טוב חברים לכבוד יום ההולדת של ריאל מדריד - אני במצב רוח לדירוגים:
אני מתכבד להציג לכם את הדירוג ה-מ-ע-ו-ד-כ-ן של 30 השחקנים הטובים ביותר בהיסטוריה של ריאל מדריד. כמובן שזה עניין של טעם אישי וגם ממוצע בין היכולת בפיק, כמה זמן החזיק כל כוכב ועוד-ועוד ועוד.
לאף אחד לא היה ספק מי צריך להיות במקום הראשון. אני מודה שהקפצתי את ראול כמה שלבים כדי להיות הסגן של כריסטיאנו רונאלדו. אולי זה לא אובייקטיבי. היה לו פיק מעולה של שבע שנים בהן היה מהשחקנים הטובים ביותר באירופה והשחקן הכי חשוב שלנו, הוא שיאן ההופעות, הוא שחקן שמיליונים גדלו עליו ולא היה אובססיבי לגולים אלא לניצחונות. תארים אישיים ולא קבוצתיים. צמד הספרדים הבאים אחריו סרחיו ראמוס – אדון הדסימה ואיקר קסיאס – השוער הטוב בהיסטוריה – לא יסולא בפז.
לא הצלחתי להכריע בין שני המגנים ההיסטורים שלנו תוצרת ברזיל – כמה געגועים מרסלו ורוברטו קרלוס, וזינדין זידאן שיחק כאן רק חמש עונות (כמו לואיס פיגו) אבל היה שחקן כל כך טוב ובשיאו זה היה מהפנט לצפות בגלאקטיקוס. מודע לכך שהתקופה של רונאלדו-פנומנו הייתה גלאקטית בעיקר על הנייר אבל אין דבר.
1.כריסטיאנו רונאלדו
2.ראול גונזאלס
3.אלפרדו די סטפאנו
4.סרחיו ראמוס
5.איקר קסיאס
6.פאקו חנטו
7.פרנץ פושקאש
8.לוקה מודריץ’
9.זינדין זידאן
10.מרסלו ורוברטו קרלוס
11.פרננדו היירו
12.אמיליו בוטראגיניו
13.קרלוס סנטיאנה
14.הוגו סאנצ’ס
15.קארים בנזמה
16.חואניטו
17.מנואל סאנצ’יס
18.טוני קרוס
19.גוטי
20.פרננדו רדונדו
21.איבן זאמורנו
22.גארת’ בייל
23.לואיס פיגו
24.רונאלדו-פנומנו
25.פפה
26.מיצ’ל ופירי
27.קלוד מקאללה-צ’אבי אלונסו-קאסמירו
28.חוסה אנטוניו קמאצ’ו
29.דני קרבחאל וחוסה סנטאמריה
30.טיבו קורטואה
נותרו בחוץ – חלק בלב כבד: צ’נדו, רפאל ואראן, פרננדו מוריינטס, אמאנסיו, אנחל די מאריה והרבה שחקנים מהשנים האחרונות.
השחקנים האהובים עליי
לכל אחד יש את גיבור הילדות שלו – ואין כמו האהבה הראשונה – אמרתי לא אחת. כילד אתה מעריץ בצורה עיוורת, עם השנים זה מתמתן – למרות שאצלי – כלל לא בטוח. כשהתחלתי לראות כדורגל, לואיס פיגו למשל היה סגנו של ראול – האיש שפתח את עידן הגלאקטיקוס, זה שהגיע מברצלונה ועשה “מעשה שלא ייעשה”, הוא שינה את ההיסטורי.
מעניין לגבש את הרשימה הזו בפרספקטיבה של זמן, בעידן הצלחות הרבה יותר משמעותי ממה שהיה בתחילת שנות ה-2000 ואיך השמות מתערבבים.
