תרגמתי כמעט הכל גם לאתר שלנו, הוא דיבר גם על כל אחת מהזכיות בליגת האלופות - הפנדלים ב-2016, גמר הדסימה (אתלטיקו כבר הוציאו את השמפניות וחולצות הקמפאונס), הודה שהעונה האחרונה הייתה מחורבנת. שווה קריאה, ראיון מרגש אין מילים. הנה זה:
מרסלו: "סבלתי מהתקף חרדה לפני הגמר נגד ליברפול"
“אם אני צריך למות כאן הלילה - זה מה שיקרה”. הלחץ של כריסטיאנו לפני הגמר ב-2017, הקריאה מהיציע בסאן סירו ששינתה הכל, טירוף הדסימה וגם תחילת הקריירה והמסר הברור: ריאל מדריד תחזור. מרסלו בראיון מטורף שאסור לכם להחמיץ. למה אתם מחכים
אתם מכירים אותו כליצן של חדר ההלבשה, מגן שמאלי שהוא בעצם חצי חלוץ, חושבים שהוא לא רציני. כמדי פגרה הוא מעלה כמה קילו, פותח את העונה בהיסוס ולא ממש מבריק בהגנה. אבל מרסלו, מדרידיסטה ענק, חלק מהקבוצה הגדולה ההיא של זידאן שעשתה היסטוריה - לוקח ללב, ובגדול. המגן פרסם וידוי מדהים, מרגיש ומסעיר ב-“theplayerstribune” וסיפר שערב גמר ליגת האלופות נגד ליברפול ב-2018 שקע בהתקף חרדה. הוא חשש מלספר על כך לרופא הקבוצה כי פחד שיחליטו שמוטב שלא ישחק. בסוף, אתם זוכרים, הוא זה שבישל בימין את שער המספרת של בייל.
מרסלו אמר: “לא יכולתי לאכול, לא יכולתי לישון, לא יכולתי נשום. ניסיתי לא להיכנס לפאניקה. מעולם לא הרגשתי חרדה כזו גדולה, אין לי מושג מה קרה. אנשים חושבים בטח מה כל הסיפור, זכינו פעמיים ברציפות בצ’מפיונס ומקסימום היינו מפסידים לליברפול שבאה בפורמה טובה יותר. זה ממש לא ככה. נכון כשיש לך הזדמנות לעשות היסטוריה אתה מרגיש את הנטל הזה אבל מעולם לא הרגשתי ככה. משהו היה תקוע בחזה, אלה לא עצבים שכיחים לפני משחק כדורגל. הרגשתי שאני נחנק”.
"הייתי צריך לשחק, להוכיח את עצמי. כמה ימים לפני הגמר שחקן עבר של ריאל מדריד אמר משהו בטלוויזיה שנתקע לי בראש: “אני חושב שמרסלו צריך לקנות פוסטר של מוחמד סלאח, להניח אותו על הקיר ולהתפלל כל הלילה. אחרי 12 שנה ושלושה גביעי צ’מפיונס הוא ככה זלזל בי, הוא רצה לגרום לי לשקוע, אבל זה נתן לי המון מוטיבצייה. רציתי לעשות היסטוריה, שילדים קטנים בברזיל יסתכלו עליי כפי שאני הייתי מסתכל על רוברטו קרלוס. רציתי שהם יתחילו להצמיח שיער בגלל מרסלו! נאבתי לנשום. הרגע הזה עבורי? וואו. כשגדלתי - ריאל מדריד וליגת האלופות? בולשיט? זו הייתה אגדה. משהו בלתי מושג, לא אמיתי. בקהאם, זידאן, רוברטו קרלוס. הם היו גיבורים כמוב אטמן. אתה לא יכול לפגוש אותם באמת”.
