הכל שאלה של איך מתייחסים לפרס הזה. בסוף זה מכשיר להייפ תקשורתי ושיווק ובמובן הזה ברור שרונאלדו ראוי (אני לא מזלזל בזה, כדורגל כביזנס ומוצר שאני אוהב מתבסס על כוכבים וכו’). אם זה היה פרס מקצועי נטו לשחקן העונה בכלל - אז לא. שחקן העונה בצ’מפיונס - נוטה לכן אבל מודה שאני לא סגור על זה. במקרה מקביל שבו רונאלדו מופיע רק מחצי הגמר ולא הרבע - עדיין ראוי? ובמקרה שלשחקן לא קוראים רונאלדו?
להגיד שהוא “השחקן הטוב בעולם” צריך לשקלל את ההשפעה שלו על הקבוצה רבתי. אם הנוכחות שלו כבאנקר בהרכב פוגעת בקבוצה ב-3/4 מהזמן שעליו ניתן הפרס ולא תורמת באופן משמעותי מספיק (אם לא מפריעה) במפעל הארוך והמשמעותי יותר (בעיני) שבו מתחרה הקבוצה - יש לזה השפעה.
אין כל כך חשיבות לשנה שעבר השחקן, למעט ההבדל הקטנטן של התארים. כדור הזהב של 2013 היה הביזיון הגדול, ואני לא מדבר על קמפיין העיתונות, ההיעלבויות, הדיבורים בתקשורת, התמיכה של הקהל בברנבאו, אני מדבר על זה שהוחלט להאריך את ההצבעה, בגלל פלייאוף (פלייאוף, להזכירכם, רוסיה הקדימה אותם בבית עם ישראל), ללא תארים. עזבו את זה אם השערים שהוא כבש נגד שבדיה היו שערים של שחקן השנה בעולם, שערים שגם זלאטן באותה מידה היה יכול לכבוש. מה שהיה שם היה הפעם הראשונה שכדור הזהב איבד את המשמעות שלו, ויכולים להגיד לי כמה שרוצים שאני לא מפרגן לכריסטיאנו. אז צודקים, יש סיבה.
רק כשיעשו ועדה של מאמנים (לא רק בחירה של מאמנים, ועדה) התואר הזה יהיה שווה משהו. פעם היו שחקני על, ובכל זאת שחקנים כמו ג’ורג’ וואה, שבצ’נקו וריבאלדו זכו בו. כשרוצים, אפשר לפרגן גם לאחרים, וגם אם מסי לא היה זוכה במה שהוא זכה לא היה אומר שהוא לא מי שהוא. בקיצור, איבדנו כיוון.
כדור הזהב ניתן על שנה קלדנרית בה הוא הבקיע יותר מ-50 שערים, ככה שמבחינת תפוקה הוא לגמרי בטופ.
אם צריך לבחור בין לפזר את השערים במשך כל העונה לבין התפוצצות כזו במאני טיים שפשוטו כמשמעו הביאה גביע - אז כל מועדון בעולם היה מעדיף גביע. ואל תשכח שבסוף כן הייתה אליפות.
מי צריך היה לזכות לדעתך?
שבצ׳נקו וריבאלדו לא התקרבו לרמה של מסי ורונאלדו (מבחינת מרחק משאר השחקנים), ככה שהנורמליות שאתה מדבר עליה כנראה תחזור מעצמה.
שניהם הטובים בעולם בפער, במידה ואחד מהם זוכה בתארים טבעי שיקבל את הפרס. מסכים שמקרה סניידר היה לא צודק, אבל לא צריך להפוך את המגמה של לתת להם את הפרס להזויה
לא הכל זה מספר שערים, קשה לי להאמין שרונלדו היה מביא את המספרים של גריזמן באת’ או סוחב קבוצה כמו סניידר.
בכלל, בכדורגל זה לא רק מספרים, יש גם תרומה לקבוצה שהיא לא גולים והיא לא פחות חשובה, לכן יש מקום להכניס שחקנים כמו קאנטה מצ’לסי, מודריץ’ ואיניסטה שנתנו עונות גדולות. יש גם מקום להכניס שחקני הגנה, עשור מאז ששחקן הגנה זכה בתואר הזה.
זה מרגיש כאילו מתעלמים מהיכולת של כריסטיאנו ב80% מהמשחקים, או שנותנים למשחק וחצי בחודש שבו הוא כובש שער או שניים חשיבות יותר גדולה. גם בעונה שעברה, כשריאל פירקה את אתלטיקו באיירן ויובנטוס, הוא לא סחב את הקבוצה יותר מדי, אלא פשוט היה במקום הנכון כמו שחלוץ צריך. נתונים מדהימים, אבל הקרדיט מגיע למי שהיה שם במשך עונה שלמה, לא במשך 7 משחקים בשנה. מבחינת יכולת והמשכיות איסקו ומודריץ’ היו שם בשביל ריאל יותר מכריסטיאנו. אם קובעים לפי שם הכובש (דבר שאפשר גם לבחור ע"פ צפייה באפליקציית 365 ללא צפייה במשחק) אז בשביל מה כל השאר קיימים?