מודה שהיה קצת מלאכותי לשים אגדות משנות ה-50-60 שמן הסתם לא ראיתי אותם משחקים, לכן שחקנים כאלה דירגתי במקומות האחרונים כביכול, וכמובן שכן שמענו על ‘המורשת’ או על רגעים אייקונים כמו השלושער של איבן זאמורנו. הרשימה
1.ראול גונזאלס
2.כריסטיאנו רונאלדו
3.סרחיו ראמוס
4.לואיס פיגו
5.זינדין זידאן
6.איקר קסיאס
7.רוברטו קרלוס
8.רונאלדו-פנומנו
9.פרננדו היירו
10.גוטי
11.מרסלו
12.לוקה מודריץ’
13.דני קרבחאל
14.פפה
15.נאצ’ו
16.פדה ואלוורדה
17.דיוויד בקהאם
18.פרננדו רדונדו
19.קלוד מקאללה וקאסמירו
20.פאביו קנבארו
21.צ’אבי אלונסו וטוני קרוס
22.אמיליו בוטראגיניו ואיבן זאמורנו – בדיעבד
23.ג’וד בלינגהאם
24.קיילור נאבאס וטיבו קורטואה
25.רוד ואן ניסטלרוי ופרננדו מוריינטס
26.גונסאלו היגואין
27.אנחל די מאריה
28.רפאל ואראן
29.אלפרדו די סטפאנו-פרנץ פושקאש-פאקו חנטו
30.אלבארו ארבלואה
נותרו בחוץ בלב כבד: קארים בנזמה, גארת’ בייל, מיצ’ל סאלגדו, איבן הלגרה, אלבארו מחייה (לא באמת!), אדן הזאר (אהבתי וזה התקלקל אחרי עונה אחת), חסה רודריגס שלא עמד בציפיות, איסקו| שחקנים נוספים מהסגל הנוכחי כמו ויניסיוס ג’וניור, רודריגו, אנטוניו רודיגר, ברהים דיאס
המשחקים הגדולים ביותר של ריאל מדריד איי פעם
15.גמר 2002 נגד באייר לברקוזן – אליפות ספרד הלכה לוולנסיה, גביע המלך לא באמת מעניין ואותו ריאל הפסידה בצורה ביזארית. עונת המאה של המועדון הגדול בעולם הייתה חייבת להסתיים בצורה הטובה ביותר. וזה קרה. הילד איקר קסיאס עלה מהספסל כמו באגדות וביצע הצלות מדהימות כולל זו עם הרגל, והשחקן היקר בעולם, זינדין זידאן, אחרי שני הפסדים בגמרים – עם שער המאה בוולה, 1:2.
14.גמר ליגת האלופות 2018 נגד ליברפול. גארת’ בייל והמספרת, בדיוק באותה הדקה בה כריסטיאנו רונאלדו עשה זאת נגד יובנטוס, בהחלט. היה נראה שליברפול כל כך להוטה ורוצה גם אם מתקשה כשמוחמד סלאח נפצע – וריאל, באדישות, רגילה למעמד – מבקיעה כמתחשק לה. גם בגלל לוריס קאריוס. ריאל הנצחית של זידאן, השושלת.
13.ה-2:4 של ראול נגד אתלטיקו מדריד – במשחקו השני בקבוצה הבוגרת הוא “תקע את הכדור בצורה שעושים זאת הגדולים באמת מול מאה אלף איש”, אמר חורחה ואלדאנו שהיה כל כך חשוב בהתפתחות של הילד הצעיר. ראוליטו כבש שער ענק ממסירה של מיכאל לאודרופ בעין עקומה, זכה באליפות בעונת הבכורה ב-1994-95 ומאז לא הביט לאחור והפך לאגדה.
12.גמר 1998 נגד יובנטוס – לה ספטימה נראיתה רחוקה-רחוקה, ונגד יובנטוס מלאת הכוכבים אז בהחלט. מחצית שנייה, רוברטו קרלוס מנסה להבקיע מזווית קשה, הכדור מגיע לפדג’ה מיאטוביץ’ שמקדים את אנגלו פרוצי ומבקיע. 0:1 של פדג’ה, 32 שנה אחרי שוב בסיבלס! שם הכל התחיל.
