אתה מתאכזב מדבר שאין מה להתאכזב בו. כשבעוד שבוע יגיעו תמונות הסבל מעזה ותהיה תנועה נגדנו בעולם - אם אז המועדון יצא בהצהרה - אז אני אתאכזב (אפילו מאוד). ואני לא זוכר כאלו בעבר.
הדרישה הבסיסית שלי מכל מיני גורמים זרים שאינם קשורים לפולטיקה - מוזיקאים, שחקנים, ספורטאים - אל תדברו על מה שאתם לא מבינים בו. גם כשיש כאלו שתומכים בנו, לפעמים אני מתכווץ ממבוכה כשהם באים עם טיעונים של כיתה ג’. הייתי מעדיף שישארו מחוץ לזה (כמובן שאני מבין שאין ברירה וככה העולם היום עובד)
המטרה העיקרית מבחינתי היא להבין מה פלסטינים עשו לא רק השנה, אלא גם ב-20 השנים האחרונות, 30, 50, 80 ו-100. ביום שיבינו שהכל המטרה לשמה הוקם המפעל הפלסטינאי היא חיסול היהודים בישראל, נוכל להיות רגועים מבחינה הסברתית. אבל שוב, שלב שלב. חבל שאנחנו צריכים לעכל את האסון הזה בדרך.
בניגוד לשאר העולם, ששם לא מעניין אותי מה הציבור אומר אלא מה חושבים המנהיגים, כאן זה מעניין אותי הרבה יותר כי החיבור מבחינתי לספרד הוא דרך הכדורגל, והכדורגל שייך לעם.
לא מזיז לי מה פבלו או חואניטו הקטנים חושבים לעצמם, אבל קשה לי יותר להזדהות איתם.
העולם מזדהה עם החלש, זה חוק טבע.
ישראל הייתה האנדרדוג אחרי השואה וקיבלה ים הזדהות תמיכה ומתנדבים שבאו. הפלסטינאים הם החלש עכשיו ומקבלים הזדהות. בסבב הנוכחי הגיעו תמונות נוראיות לרחבי העולם שהציגו את ישראל בחולשתה ולכן היא מקבלת הזדהות עכשיו. עוד שבוע יגיעו תמונות נוראיות מעזה והם יחזרו להיות החלשים ולקבל אמפתיה.
ככה זה עובד
הייתי מקבל את הטיעון שלך אם בסבב הנוכחי היינו מקבלים אמפתיה. מהספרדים, על פי מה שראיתי, החמאס קיבל איחולי הצלחה.
הסברתי לך.
יש ימין ויש שמאל. אף אחד לא קיבל איחולי הצלחה, בוא.
ממה שאני ראיתי, היו. ובאחוזים לא קטנים בכלל.
אין לך מה להתרגש מטוקבקים באתר ספורט. יצא לך לקרוא טוקבקים בוואינט? זה מיץ של זבל בטקסט, שלא מייצג דעה של אף אחד באמת.
בתור מישהו שגר באירופה כבר 7 שנים (בסביבה השמאלנית ביותר), נכון להיום לישראל יש קרדיט כמעט מוחלט. לא שמעתי/ראיתי מישהו אירופאי (לא ערבי/מוסלמי) שמביע תמיכה בחמאס או מאחל לנו לחסל אחד את השני. בטוח שיש כאלו שבשקט בפנים מאחלים זאת, אבל זו ממש אבל ממש לא דעה לגיטימית גם בקרב פרוגרסיבים ואנשים לא מעזים להביע אותה. וזו פעם ראשונה שזהו המצב, כדאי שננצל זאת.
את זה אני יכול יותר לקבל, אני מאוד מקווה שזהו אכן המצב ולא הרושם אותו קיבלתי מאותם טוקבקים, או מה שאור תיאר.
אגב, אאלט ספרד היא המדינה היחידה מבין הגדולות של אירופה שלא גינתה את המעשים של חמאס. אבל יכול להיות שפיספסתי ואשמח אם תעמידו אותי על טעותי.
גם ספרד גינתה יחד עם כולם.
תוך כדי שחיפשתי את התשובה, קראתי משהו מעניין.
האיחוד הוא התורם הגדול ביותר של הפלסטינאים, כמעט 300 מיליון יורו בשנה שעברה. יש עכשיו מחלוקת קשה באיחוד האם להמשיך את הסיוע או להפסיק. את המשך הסיוע מובילות ספרד וצרפת בטענה שחמאס לא מייצגת את העם הפלסטינאי. מנגד עומדות גרמניה, אוסטריה והונגריה שהכריזו שהן מפסיקות את הסיוע.
מצאתי שזה מאוד מעניין.