חלוצים שכובשים שערים במאני-טיים זה המצרך הכי חשוב בכדורגל העולמי. במשחקי הנוק-אאוט רונאלדו עשה גול מכל נגיעה בכדור. במינכן הוא בקושי נגע בכדור עד שהגיע לקצר וניצל את הבישול של קרבחאל. עובדה שאף-אחד לפניו לא כבש צמד ושתי שלישיות ברציפות ברבע וחצאי הגמר, וכמובן הקינוח נגד יובה. לדעתי הוא כן ראוי לזכייה בכדור הזהב בשנה הזו. הפיניש של העונה קצת יותר חשוב מההתחלה, זו דעתי. הייתה לו השפעה עצומה. גם אם יש שחקנים אחרים שכבשו ב-2017 ברקורד טוב יותר, נניח הארי קיין או לבאנדובסקי. בשביל זה קיים תואר ‘נעל הזהב’.
אם ריברי או רובן היו זוכים בכדור הזהב ב-2013 מבחינתי זה בטח לא היה פשע. הנרי היה צריך לזכות ב-2004 ולא רונאלדיניו, וראול היה צריך לזכות ב-2001 ולא מייקל אואן.
יש לי המון ביקורת על רונאלדו אבל אל תשנאו את הזוכה, תשנאו את השיטה. זה פרס על הישגיות, ככה היה וכך יהיה. אין סרט שבו רונאלדו לא זוכה השנה עם כל התארים והשערים המכריעים. אם הפרס היה מוענק לשחקן הכי טוב למסי היה עליו טאבו מ-2009 ועד היום. מבחינתי, זה בילתי נתפס שהוא רק עם זכיה אחת ב-5 השנים האחרונות.
איסקו וקאסמירו נתנו שנה קלנדרית טובה יותר מכריסטיאנו, וגם אם כל אחד מהם היה מבקיע צמד בגמר הם לא היו זוכים. הפרסים האלה מבוססים על star quality. אף אחד הרי לא באמת ישב וחשב מה עשה ניימאר שמגיע לו המקום השלישי, או למה לואיס סוארז מקדים בדירוג את דיבאלה.
100% מסכים, ובדיוק בעקבות זה נשאלת השאלה אולי הכי מעניינת שאפשר להוציא לדעתי מהפרס הזה - האם יש לדעתכם מועמד לפרס בשנה הבאה שאינו מסי או רונאלדו? האם ניימאר כבר שם - בנחיתות אמנם, וכנראה צריך לזכות לפחות בצ’מפיונס או במונדיאל כדי לזכות בכדור? האם יש עוד מישהו שיכול לזכות בכדור בלי לזכות במונדיאל+צ’מפיונס+שלושער בכל אחד מהגמרים?
היום הזה קרוב מאד.
אני לא הייתי נותן את הפרס לאיסקו או קאסמירו. תחליף את איסקו בשחקן אחר (כאן אפשר לחשוב על כמה דוגמאות) ויתכן מאד שתקבל את אותה ריאל מדריד שזכתה. תחליף את כריסטיאנו בלבנדובסקי (כאן יש דוגמאות מאד בודדות שבכלל עולות לראש), לדעתי אין צ׳מפיונס.
הטיעון שזה רק star quality אולי נכון לשנה-שנתיים מתוך העשר, אבל לא מחזיק מים מול הדומיננטיות המוחלטת - שהיא דבר אמיתי ולא תלוי תסרוקת. כמה שאני שונא להגיד את זה בתור אוהד כדורגל, הם באמת היו השניים הכי טובים בפער בעשר השנים האחרונות.
בכל מקרה, זה כנראה היה האחרון של כריסטיאנו. למסי יהיו עוד גג 2. ההגמוניה הספרדית מאד בסכנה, יש שיגידו כבר עוברת לאנגליה. לדעתי, כדור הזהב הבא כבר ילך לזוכה אחר אחרי שארגנטינה שוב לא תזכה במונדיאל.
לא רק אני אומר, גם אוהדי ריאל אומרים, שכריסטיאנו רונאלדו לא שלא בלט כל השנה, אלא ממש הסריח את הדשא. היו משחקים שפשוט היה מביך לראות שזה שחקן השנה בעולם. לא רק העונה.