11.הניצחון 3:7 על איינטרכט פרקנפורט בגמר גביע אירופה 1959-60 – שלושער תוצרת די סטפאנו, רביעייה פושקאש, זכייה חמישית ברציפות של ריאל והישג חסר תקדים שלא ישוחזר לעולם. “המשחק הכי גדול בעידן השחור-לבן” כמו שאומרים, וכל הטוב הזה בגלאזגו.
10.רמונטדות החואניטו בזכות ה-80 – תשאלו את אינטר, את בורוסיה מנשנגלדבאך. המיתוס שנבנה אז בגביע אופ"א ובגביע אירופה – אכן מחזיק עד היום. “90 דקות בברנבאו הן הרבה-הרבה-הרבה מאוד זמן”. בהחלט. חואניטו הנפלא.
9.רמונטדת אספניול ומחזורי הסיום ב-2006-07| אותו 3:4 עם גונסאלו היגואין הילד שרוד ואן ניסטלרוי לקח את החולצה שלו כדי לחגוג, חוסה אנטוניו רייס ז"ל שהשוווה. השלושער של וולטר פנדאיני שכמעט קבר אותנו במחצית, גוטי שקיבל את המקום בהרכב ופישל - מוחלף על ידי פאביו קאפלו. המקום הראשון שלנו ומשם עד הסוף…|ומה נגיד על הצרחות של נדב יעקבי “אספניול משווה ל-2:2?” כשריאל עשתה את זה כמה שניות קודם לכן בסראגוסה? ארץ שלמה יוצאת מדעתה כמו שאמר שגיא כהן. רייס היה גיבור אליפות 30.
8.שני משחקים: 0:2 על ברצלונה בחצי הגמר ב-2001-02 בקאמפ נואו| ה-2:3 ברבע הגמר באולד טראפורד בגומלין בשנת 2000. שני משחקים אייקונים מאוד של ריאל מדריד של ראול. שתי הקפצות של זינדין זידאן וסטיב מקמנמן הביאו ליתרון גדול בדרך לגלאזגו וריאל ניצחה לראשונה במגרש של הרעים מאז 1984. כמה זה היה חשוב| המשחק השני? המופע של פרננדו רדונדו וראול נגד הטרבליסטית הגאה מנצ’סטר יונייטד ועוד בביתה. ריאל אשכרה הובילה 0:3.
7.ריאל מדריד – מנצ’סטר יונייטד 1:3 רבע גמר 2002-03 – הגלאקטיקוס במלוא תפארתם. הכדורגל כמו שהוא צריך להיות משוחק. באותו ערב כולם הגיעו לשיא חוץ מרונאלדו-פנומנו. “יונייטד שהייתה קבוצה מעולה – שימשה ממש כתפאורה”, אמר אבי מלר וצדק. הם היו ניצבים. צמד של ראול באחד ממשחקיו הגדולים בקריירה, גולאסו של לואיס פיגו לחיבורים, הוואלס של זידאן. בחירה סובייקטיבית לחלוטין.
6.ריאל מדריד – מנצ’סטר סיטי 1:3 ב-2022 – זה נס רודריגו וזה יישאר כזה לכל החיים. הרמונטדה הגדולה איי פעם. הכל קרה תוך דקה וחצי. וסיטי שהייתה צריכה לנצח 1:10 במשחק הראשון. ראיתי את שתי הדקות האלה ואת השאגה של הקהל כשהכרוז מודיע על תוספת הזמן – משהו כמו מיליון פעם, יותר מרודריגו וכל המשפחה שלו. כמו שנאצ’ו אמר: hasta el final. אני כמעט דומע.
5.לה מאניטה – ריאל מדריד – ברצלונה 0:5| הערב שהכניס את איבן זאמורנו לדברי הימים של ריאל מדריד. אותו ערב ב-1995 הגיע 364 ימים לאחר שריאל הושפלה נגד ברצלונה בקאמפ נואו. מאה אלף איש נהנו ממאניטה מדהימיה, שלושער של החלוץ וטירוף מוחלט. הברנבאו לא שאג ככה מעולם. ומתי בעידן הנוכחי?
