זה בדיוק מה שקרה לפני שנתיים בעונת הדאבל כשארבעה ימים אחרי משחק האליפות הרשמי 0:4 על אספניול ביום שבת - ריאל מדריד אירחה את מנצ’סטר סיטי לגומלין חצי הגמר. רודריגו שכבש צמד במשחק האליפות גם כבש צמד נגד סיטי. הקבוצה הלכה לסיבלס, החגיגות היו קצת צנועות מהמתוכנן.
האליפות כבודה במקומה מונח, אם נודח נגד באיירן מינכן ותיאורטית אחר כך לקיים מסיבה - אוהדים יגיעו וגם טרמפיסטים אבל אולי יהיה קצת טעם פחות טוב. זו גם דרך לנקות את הראש עבור השחקנים לדעתי.
מסכים עם כל מה שכתב דור. ארבעה ימים לפני זה מספיק זמן ולחזור למוד לאחר מכן, ויש הרבה היגיון לחגוג כשאין דברים אחרים שאולי יעיבו על החגיגות. בנוסף, קיים סיכוי לא רע שזה ייתן אפילו יותר מוטיבציה לשחקנים מול באיירן.
אני מחזיק מהשחקנים כספורטאים, כלומר בעלי רצון לנצח ולזכות בכל דבר אפשרי שלא יודע שובע. כמובן שצריך שהכל יהיה במינון לא מופרז ואז מבחינתי זה רק פותח את התיאבון לעתיד לבוא. שיחגגו כעת וגם בהמשך…
כנראה למדו לקח מחגיגות הגביע העצובות בהיסטוריה,של ליברפול מ 22 שהחליטו לחגוג יום או יומיים אחרי הפסד בגמר האלופות כי לא נשאר זמן אחר:joy:
“שני רק לדסימה” - בדיוק היום לפני שנתיים - ריאל מדריד עם הרמונטדה הגדולה ביותר ככל הנראה, הופכת פיגור 1:0 נגד מנצ’סטר סיטי בדקה ה-89 ל-1:2, כופה הארכה בגומלין חצי גמר ליגת האלופות בסנטיאגו ברנבאו ומשלימה את המשימה בדרך ל-1:3.
ערב יום העצמאות, שום מסיבה לא עניינה אותי, רציתי לראות את המשחק לבד, השעון לא זז. אני זוכר ייאוש במשך רוב המשחק, זוכר כל פריים. זוכר שנכתב על המסך את ה-99-1 בסיכויים לטובת סיטי להמשיך הלאה. זוכר את ההחמצה של ויניסיוס ג’וניור בפתיחת המחצית השנייה אחרי תרגיל מבריק מה שהיה המצב האמיתי היחיד. זוכר את ההצלה של פרלאן מנדי מהקו בפיגור 1:0.
אבא שלי נכנס הביתה בדיוק כשרודריגו השווה ואני צורח. “אבל מה אתה כל כך שמח, דור, הם צריכים עוד שער, לא?”. “אנחנו ריאל מדריד - בוא נראה”, אמרתי. וכעבור דקה או משהו כזה…אז זה לא היה כדורגל. זה היה סרט, מדע בידיוני. המשחק השני הכי גדול שראיתי כאוהד פרט לגמר הדסימה. הבדיחה שלי ושל בן הייתה אחרי ה-4:3 באיתיחאד - “0:0 בברנבאו ועולים”.
מעולם לא צפיתי ב’תקציר’, כמו שצפיתי במשחק הזה. הייתי קם איתו בבוקר והולך לישון איתו בלילה, עם שתי הדקות האלה בשידור הספרדי כשרודריגו מבקיע. נאצ’ו מונע מתפרצת, דני קרבחאל בסוף מגביהה בשארית כוחותיו, והכל התחיל מדריבל מטורף של ויניסיוס שנקטע או מהכרוז מכריז “הזמן שנשאר - שש דקות” והברנבאו שואג. זה לא קורה באף מקום אחר בעולם.
אני לא זוכר את גיבור הנס, כלומר כולם גיבורים ללא ספק, אבל אני מדבר על רודריגו שכבש את שני השערים. הגול הראשון שלו כשהוא מקדים את הבלם בשנייה ודוחף רגל לפינה ‘הקצרה’ היה מאוד אופייני, עשה זאת גם בפיחואן. והשער השני - הוא מעולם לא נגח כל כך טוב. גם אם רודריגו יסיים עונה עם חמישה שערים - אני אזכור לו את זה לכל החיים. מעט שחקנים ומעט אגדות הצליחו להביא אותי לסף רגש כזה. באמת, ככל הנראה רק כריסטיאנו רונאלדו וסרחיו ראמוס ואולי גארת’ בייל במספרת בגמר. ושימו לב שלא ציינתי כאן את המלך ראול, השחקן הנערץ עליי איי פעם.
