מזל טוב לריאל מדריד המועדון הגדול בעולם – 122 שנים של אגדה. כמעט מההתחלה היינו הכי גדולים ולנצח נישאר הכי גדולים. איזה מסע עברתי עם הקבוצה, יאללה, למרות שאני לא שחקן ואני לא עובר לריאל מדריד כמו שסיפרתי לילדים שלי בכיתה ב’2 שהתרגשו יחיד איתי.
אני כבר כמעט 24 שנים בעסק, בהתחלה כאוהד מתחיל, די מהר זה הפך לחלק עצום מהחיים שלי. לא זוכר את עצמי לפני. אתר חובבים-פורום אוהדים-ספר-פודקאסט ואשכרה זה ממשיך. תחשבו כמה דברים מתחלפים בפרק הזמן הזה – האהבה, החברים הטובים, אזור מגורים אולי, עבודות. וזה נשאר…
היום שוב נפל לי האסימון שאשכרה הגשמתי את החלום וכתבתי ספר, הראשון והיחידי מסוגו בישראל על ריאל מדריד. או שאר החלומות שהגשמתי כמו להיות בגמר הדסימה ב-2014 או שכל אוהד בארץ יכיר אותי ויידע מי זה דור רומנו שהוא חלילה לא יותר טוב מאחרים אלא פשוט אוהד בלב ובנפש. השותפה תוך חודשיים נהייתה חצי אוהדת.
אם אתה לא חלק מזה אתה לעולם לא תבין. אי אפשר להסביר למישהו מה זה כדורגל, מכנה משותף עצום. הדוגמא הכי טובה היא הסיפור האישי שלי. הכרתי שלושה חברים לחיים דרך הכדורגל. דרך המסכים. שלושה אנשים שיישארו ולא הייתי מכיר אותם באף דרך אחרת. הם גדולים ממני, הם לא מהעיר שלי…חברים שעם שניים טסתי למשחקים, עם אחר החברות כבר נשמרת 15 שנה וזה לא הולך ברגל…עוד מהימים בפלמחים צחקו עליי שבכל הרמת כוסית הייתי מחפש משהו כבד ומניף אותו, מדמיין שאני הקפטן ואומר: “גביע אירופה לאלופות – של ריאל מדריד”.
אני יודע שאנחנו בתקופה קשה מאוד וזה קצת מוגזם. אבל אלה החיים שלך. ובימים הקשים זה מה שנותן את הסיבה להרים את הראש. וגם “בתקופות נורמליות” כשלא הולך – הם תמיד שם. בלי תיאור מדויק ובלי שמות. רציתי להכיר איזה מישהי, בחורה שהיה לנו במשותף. ראיתי שהיא עושה הכל ממש קשה, שמה אותי על הולד כזה? אמרתי לה “היי מאמי מצטער, אני חולה”. הלכתי בערב לעולם שלי, כתבתי על המשחק נגד נאפולי נדמה לי והכל בסדר. שעה בה הזמן טס, שעה בה הכל היה כיף.
אתמול מצאתי פוסט שאוהד כתב עליי. שנים שהיינו דנים בפורום ואני לא יודע את שמו, איך נראה ואיפה הוא גר. “לפעמים אני תוהה מה יקרה אם תפסיק לכתוב כאן. ללא הפריויו המושקע לפני כל משחק, מהדורת החדשות בכל בוקר. לא זוכר את הפורום בלעדיך ומעדיף שלא לזכור. כמשתמש ותיק אני רוצה לומר לך פשוט תודה על מה שאתה עושה לנו כקהילה. ואני יודע שאתה לא הולך לשום מקום ועדיין. וכולנו יודעים איזה אוהד אתה. גם בימים הקשים של השפלות ותבוסות – יום למחרת עדיין באותה התשוקה עם עוד כתבה בזמן שכולנו רק רוצים להתנתק מכדורגל. זה אוהד אמיתי, הכי אמיתי שיכול להיות. כזה שלא רק אוהד את הקבוצה אלא חיי אותה”.
פרסמתי את התמונה הזו בקבוצת הוואטספ של הפודיום, איך דור הופמן כתב “איזה מלך. לי אין תמונה כזו עם הבנות שלי”.
לא מתפרנס מהמקצוע, לדעתי אני הכי מתאים שיש, עברתי דרך. לפעמים זה יושב בלב ולפעמים לא. זה בשביל הנפש. אם יש אוהדים שמחכים לשמוע אותי בכל שבוע בפודקאסט ולקרוא את סיכום המשחק שלי. וזה הזמן להגיד שוב קודם כל בשורות טובות לעם ישראל אמן. ותנו לי להמשיך קצת – תודה לבן-אל אלוני מכיתה ב’2 בתל נורדאו שהכל התחיל בזכותו. ובעיקר: תודה לך אלוהי הכדורגל, תודה. בלי הכדורגל הייתי אדם עצוב וקצת ריק.
“מה אפשר לאחל למועדון שזכה בהכל?”, כתב אורן יוספוביץ’ אחרי מה ששלחתי. “שנזכה בטרבל מתישהו. מאניטה על ברצלונה שלא ראינו בעידן המודרני באמת. אבל בעיקר כדורגל טוב וגם הגביע ה-15 השנה יספק אותי”.