4.גמר ליגת האלופות 2000 – הגמר הראשון בין שתי קבוצות מאותה המדינה היה גם מהחד-צדדיים. פרננדו רדונדו וסטיב מקמנמן לקחו פיקוד באמצע ומקה גם כבש בוולה, פרננדו מוריינטס פתח והמלך ראול בעונת שיא במפעל דהר לעשירי שלו ב-1999-00 והשלישי בגמר, 0:3 וסאן איקר הצעיר בוכה וחסר עבודה.
3.באיירן מינכן – ריאל מדריד 4:0 בעונת הדסימה – “הגיהנום של ריאל” הבטיחו בבוואריה וזה הפך לגיהנום של המארחת. ריאל ניצחה לראשונה בתולדותיה במינכן, סגרה חשבון שנתיים אחרי הטרגדייה בסנטיאגו ברנבאו. פעמיים סרחיו ראמוס הכל-יכול עם שתי נגיחות בארבע דקות, וצמד של כריסטיאנו, אחד מהם במתפרצת מדהימה כשה-BBC ריחפו. תוצאה ברוטאלית לחלוטין ביחס לאיכות היריבה.
2.גמר ליגת האלופות 2014 – גמר הדסימה מדורג שני רק בגלל איכות הכדורגל עצמה שהייתה בינונית, ריאל קצת התקשתה מול ההגנה החזקה של אתלטיקו מדריד ובזכות החילופים והאמונה והרוח וההקאבדסו של סרחיו ראמוס – זה הגיע בדקה ה-92:48. משחק ששינה את ההיסטוריה.
1.גמר ליגת האלופות 2017 – ריאל מדריד – יובנטוס 1:4 - אני חושב שלא הייתה ברירה אלא לבחור במשחק גמר במקום הראשון. מחצית שנייה של כדורגל כמו באימון, עם טוני קרוס-איסקו-לוקה מודריץ’ – וקאסמירו עם הבומבה שעשה 1:2, והצמד של כריסטיאנו רונאלדו בפיניש מטורף שלו בנוקאאוט באותה עונה, שני גולים מתוך הרחבה בנגיעה, בלי להתאמץ. הגמר הכי קשה הפך להכי קל.
נותרו בחוץ: ה-0:3 על יובנטוס בטורינו ב-2018 עם המספרת של כריסטיאנו רונאלדו| ה-1:11 על ברצלונה ב-1943 בגומלין חצי גמר הגביע הידוע לשמצה| ה-0:3 של כריסטיאנו על אתלטיקו מדריד במשחק הראשון בחצי הגמר ב-2017| משחק הפאסיו נגד ברצלונה – 1:4 בעונת 2007-08 בסנטיאגו ברנבאו| הניצחון 2:7 על ויאדוליד במחזור השלישי בברנבאו ב-2003-04 – השלושער של ראול, הוולה של זידאן…
המאמנים הגדולים
ישבתי וחשבתי איך אני מדרג את המאמנים הגדולים בתולדות ריאל מדריד. לקרלו אנצ’לוטי - שיאן התארים, ולזינדין זידאן - הצלחה חסרת תקדים בליגת האלופות וגם מאזן אליפויות לא רע - יש את הטיעונים שלהם. ועדיין אני חושב שאין ברירה אלא ‘להכריז’ על מיגל מוניוס.
המאמן האגדי שרד את הקלחת הרותחת של הסנטיאגו ברנבאו במשך 14 שנה. זה אמנם בא לידי ביטוי רק בשני גביעי אירופה - ושני הפסדים במעמד הגמר, אבל הוא היה דומיננטי בלה-ליגה עם תשע אליפויות. אף מאמן אחר לא הגיע אפילו למחצית מהדרך שלו, כלומר לשבע עונות במצטבר.