הסיוע לא מופרד בין עזה לגדה, כך שגם הגדה נפגעת מהפעולה של חמאס.
מעניין אם הדבילים האלה מבינים את זה, כשהם חוגגים עם חלקי רקטה שנפלה בשטחם.
חייב לומר שוב שאני נגד ביקורת מוגזמת על שופטים, תמיד כשריאל מדריד הייתה נניח מפסידה 1:0 לאיזו אוססונה וגם אם נשדדנו בגול של מאה אחוז הייתי כותב את אותו הדבר: “לא צריך להגיע למצב שהחלטת שופט לכאן או לכאן גורמת לנו להפסיד לקבוצה כזו”. אבל באמת שהמשחק ההוא בקאמפ נואו ב-2017 זו אחת מתצוגות השיפוט הכי מבחילות שראיתי איי פעם, בטח נגד קבוצה כמו ריאל מדריד. זה לא אומר שיש “מקרה נגריירה” אבל מחזק כל מיני תחושות לא נעימות. ולא יאומן שדה בורגוס הזה התקדם. גדלתי על שופטים גרועים בלה-ליגה כמו איטורלדה גונזאלס, אולי את קלוס גומס אני מכיר והרננדס-הרננדס אבל נדיר שאני בקיא בשמות של השופטים וזוכר מי ‘פישל’ נגדנו ומתי. דה בורגרוס לא יוצא לי מהראש.
ערב טוב לכם פוסט קצת שובר שגרה בימים קשים אלה. תכירו, זה אבא שלי, יוסי רומנו שאתמול חגג יום הולדת.
אני אוהד כדורגל שרוף לא בזכותו, אלא להיפך. הוא אוהב את ריאל מדריד בזכותי. בשנים האחרונות הוא לא מפספס כמעט אף משחק. התמונה שלנו כאן ביחד היא ממשחק האליפות נגד אספניול ב-21/22 כשהוא הסכים להגיע לצפות בפאב, והתמונה מצד שמאל היא בעונה שעברה כשמצאתי איזו חולצה של ראול בשבילו. הבדיחה הקבועה שלו היא “אני מתקשר אליו, מה המספר של פלורנטינו? (הנשיא)”, כאשר המשחקים היו ב-22:00 בלילה ולעתים אפילו ב-23:00. שאלה קבועה היא “המשחק אצלנו בברנבאו?”.
מפתיחת העונה הוא מתלהב מג’וד בלינגהאם וכשכל הזמן הייתי מתלונן שאין חלוץ הוא אומר לי ‘הנה, הוא כל הזמן מבקיע’.
אבא רק רוצה לשבת וליהנות, כמעט בכל משחק בו אנחנו צופים יחד הוא אומר לי, “דור, תהיה רפוי. תרפה” ומוסיף: “בלי צעקות הפעם”. תמיד הוא אומר שהבעיה היא של מוטיבציה ולא של יכולת ומפריז ביכולת של קבוצות הליגה. לא פעם ניסיתי להוכיח אותו על טעותו - “אבא, מה משחק קשה. הם קבוצה פח, הם במקום ה-17”.
האופטימיות והצחוק מאפיינים אותו בכל דבר. למשל בעונה שעברה, כשברצלונה כבר פתחה פער עצום, הוא תמיד היה אומר לי כשהייתי אומר שאין על מה לשחק: “למה? זה לא גמור. אם ברצלונה מפסידים ארבעה משחקים ואנחנו מנצחים ארבעה?”. כן, בטח, הם לא הפסידו שלושה משחקים כל העונה…
הוא תמיד צוחק כשהוא רואה את פרלאן מנדי מחייך בכל סיטואציה אפשרית, כל שחקן עם רסטות אוטומטית מבחינתו הוא אדוארדו קמאבינגה גם אם הקבוצה היא ראיו וייקאנו. גם המסטיק של קרלו אנצ’לוטי מעניין אותו והוא אמר לי שקרלו והבן שלו דיוויד זה כמו אני והוא, רק שאני המאמן והוא העוזר. על ויניסיוס ג’וניור בתקופה שלא הלך לו הוא היה אומר: “מה עובר עליו?” והוא מחבב את פדה ואלוורדה, לוקה מודריץ’ ותחזיקו חזק - גם את לוקאס. “הוא לא מספיק מוערך”, הוא אומר לי. מבחינתו רפאל ואראן הוא כפיל של ברק אובאמה. הוא גם אוהב ממש אוהב לעוות שמות, אבל את השמות החדשים “נשמור במערכת” כמו שאומרים.