פינת הסטט’ חוזרת ובגדול - מי שמעניין אותו: המספרים מאחורי ה-5:0 על סביליה אתמול. הפעם האחרונה בה הובלנו 5:0 במחצית, נגד מי כבש כריסטיאנו את הצמד האחרון בליגה ועוד. אגב, קיילור נכנס לטופ 10 השוערים בהיסטוריה של ריאל מבחינת מס’ הופעות.
בטח שמתם לב ש…בדיוק לפני שנה נולד ביטוי חדש בכדורגל העולמי - NoventaYRamos. ריאל מדריד אירחה את דפורטיבו בברנבאו במשחק האחרון לפני המונדיאליטו. שבוע אחרי שכבש שער שיוויון דרמטי בקלאסיקו ומנע הפסד - ראמוס שוב היה הגיבור. בדקה ה-92 הוא כבש בנגיחה אחרי קרן של טוני קרוס וניצח את המשחק לריאל מדריד עם 3:2 מטורף. ‘אחד בדורו’ כתבנו עליו בסיקור המשחק’.
ריאל הובילה משער של מוראטה בבעיטה לסיבוב במחצית השנייה, אבל חוסלו האקס כבש צמד בזק והימם את הברנבאו. כריסטיאנו ובייל לא היו בסגל וזידאן נעזר בילדודס. לוקאס ואסקס עלה מהספסל ובהמשך מרסלו וריאל עברה למערך מוזר של 3-5-2, ומריאנו גם כן החליף את מוראטה. ילד הפלא עלה לגובה עצום וכבש את השיוויון בדקה ה-84 עם הכתף! טיטון מדפור עצר הכל וביזבז זמן, עד שהגיעה קרן של קרוס, חאמס עזר לבצע את תרגיל הקרן וראמוס נגח מכל הלב לרשת. הזידאן שבר את רצף ההפסדים הכי גדול של ריאל מדריד וקבע שיא חדש - 35 משחקים. ראמוס לאחר המשחק:“עם התלהבות ואמונה - דברים טובים קורים”. שער המארקה כתב - ‘זה מדהים’| הנה הגול
גדלנו על רוח החואניטו ואליפות הרמונטדות המדהימה של קאפלו, גם משחק האליפות באוססונה בעונת השוסטר הוכרע מאוחר (ואפילו היגואין נגד חטאפה - למרות שלא יצא מזה כלום) ומיותר לציין את הגמר בליסבון. אבל גם ברמונטדה הזו היה חשמל אמיתי, כי ‘הילדים’ הובילו. בלי כריסטיאנו, בלי בייל, בלי מודריץ’, קרבחאל על הספסל. הילדים הביאו את הניצחון ובשלב הזה בשנה - הכל הולך.
כן, הוא מעניין בחיים האמיתיים כמו שהוא מעניין על המגרש. מעריץ אדוק של פדרר ורובי וויליאמס.
וברצינות, חוץ מזה שלקרוס יש אחלה אנגלית שמעתי אותו נותן ראיון ראשון בספרדית לפני מספר שבועות. זה ראוי להערכה, בקהאם בזמנו ולדעתי גם גארת’ בייל כושלים בתחום. גם למודריץ’ יש ספרדית טובה ומלך השפות הוא כמובן קובאצ’יץ’: קרואטית, אנגלית, ספרדית, איטלקית או גרמנית, מה שתרצו.
אני לא רואה שזה צוין היום…
אז בטח שמתם לב שהיום יום הולדת ליקיר הפורום - דור רומנו (Raulito)
שיהיה המון מזל טוב, שתמשיך לטפח את כשרון הכתיבה שלך ושהזכרון הפנומנלי שלך לענייני ריאל ימשיך לעשות לנו טוב על הלב מעת לעת.
עד 120!
70 שנה של אגדה: 70 שנה של אצטדיון הסנטיאגו ברנבאו| תאריך חשוב לכל אוהד ריאל מדריד, ואוי ואבוי למי שלא יודע - ה-14/12/1947. בדיוק לפני 70 שנה חנכה ריאל מדריד את המגרש החדש שלה(בנייתו החלה שנתיים קודם לכן, ב-1945), ומאז 1955 הוא שימש כמחווה מיוחדת לנשיא המכהן דון סנטיאגו ברנבאו - המגרש שהחליף את הצ’מרטין הישן. היריבה הייתה בלנשש הפורטוגלית במשחק ידידות חגיגי שהיה משחק הפתיחה וריאל ניצחה 3:1 משער של ברינגה ועוד צמד של צ’ון אלונסו. דון ברנבאו רצה להפוך את האצטדיון לטוב ביותר בכדורגל העולמי. באתר הרישמי של המועדון נכתב שפלורנטינו פרס מבטיח שיפוץ נרחב במגרש, דבר ששמענו עליו רבות אך טרם הושלם - “זה יהיה מרהיב, שיפוץ שיהפוך את המגרש לסמל ארכיטקטוני עכשווי”
בתקשורת הספרדית התייחסו בהרחבה לציון הדרך המרגש וכתבו על ציוני הדרך שהיו במגרש עצמו. אלפרדו די-סטפאנו שריאל ‘גנבה’ אותו מברצלונה, הוצג במגרש עצמו ב-1953. הקיבולת הכי גדולה שלו איי-פעם הייתה 125 אלף צופים. המגרש היה חלוץ בתחומו עם תאורה מלאכותית. ב-18 במאי 1957 היו 400 פנסים מוארים והלילות האירופאיים קיבלו אווירה מיוחדת. פרק קצר הוקדש לכל הרמונטדות הגדולות עם חואניטו וה-11 בדצמבר בו ריאל הפכה את התבוסה מול גלאדבך(5:1) וענתה עם 4:0. ‘90 דק’ בברנבאו הן זמן מאוד-מאוד ארוך’(חואניטו). עוד נכתב על שיא המשחקים שראה דון ברנבאו במגרש - 628 משחקים, והנשיא פרס שהוא סגנו עם 398 ושהמאמן שרשם 296 משחקים היה מיגל מוניוס - שיא כל הזמנים.