במקום השני אני מתעקש לבחור בזינדין זידאן. שלוש זכיות רצופות בליגת האלופות, וכל זה כשהיה נראה שה-BBC אולי מעבר לשיאם, דאבל ראשון מאז שנות ה-50, המאזן מול ברצלונה בקאמפ נואו, ואפילו פרק ב’ כשהצליח ללכד את הקבוצה. את ויניסיוס ג’וניור הוא פספס אבל מרקו אסנסיו חייבים לו, הוא היה עם הביצים לפתוח עם איסקו בגמר 2017, כמובן קאסמירו ועוד ועוד. הכדורגל היה רע בפרק ב’, ריאל ההגנתית, אבל אני חושב שיש לו הרבה ב"התקדמות" של בנזמה, ותמיד הרגשת שיש מאמן. אהה וכן - פדה ואלוורדה
במקום השלישי קרלו אנצ’לוטי. שני דאבלים היסטורים, 15 תארים בסה"כ, הוא אהוב על חדר ההלבשה, הוא הבטיח להביא את הדסימה ועשה זאת. ויניסיוס ג’וניור, ג’וד בלינגהאם שהשתלב נהדר בזכותו, כמובן איש מועדון ונטול שערוריות.
במקום הרביעי ויסנטה דל בוסקה. שתי אליפויות ספרד ושתי זכיות בליגת האלופות בשלוש וחצי שנים, הוא קיבל קבוצה מרוסקת וסיים איתה כאלופת אירופה אחרי שעבר את מנצ’סטר יונייטד ובאיירן מינכן. הגלאקטיקוס תמיד רחשו לו כבוד. הכדורגל היה מהפנט.
במקום החמישי ליאו בינהאקר עם שלוש אליפויות רצופות תוצרת הקינטה דל בויטרה שאמנם לא הוא ‘גידל’ אבל בהחלט אחראי על הרצף הטוב ביותר בתולדות הליגה הספרדית (חמש עונות בסה"כ). רק גביע אירופה היה חסר. במבט מפוכח אתה לומד להסתכל על זה אחרת ומבין כמה הליגה היא הבסיס.
את המקום השישי חולקים יחד ז’וזה מוריניו ופאביו קאפלו. מוריניו לא הביא את הדסימה אבל התעקש על לוקה מודריץ’, זכה באליפות הכי מפוארת איי פעם עם 121 שערים ומאה נקודות, והחזיר את ריאל מדריד להיות ווינרית וקבוצה מנצחת. כן חצי גמר ליגת האלופות היה הרף וחשבנו שב-2012 תגיע הדסימה, אבל כמה הוא היה חשוב ופגש את ברצלונה הגדולה איי פעם. קאפלו זכה בשתי אליפויות בשנתיים. הוא דחף את ראול להיות שחקן טופ עולמי ב-1997, הניח את היסודות ללה ספטימה, שילב את רוברטו קרלוס. ועל אליפות מספר 30 מיותר להרחיב.
המקום השביעי - חורחה ואלדאנו היה כאן רק עונה וקצת והשנה השנייה כישלון, אז בחירה סובייקטיבית בלבד - מציב אותו בגלל “גילוי” של ראול והשילוב הנכון שלו, והמאניטה נגד ברצלונה ב-1995.
-אני מצטער, קשה לי לבחור את אנצ’לוטי ראשון. זה בגלל מאזן האליפויות הדל והמפגשים נגד הגדולות, פרק א’. והעונה הזו לא מוסיפה לו נקודות זכות. מוריניו לא יכול להיות גבוה יותר בלי הצ’מפיונס ואחרי עונה שלישית איומה. זידאן לא ראשון כי הוא אימן מעט מדי זמן ככל הנראה.
קצת על ראול: אין כמו האהבה הראשונה| אני רוצה שוב לכתוב כמה מילים על השחקן שבגללו הכל התחיל. בזכותו. “ראול הוא ריאל מדריד וריאל מדריד היא ראול”. אני חושב שהמשפט הזה שנאמר על ידי אגדת כדורגל ענקית של המועדון, אמיליו בוטראגיניו - מתמצת הכל.
ראול הוא השם הראשון ששמעתי מבחינת שחקני הכדורגל. הילד שלימד אותי לשחק - לקח אותי פרוייקט, שם אותי בהתחלה בהגנה והוא היה רץ ועובר את כל הילדים שקטנים מאיתנו בשנה - הגיע לבית הספר עם חולצה של ראול. משום מה התעניינתי. “הוא החלוץ של ריאל מדריד ונבחרת ספרד ואחד מהשחקנים הטובים בעולם”.
