 4. האליפות האחרונה הייתה לפני 6 שנים עם גוטי כמאמן ופראן גרסיה בהרכב. קצת מאכזב שלמרות מחלקת נוער מוצלחת מעט מדי שחקנים משתלבים בקבוצה הבוגרת.
מבין השחקנים הצעירים בקסטיליה ובנוער ניקו פז הוא התקווה הגדולה להצליח בבוגרים יום אחד. אם יידעו לשלב ולקדם אותו נרוויח שחקן גדול.
התלבטתי אם לכתוב והחלטתי שכן:
שנה (ויום) לזכייה המטורפת בגביע ה-14!| בדיוק היום לפני שנה זה קרה. אני כותב לכם ומרגיש כאילו זה קרה אתמול בלילה, הידיים שוב רועדות. בדיוק לפני שנה, ב-28 במאי 2022, ריאל מדריד זכתה בליגת האלופות בפעם ה-14 בתולדותיה אחרי 0:1 על ליברפול בגמר בפריז. הגמר שלא נגמר שכן התחיל באיחור של 36 דקות אחרי השערוריה מחוץ למגרש (כשראול עלה לכר הדשא יחד עם אגדה אחרת, קני דלגליש - נרגעתי). אבל אלו הפרטים ‘הטכנים’.
עבור אוהדים רבים זו הזכייה הגדולה ביותר של ריאל איי פעם, כשעברה את הדרך הקשה ביותר והמטלטלת ביותר - את פריז סן ז’רמן בעטנו בשמינית הגמר, את צ’לסי ברבע הגמר, את מנצ’סטר סיטי בחצי הגמר והמשימה הושלמה נגד הקבוצה של יורגן קלופ שהייתה חזקה מאוד. זו זכייה שמסמלת יותר מכל את האתוס והאופי וההיסטוריה של המועדון, בדיוק כמו שם הספר שלי שיצא לאור שנה וחצי לפניכן: “המלכים של אירופה: סיפורה של ריאל מדריד”. זו זכייה שלחלוטין שווה ספר בנפרד, ואולי ביום מן הימים עוד אערוך ואוסיף פרק ענק ומרכזי על מה שקרה כאן, על כל הטוב הזה.
הפעם טיבו קורטואה היה “בצד הנכון של ההיסטוריה” וסיפק את ההופעה הגדולה ביותר של שוער איי פעם בגמר עם לא פחות משמונה הצלות, חלקן מטורפות כמו בבעיטה של סאדיו מאנה בסיבוב, ההצלה עם הרגל נגד מוחמד סלאח ועוד ועוד ועוד. משחק הנוקאאוט היחיד בו ריאל שמרה על שער נקי בליגת האלופות - היה בגמר. גיבור נוסף היה ויניסיוס ג’וניור שבבעיטה הראשונה של ריאל מדריד לשער הצליח לכבוש. זה היה מהלך שהיו מעורבים בו לוקה מודריץ’ עם השקט הנפשי שלו, קאסמירו שהזיז את הכדור לאגף ופדה ואלוורדה, שחקן קו ימין שלנו במסע הזה. האורוגוואי שלח בעיטת חץ נפלאה ולברזילאי נותר רק לברוח מטרנט אלכסנדר ארנולד, להגיע מאחוריו ולגלגל את הכדור לשער החשוף.
בשריקת הסיום אפשר היה לראות את טוני קרוס משתולל עם לוקה, דויד אלאבה כמעט מזיל דמעה, קאסמירו לא הצליח לעצור את הדמעות. הקפטן מרסלו לא שותף אמנם אבל היה השחקן ה-12 ועלה להניף את הגביע המיוחד הזה כשיאן התארים של ריאל מדריד עם 25 - ולהיפרד. המנצח על התזמורת היה קרלו אנצ’לוטי עם זכייה רביעית בליגת האלופות, שנייה בריאל מדריד ויש לו גם שתיים במילאן כמובן. יותר מכל אחד אחר. איזה ימים, הא? תהיתי בקול רם ביני לבין עצמי וזה משהו שלא כתבתי עדיין - אם אחרי הגביע המטורף הזה יהיה עוד משהו שיוכל לרגש אותי בכדורגל ולהביא אותי לצמרמורת כזו, אושר עילאי, אלא אם כן אחווה דבר דומה, כי אין כזה - בעצמי על כר הדשא בסנטיאגו ברנבאו משם נעדרתי כבר שלוש שנים.
כמובן שהזכייה הזו, החמישית בשמונה שנים, בזמן שיש קבוצות פאר שלאורך כל ההיסטוריה שלהן לא זכו כל כך הרבה פעמים בגביע היקר מכל - פיארה את המורשת והאגדה של ריאל מדריד עוד יותר. ריאל שיאנית הזכיות עם 14, פי שניים מסגניתה מילאן. מבר לכך כמה וכמה שחקנים נכנסו להיכל התהילה עם זכייה חמישית במספר. הקפטן הנוכחי קארים בנזמה, לוקה מודריץ’, דני קרבחאל, קאסמירו, נאצ’ו, מרסלו שעזב כמובן וכמוהו איסקו וגארת’ בייל שנפרדו וכן טוני קרוס לו חמישה גביעים, ארבעה אצלנו ואחד מימיו בבאיירן מינכן. וואו.