אנקדוטה אחרונה: אבא הוא תמיד האופטימי, תמיד מבטיח שננצח - “יש לי תחושה טובה”. הפעם היחידה שהוא פישל? יום העצמאות, 2022. בדיוק כשהוא נכנס הביתה, רודריגו כבש את ה-1:1 נגד מנצ’סטר סיטי בגומלין. “דור, אבל מה אתה צורח ככה וכל כך מבסוט. הם צריכים עוד שער לא? כבר לא נשאר להם זמן”. אני לא יודע מאיפה היו לי הכוחות האלה ועניתי לו - “חכה, יש עוד שש דקות”. ואז בא רודריגו שוב…
הוא מוכר את הספר שלי בחנות שלו בתל אביב, מתגאה, סיפר לכל בן אדם שאיי פעם דיבר איתו שהבן שלו אוהד שרוף וכתב ספר. אבל הוא לא קרא כלום חוץ מאת המאחורה (שזה בעיקר עליי) ואת ההקדמה. “ספר נהדר, בני היקר”, אמר.
ג’וד בלינגהאם סיים במקם ה-18 בבלון ד’אור כשהקדים את מרטין אודגור ובוקאיו סאקה למשל, ונבחר לשחקן הצעיר הטוב באירופה (עד גיל 21). קוראים לזה “גביע קופה”. ונחשו מי התלבש יפה והעניק לו את הפרס? אדן הזאר.
התמונה הזו ‘מכה’ בי מה שנקרא. בצד אחד: ילד בן 20 שלא פחד לרגע מהשם הזה “ריאל מדריד”, מתג המחיר, שמשחק בחלק מהזמן בעמדה שלא שלו. עונה ראשונה מחוץ לחממה בבונדסליגה. הוא עושה אקסטרה אימונים. בצד השני: הגיע במאה מיליון יורו גם כן, כאחד השחקנים הטובים בעולם. 50 אלף אוהדים באו לראות אותו. והוא היה שמן עם כרס. פציעה ועוד פציעה. הבטחות סרק, חוסר שאפתנות, חוסר אמונה. שבע. אחד שלא שיחק אף קלאסיקו מעולם! ובשנתיים הראשונות הוא עוד היה רלוונטי מקצועית. ואחד שכבר בקלאסיקו הראשון שלו השפיע יותר מכריסטיאנו רונאלדו בקלאסיקו הראשון שלו.
וגרוע מהכישלון המקצועי - נראה לי שבגללו המועדון לא רוצה לקחת ‘סיכונים’. זה השפיע על ההחלטה האם להביא את הארי קיין או לא למשל.
אפשר לומר שבאיחור של כמה שנים טובות קיבלנו את הפיצוי על עוגמת הנפש עם אדן. הבלגי זה מאה מיליון יורו (+חולצה שלי) שהלכו לפח, לדיראון עולם. הרכש הכושל בהיסטוריה שלנו. וג’וד? 130 מיליון יורו (מחיר השיא) - שנראים כמו כסף קטן. כמו מציאה. הוא שווה פי שניים.
בסיום המשחק ראיתי את הפאץ’ הזה על רודריגו ותהיתי אם יש לו סוכרת. ממה שאני יודע בקבוצה רק לנאצ’ו יש סוכרת.
מישהו יודע מה זה יכול להיות אם לא פאץ’ ניתור סוכר?
יש את זה להרבה שחקנים, עושים להם מעקב לכל מיני דברים. זה לא בהכרח סכרת.
בטח שמתם לב שריו פרדיננד אמר שכל פעם שקיין מבקיע שלושער בא לו להקיא, כי יונייטד רצתה אותו ובסוף לא הלכה עליו בכל הכוח.
רק רציתי להוסיף שגם אני מרגיש בדיוק כמו פרדיננד.
קיין ביונייטד היה כובש שער עצמי בבכורה ונפצע לארבעה חודשים.
אבל בריאל… אני מחכה עם ה’אמרתי לכם’ למרות שכבר אין טעם
לא חושב שהיה מישהו שלא רצה את קיין. אם כבר, הדיון היה קיין או אמבפה.
כרגע הייתי לוקח את קיין, אבל הקריירה שצפויה לאמבפה ארוכה משמעותית.
בהחלט היו פה כמה,אמרו שהוא מבוגר או שהוא יהיה פלופ כמו אדן הזאר כי זו רכישה דומה;עכשיו נשארנו עם רודריגו,חוסלו ובראהים בהתקפה 
.
אני אמרתי שאני לא רוצה אותו ואני עומד מאחרי המילים שלי. לא חשבתי שיהיה פלופ, אלא רכישה לעתיד הקרוב בלבד וההשקעה לא תחזיר את עצמה.
לא היה צריך לקנות את קיין, אבל היה חייב לקנות עוד שחקן התקפה נוסף לפחות. מישהו צעיר שיחזיר את ההשקעה בו ויוכל לתרום גם מהספסל בעתיד.