הצליל הזה נשמע לי מאוד דומה לריאל מדריד. התחלתי לחקור והשאר היסטוריה. כל סיפור הסינדרלה הזה - נולד בבית של אוהדי אתלטיקו מדריד, זה שמחלקת הנוער של הקולצ’ונרוס נסגרה, איך שראול ניצל את הדעיכה של מספר 7 אחר - אמיליו בוטראגיניו, השתלב בצורה מדויקת ו"קפץ" מהנערים ישר לבוגרים. איך שהוא תקע את הכדור בצורה מושלמת בדרבי מול 90 אלף איש כאילו הוא שחקן ותיק, ומה שאמר חורחה ואלדאנו עוד לפני הפרמיירה: “ציפיתי שהוא יהיה מתוח ולחוץ. ראיתי באוטובוס שהוא ישן כמו כלב”.
אין יותר שחקנים ולא יהיו שחקנים מהזן של ראול וזה כלל לא משנה שהוא לא העביר את כל הקריירה בריאל מדריד. הוא שיאן ההופעות של המועדון הגדול בעולם ושחקן שכבר מגיל 18 היה הכוכב הכי גדול של הקבוצה. הוא שחקן שגרם למיליוני אוהדים ברחבי העולם להתאהב במועדון. הוא ספורטאי אמיתי שידע לתת כבוד ליריבה ברצלונה ולכל היתר - תמיד כשהשוער היריב היה הודף כדור מסוכן שלו - אחרי שבדק כמובן שאין ריבאונד ואי אפשר להבקיע (ראול תמיד היה רץ לכל כדור כמו אורב לטרף ובאמונה שלמה שהשוער ישמיט) - הוא היה לוחץ לו יד ומפרגן לו.
בעידן בו שחקנים מוכתרים לאלים אחרי חצי עונה - ראול אף פעם לא חיפש את הזוהר. הוא לא חיפש לכבוש שערים ולא היה אובססיבי גם לא לבלון ד’אור ושטויות אחרות. הוא היה אובססיבי לניצחונות ולתארים קבוצתיים. כשזכה בפרס השחקן המצטיין באליפות העולם למועדונים ב-1999 הוא מכר את המכונית היקרה הזו וסידר כלכלית את ההורים שלו.
הוא לא היה מוכשר כמו רונאלדו-פנומנו ולא כבש כמו רוד ואן ניסטלרוי, לא היה סלב כמו דיוויד בקהאם ובלי שיטה בכדור כמו זינדין זידאן. הוא באמת היה פחות זוהר. אבל הספיקה לו שנייה כדי לתת גול. רצוי בהקפצה מעל השוער - הוואסילינה שהייתה הסמל העיקרי שלו, רצוי במשחק גדול. ימין, שמאל, בנגיחה, בחמקמקות, מעט מאוד דריבל. בלי פוזה. הוא גם בישל הרבה שערים בקריירה.
ראול פרח תחת כל כך הרבה מאמנים שונים במשחק הכיסאות הזה של ריאל מדריד, שיחק לצד חלוצים שונים ובשיטות שונות ותמיד פרח. גם פרננדו מוריינטס למעט עונת שיא במונאקו בליגת האלופות - הציג את הכדורגל הטוב בקריירה שלו ליד ראול.
הוא גרם לנו תמיד להרים את הראש בגאווה גם בימים הקשים. עד 2003 לדעתי הוא היה חלק משלושה-ארבעה השחקנים הטובים בעולם וזכור בעיקר המשפט של אלכס פרגוסון אחרי שראול פירק אותו שוב, בסנטיאגו ברנבאו עם ה-1:3: “ריאל מדריד קונה שחקנים גדולים, יש לה את פיגו ואת זידאן ואת רונאלדו, אבל איתם הצלחנו להתמודד. השחקן הכי טוב בעולם הוא ראול שגדל אצלה בקאנטרה”. באותן השנים הוא היה חבר קבע ברשימת ה-10-15 של הבלון ד’אור, מלך השערים של ליגת האלופות, של נבחרת ספרד ועוד ועוד ועוד.
באותו העת זו הייתה אמירה שהיה קשה להפריכה.