לא הייתי במשחק הזה אבל אני חושב שלא משנה כמה אכתוב זה לא יצליח לבטא את תחושת האושר שלי באותו רגע. שמעתי את “מישהו איתי כאן” של בניה ברבי ומיהרתי לפרסם את השיר בפייסבוק, לנסות להירגע. חבר שלח לי הודעה בצחוק - “רצים ערומים בטיילת?”. הייתי מותש נפשית, לא נרדמתי בכלל.
מיהרתי גם להצטלם עם קאנבס מיוחד שעשיתי לספר שלי. “המלכים של אירופה”. אוהד אחר כתב לי - זה כל כך מתאים לספר שלך מה שקרה היום". זוהי המהות, זהו ה-DNA, זה הקסם של ריאל מדריד ב-90 שניות. בגמר הגדול חיכתה לנו ליברפול אבל היה נראה אחרי דבר כזה שאי אפשר לקחת לנו את התואר, המסע המטורף לגביע ה-14. תודה אלוהים, תודה, מה שהכדורגל יכול להוציא ממך…
ראיתי עכשיו דווקא את התקציר של ה4-3 של סיטי עלינו, ואני חושב שזה הנס הכי גדול שהיה לנו. סיטי לא סתם ישבו עלינו, הם הגיעו לאיזה 10 מצבים של 100 אחוז גול ורק אלוהים יודע איך זה לא נכנס. מנגד, בנזמה נתן גול משום מקום וקיבלנו גם פנדל מטופש מאוד מתנה.
בקיצור, טוני קרוס צדק כשאמר ש10-1 היה יותר משקף.
האם אנחנו הולכים לקראת הימנון חדש?
ההמנון המקורי של ריאל מדריד, זה שהושק בשנות החמישים על ידי לא אחר מסנטיאגו ברנבאו, הוחלף ב2002 בהמנון חדש ששר פלסידו דומינגו וסימל את הרוח החדשה עם הפרויקט הראשון של פלורנטינו פרז. ההמנון הזה היה ההמנון הרשמי של המועדון 12 שנה עד שהפרויקט השני סגר מעגל וזכה בדסימה, ומיד אחר כך הושק המנון חדש, זה הנוכחי, והוא מלווה אותנו עד היום. האם לקראת הברנבאו המחודש והפרויקט השלישי אנחנו נראה המנון חדש למועדון? הזמן יגיד. בינתיים אין שום דיבורים.
כבר בדקה השנייה מנצ’סטר סיטי הבקיעה והאמת שער די מפתיע, קווין דה בריינה בנגיחה מצוינת כשדני קרבחאל נרדם ולא ראה את האלכסון. גם השער השני שלהם קצת לא שגרתי אחרי פאשלה נוראית של דויד אלאבה. מה שכן, אתה צודק, הם הגיעו לכל כך הרבה מצבים ממשחק כדורגל נהדר ולמרות שניסינו להתבנקר הם גם הגיעו ליתרון מספרי, הכדורים כל פעם שרקו סנטימטר מהקורה זה אפילו לא תמיד היה טיבו קורטואה. היה כבד עליי נפשית לראות את המשחק הזה בבר עם אוהדים. אני ובן היינו מצד אחד אופטימיים שאפשר לעבור כי צריך רק 0:1 ומצד שני מותשים. “0:0 בברנבאו ועולים”, אמרנו בצחוק.
and counting
שבאיירן הפסידו אתמול בהרכב חצי חסר לשטוטגארט 3-1 ועכשיו המקום השני נמצא בסכנה (קצת מזכיר את המצב בין ג׳ירונה ובארסה).
מוסיאלה, סאנה, מולר ועוד לא עלו בהרכב, ועדין הם נראו רע. בחיי שאני ארגיש פספוס רציני אם לא נעבור אותם בבית. בנוסף המגן / וינגר שלהם גררו יצא במחצית הראשונה בעקבות פציעה.
מרצ’יניאק הפולני שובץ לגומלין מול באיירן.
הוא שפט ארבעה משחקים של ריאל בברנבאו - ניצחון על רומא, תיקו מול דורטמונד וטוטנהאם. הפסד (והעפלה) מול צ’לסי.
בנוסף הוא שפט אותנו בגמר הסופראפ האירופי שהפסדנו לאתלטיקו ובתבוסה 4-0 שנה שעברה מול סיטי.