אבל אל תסתפקו בטקסט המרגש הזה. לכו לראות את הוידאו המדהים של האתר הרשמי עם המוזיקה והשיר Imagine, הדרך משלבי הנוקאאוט ועוד. חשבתי שאף ווידאו לא יוכל לרגש אותי יותר ממה שראיתי. אז טעיתי. המבוגרים, הסבתות ביציע, אנשים שבוכים, כל “המסביב”, כמובן גם החיוך הענק של נאצ’ו אחרי ה-1:2 נגד מנצ’סטר סיטי. העין כמעט לא נותרה יבשה
בוקר טוב מדרידיסטאס, בואו נשחק משחק. “חולצות ריאל מדריד הכי גרועות שלי”, יאללה נפתח שרשור. חולצה של אדן הזאר מעונת הבכורה 2019/20 עם הזהב. נלבשה אולי פעמיים - לא הספקתי, הוא נפצע. במקום השני אצלי - חולצה של ווסלי סניידר מעונת הבכורה שהייתה מזויפת וקניתי הדפסה, אני בעיקר נגעל ממה שסיפר על הקריירה שלו בדיעבד. במקום השלישי: חולצה של חסה רודריגס מהסיבה הפשוטה שהוא נפצע מיד אחר כך ומיעט לשחק ועזב די מהר. תמונות יתקבלו בברכה.
אגב, סדר כרונולוגי שלי כאוהד ריאל מדריד:
2009: מחכה להודעה מרגשת במארקה וב-AS על כריסטיאנו בימי הקדם ומקבל SMS אחרי המתכונת בכימיה: “כריסטיאנו רונאלדו! רשמי!”
2013: על סף שחרור מהצבא, ממתין להחתמה של גארת’ בייל וזה קורה באישון לילה.
2019: בקוצר רוח מחפש את הוולקאם לאדן הזאר, כעבור ארבע שנים: בקוצר רוח מחכה שייפרד.
2023: מרפרש את הטוויטר בחוסר אונים ורק משתי מילים אני הכי פוחד: Official Nacho.
אתמול בלילה שודר לראשונה בערוץ הטלוויזיה של המועדון הסרט על הזכייה בגביע האלופות ה-14, יש כמה חלקים ממנו שזמינים לצפייה בקלות.
ב-AS העלו הלילה וידאו קצר ויפה בן ארבע דקות של פלורנטינו פרס כבוד הנשיא סחבק עם שחקני ריאל מדריד בחדר ההלבשה לאחר הזכייה בליגת האלופות אשתקד עם ה-0:1 על ליברפול. “ועכשיו לגביע השישי, הא דני? אתה לא רוצה אותו?”, הוא אומר לו באדישות מוחלטת ודני מחייך וזה רק חלק. הנשיא הולך לשבת ליד טיבו קורטואה שהצטיין ואז בא קארים בנזמה: “השוער הטוב בעולם”, וממשיך. לדויד אלאבה אומר הנשיא: “זו השנה הראשונה שלך. לה-ליגה, צ’מפיונס, סופרקופה…”; לאדוארדו קמאבינגה הוא אומר את אותו הדבר על עונת הבכורה המדהימה שלו והצרפתי מחייך: “אבל אני רוצה יותר! אני רוצה יותר מחמש זכיות!”.
בסרט על הזכייה ה-14 ויניסיוס ג’וניור מספר שהתאהב בריאל מדריד לאחר גמר הדסימה ב-2014 בו צפה כילד. “השער של סרחיו ראמוס היה מדהים. ראיתי את המשחק בבית עם חברים. מאז הפכתי לאוהד ריאל מדריד”. פלורנטינו פרס שוחח איתו בחדר ההלבשה לפני המשחק ואמר לו: “אתה יודע מה צריך לעשות”. ויניסיוס השיב לו בחיוך ‘כמובן. לנצח’. ופרס ענה לו: “תוריד את העגיל ויני, זה לא מתאים”.
קצת מלוקה מודריץ’ והסרט. הקשר הקרואטי שוחח עם קארים בנזמה לאחר הרמונטדה נגד פריז סן ז’רמן. בנזמה מפרגן לו: “ידעתי שתמצא אותי (תמסור לי מצוין”), הוא אומר לו על הפס שעשה את ה-1:2 כשאשרף חכימי שבר את הנבדל, והקשר אומר: “ברור אחי. ברור”. עוד לוקה: “השחקנים שלא הגיעו לריאל מדריד (מדבר על קיליאן אמבפה מן הסתם מבלי להזכיר את שמו) הפסידו משהו ענק אם הם לא ישחקו בקבוצה הגדולה הזו”