כמובן שהוא דעך מאז והיו עונות חלשות מאוד, אבל המציא את עצמו מחדש, שם עונות חלשות מאחור. אף פעם לא הרגשתי שנמצא לו. הוא תמיד השאיר על המגרש את הלב והנשמה, עד טיפת הזיעה האחרונה, וסגר מעגל נגד סראגוסה. בזמנו הייתי שומר את הקלפים שלו, מבקיע גולים בפיפ"א, מוריד תמונות במחשב. עשיתי כל כך הרבה קליפים, הפוסטר של ‘שם המשחק’ עוד תלוי בחדר. לאט לאט אני מרחיב את אוסף החולצות שלי - להשיג את כל החולצות של ראוליטו בכל העונה. אין כמו האהבה הראשונה.
הדסימה היא נצחית| דיברתי על השחקן שבזכותו אני כל כך אוהב את ריאל מדריד. אז אני אבחר רגע אחד וזה כמובן הדסימה. אני דור רומנו, אוהד מכל הלב שכותב פה בלי סוף. אבל אוהד פשוט. אין לי ‘קשרים’ כלשהן, אני לא מיליונר ולא מקושר. עצם זה שהייתי בגמר הדסימה זה פשוט משהו שאני לא מעכל גם 11 שנים אחר כך. מחיר מופקע לכרטיס בגמר, ‘סידרו’ אותי קצת, זה הטיול אחרי הצבא שלי - וזה שווה הכל.
ה-24 במאי זה היום הולדת השני שלי. לא חושב שיהיה אירוע כה מכונן בספורט. קבוצה שהייתה לה אובססיה כזו לזכות בתואר כמו האובבסיה של ריאל מדריד לזכות בגביע העשירי. אחרי שלוש עונות של כמעט וחצי גמרים. המתנה שהרגישה כמו נצח והייתה גם תקופה אכזרית של מנחוס שמינית הגמר שלא נגמר. בשביל זה הביאו את כריסטיאנו רונאלדו!
עצם זה שהכל קרה נגד אתלטיקו מדריד שחלמה על גביע היסטורי וכבר הרגה אותנו בליגה, עצם זה שזה קרה בדקה האחרונה עם נגיחה מדהימה וכל כך קשה של סרחיו ראמוס ב-92:48. אני לא חושב שאני אוכל לחוות דבר כזה כאוהד, ונשארו לי אני מקווה עוד איזה 50 שנה לאהוד את הקבוצה הזו.
שום דבר שקרה בחיים שלי מאז, לצערי, ועברו 11 שנה - לא דומה לאותה תחושה בלב, צמרמורת. כל החיים עברו לי מול העיניים. זה משחק ששינה את המועדון שלנו, מכאן התחיל עידן ההצלחות. כמה קשה - ככה מתוק.
כמה פעמים בחיים אמרתם ‘הגשמתי חלום’ וזרקתם את זה ככה לאוויר, גזרתם את כל המשמעות. כמה פעמים ריאל מדריד הייתה סתם בפיגור באיזה משחק ליגה זניח וממש רציתם שיהיה פה גול. לפעמים קרה ולפעמים לא קרה. והפעם זה קרה ברגע הכי חשוב והכי מדהים שיש.
חזרתי אחרי שבוע לחיים הרגילים שלי. למעשה הטיול התחיל רק אחרי הגמר - טסתי חמישי עד חמישי, אחרי הלחץ שהשתחרר. לקח לי זמן לעכל, התעוררתי בלילה לוודא שזה לא חלום. חזרנו הביתה רק באיזה שלוש לפנות בוקר. ושוב, כשנחתתי בישראל חשבתי שהסביבה הקרובה לא יכולה להבין ולעכל את החוויה שעברתי. הרגשתי שאני מרחף. שבמקום 1.70 צנוע אני בן אדם גבוה. שאני כוכב, באמת ובאמת. תודה אלוהים, תודה ריאל מדריד, תודה סרחיו ראמוס. תודה כדורגל. תודה לאמא שהגשימה לי חלום והזמינה את הכרטיס. תודה לגיסי שליווה אותי