מעבר לשמחה לאיד הרגילה והמובנת על ההדחה של הקטארים מפריז, אני חושב שאנחנו ספציפית נרוויח מאוד מזה שאמבפה יגיע אלינו (אם וכאשר), אחרי הדחה (נוספת) מליגת האלופות -
הוא יגיע הרבה יותר צנוע, בטח ביחס לאם היה לוקח את הצ’מפיונס עם פסז’. במקום להגיע אחרי שהוכיח לכל העולם ואשתו שהוא הצליח לסחוב את פריז - קבוצה פחות טובה ועם מסורת דלה בהרבה מזו של ריאל - לתואר האחד שהיא רוצה יותר מכל, ועוד עשה את זה לבד, בלי ניימאר ובלי מסי. במקום זה - הוא הודח שוב, בבושת פנים, אחרי עוד משחק נפל שלו, ועוד ע"י קבוצה שאף-אחד לא ספר בכלל. ולאן הוא עובר? לקבוצה ש(בסיכוי לא רע בכלל) היא זו שלקחה את הגביע. שיעור חשוב בצניעות.
הוא יגיע כמובן גם הרבה יותר רעב, אחרי עונה יחסית רעה מקצועית ואישית כאחד, ואחרי שלא הצליח באופן אישי לקחת את הגביע שהוא כל-כך רצה. ולא רק זה - הוא גם מגיע למועדון ב-ה’ הידיעה שהכי מזוהה עם הגביע הזה, ככה שיש לו הזדמנות מצויינת לקחת אותו סוף-סוף.
הרבה סיבות לאופטימיות.
את השמחה לאיד אני אשים בצד ואחכה שאנחנו נעשה את העבודה. לגבי קיליאן אמבפה עצמו - אני כן מסכים איתך ואוסיף כי ההבדל בין קרלו אנצ’לוטי המחבק והאבהי לבין לואיס אנריקה המנותק שהוציא לו את המיץ - זה שמיים וארץ. אלו אפילו לא ההתבטאויות בתקשורת אלא היחס על המגרש - הספסולים האלה/להחליף אותו תמיד כאילו הוא אשם שמשהו תקוע. אני כן עדיין מודאג קצת מבחינת האגו אבל ברמה המקצועית ממש לא, גם אם היה די חלש.
וואלה אני שמח יותר בגלל מרקו אסנסיו. לא רצה להיות השחקן ה12 אצלינו רק בשביל לשבת בקצה הספסל של מועדון קטן יותר. מרח את החוזה שלו בשביל לעזוב בחינם ולא נתן למועדון אפשרות למכור אותו. מגיע לו.
לא חושב שזה משנה משהו בקשר לעתיד של אמבפה אצלינו. אני שמח שהוא הודח רק כדי למנוע את כל הרעש מאפשרות שנפגש איתו בגמר, ושהסיכויים שלו לזכות בכדור הזהב קטנים (וכך הסיכויים של ג’וד או ויני גדלים).
אצל אסנסיו השיקול לדעתי היה הרבה יותר כספי מאשר מקצועי, אני לא חושב שהוא ציפה לקבל בפאריז יותר דקות, היה די ברור שאצלינו הוא דווקא אמור לקבל יותר.
מקווה שלא לבצע פה את הנאחס של המילניום, אבל…
גארי ליניקר, כידוע, אמר שכדורגל משחקים 90 דקות ובסוף גרמניה מנצחת. זאת אחרי ההדחה של אנגליה בפנדלים מול גרמניה במונדיאל 1990.
גרמניה לקחה 4 מונדיאלים עד היום, מתוך 22 טורנירים. כלומר זכתה ב-18.18% מהטורנירים ששוחקו. ב-1990 המאזן היה 3 מתוך 14, שהם 21.42%.
ריאל מדריד זכתה בליגת האלופות, בפורמט המודרני, 8 פעמים מתוך 31 טורנירים, מאזן של %25.8. זכייה השנה תעלה אותנו ל-9 מתוך 32, שהם 28.12%.
לפחות בליגת האלופות - כדורגל זה משחק שמשחקים 90 דק׳, ובסוף ריאל מדריד מנצחת.
לא, בוודאות השיקול היה מקצועי. הוא רצה להיות שחקן יותר משמעותי והבהירו לו שאצלינו זה לא יקרה ולכן הוא עשה פוזות. עם די מריה למשל הסיפור היה כספי.
גנבו לי.
את ריו פרדיננד ראיתם?
מתחיל בלכבד את הסמל - https://x.com/rioferdy5/status/1788257225854611559
ממשיך בחגיגות - https://twitter.com/totalcristiano/status/1788332405138293136
עוד אוהד יונייטד שמחפש קבוצה חדשה