הברנבאו אירח את גמר גביע העולם ב-1982 בו איטליה הייתה אלופה ועוד קודם לכן את יורו 1964 המצומצם בו זכתה ספרד. ריאל זכתה בגביע אירופה השני בתולדותיה ב-1957 במגרשה הביתי והברנבאו אירח גם את הגמרים ב-1969, 1980 ו-2010 ולא פעם גם את משחקי גמר גביע המלך. משחק שייזכר לדיראון עד היה בדיוק ביום בו חגגה ריאל את 100 שנה להיווסדות המועדון, ה-6 במרץ 2002, אלא שריאל הפסידה 2:1 לדפורטיבו. אבל זה לא משנה. אגדת כדורגל, בקיצור.
במארקה העלו גרף גדול שדיבר על השלבים של המגרש: הצ’מרטין הישן בין 1924-1946| הצ’מרטין החדש ב-1947| השיפוץ ב-1953| המונדיאל שנערך בספרד ב-1982| הוספת יציעים ב-1992| וכן הברנבאו החדש מאז 2003.
עוד דברים מעניינים: ה-מ-ס-פ-ר-י-ם: 5901 שערים הובקעו במגרש - 4504 לטובת ריאל מדריד ו-1397 לטובת היריבות| 1208 משחקי ליגה| 628 משחקים לדון ברנבאו כנשיא המועדון| 296 משחקים למאמן מיגל מוניוס| התוצאה הנפוצה ביותר: 2:0 - 172 פעמים| היריבה שספגה הכי הרבה שערים - אתלטיקו מדריד - 95 שערים| רצף הכי ארוך ללא הפסדים - 84 משחקים:ממאי 1977 עד ינואר 1981| הגוליאדה: 11-2 על אלצ’ה ב-1960| ממוצע של 2.69 שערים למשחק.
הרגעים הגדולים לפי המארקה: מקום שמיני: המאניטה על ברצלונה ב-1994/95, הנקמה שהוגשה קרה אחרי שנה אחת בלבד| מקום שביעי: הבכורה של ראול בברנבאו וכמובן השער בדרבי ב-1994/95, במשחק בו ריאל ניצחה 4:2| מקום שישי: הדרך לדסימה - ריאל מנצחת 1:0 את באיירן במשחק הראשון בחצי הגמר משער של בנזמה| מקום חמישי: הבכורה של רונאלדו-פנומנו - צמד בזק נגד אלאבס מייד אחרי שעלה מהספסל(2002/03)| מקום רביעי: הרמונטדה נגד גלאדבך בגביע אופ"א - ניצחון 4:0 אחרי הפסד 5:1| מקום שלישי: הרמונטדה נגד אנדרלכט - הפסד 3:0 בבלגיה תוקן עם 6:0 מדהים בברנבאו ב-1985| במקום השני: שנות ה-50 והזכיות בחמישה גביעי אירופה רצופים| במקום הראשון: חניכת המגרש החגיגית ב-1947.
אחרי הדרבי של מנ’צסטר פפ אמר שסיטי הוכיחה שאפשר לשחק את הכדורגל של בארסה באנגליה. מרסלו מוכיח שאפשר לשחק את אותו הכדורגל ששיחקת בשכונה בגיל 8 גם ברמה הכי גבוהה ובעידן הכי טקטי-מדעי, ועדיין להיות אגדה.
יש דיעה רווחת שמוריניו או אנצ’לוטי לימדו אותו הגנה, אני חושב שהוא אולי למד אבל אף פעם לא ממש יישם או רצה ליישם. שימשיך לעשות שכונה ולעשות לכולנו בית ספר.