“זה סיפור אמיתי. יש ילד אחד שעובד כגנן בבית שלי במדריד. יום אחד רוברטו קרלוס הגיע לבקר אותי, הסתובבנו והילד ראה אותו. הוא אמר “לא יכול להיות שזה רוברטו קרלוס”. ואז הוא ניגש אליו ואמר לו ‘זה אני’. הוא היה צריך לגעת בו כדי להאמין ולוודא. כששיחקתי בפעם הראשונה במדי ריאל בליגת האלופות לא האמנתי, שמעתי את ההמנון ואמרתי שזה כמו משחק וידאו, אמרתי לעצמי המצלמה עוד מעט מתקרבת, אסור לי לצחוק”.
הפיתרון? המשחק התחיל. “ראיתי את הכדור על קו האמצע והכל נשכח. ידעתי שעל המגרש שום דבר לא יכול לקרות, אם הכדור אצלך הכל בסדר. נזכרתי: כמה ילדים בעולם חולמים לשחק כדורגל ולא מצליחים? וכמה מאלה שמשחקים - מגיעים לגמר ליגת האלופות? כשדרכתי על כר הדשא עדיין התקשתי לנשום, אבל אמרתי - 'אם אני צריך למות כאן הלילה - לעזאזל! זה מה שיהיה! עמדנו בשורה לקראת בעיטת הפתיחה, ראיתי את הכדור, חייכתי וזהו”.
מרסלו לא הסתפק בכך אלא פירט על כך אחת מהזכיות שלו בליגת האלופות. לפני הגמר נגד יובנטוס ב-2017 אפילו כריסטיאנו היה לחוץ. "ישבנו סביב השולחן בארוחת הצהריים שלפני המשחק - אני, קאסמירו, דנילו וכריסטיאנו. שתיקה מוחלטת, אף אחד לא אמר כלום. כולם רק בוהים באוכל שלהם. אפשר היה לשמוע את הבטן מתפוצצת מרוב מתח. כריסטיאנו לבסוף אמר: “חבר’ה, שאלה”, ואני עונה “כן אחי”. רונאלדו אמר: “זה רק אני מרגיש את הלחץ בבטן?” וענינו לו כלום: “גם אני אחי”. אף אחד לא רצה להודות בזה, אם הוא מרגיש את זה, וכריסטיאנו כל כך קר וקול כלפי חוץ - אז זה בסדר. ביקשנו שיביא לנו מים עם גזים כדי להירגע ולהוריד את האוכל ואז צחקנו.
רונאלדו גם סיפק את התסריט המושלם למשחק - “הוא אמר עם הגעתנו למגרש - בהתחלה זה יהיה קשה אבל במחצית השנייה ננצח בקלות. לעולם לא אשכח את זה. יש לי בראש את הדמות שלו לפני המשחק, אלה סיפורים שאספר לנכדים שלי”. מרסלו המשיך: “ובכנות, בעוד 30 שנה כשאספר לנכדים שלי ששיחקתי עם כריסטיאנו רונאלדו ונגד ליאו מסי הם בטח יגידו: 'סבא, אתה אומר לנו שהם כבשו 50 שערים בכל עונה? אז אתה משקר, אתה סנילי, צריך לקחת את סבא לרפא”.
על גמר 2016 בסאן סירו : “גריזמן ברח לאגף - ואני אחריו. הכדור יוצא החוצה ואני שומע קולות מהמגרש, זה לא קרה לי אף פעם, אבל במילאנו המשפחות ישבו קרוב לדשא. “לך על זה, אבא!” שמעתי מהיציע. זה היה הבן שלי, אנזו. באותו הרגע התכווצתי - שמיעת הקול שלו נתנה לי כל כך הרבה”.
על הפנדלים : "אני לא אשכח את התמונה הזו של לוקאס ואסקס מסובב את הכדור על האצבע, כאילו שאנחנו משחקים בפארק. הילד השקט הזה עושה משהו כל כך מוזר. אני זוכר שחשבתי לעצמי - הפרחח הקטן הזה! אם הוא לא יבקיע - נרביץ לו! ואז הוא כבש וזה היה מגניב, הפחית לחץ. אני זוכר את כולנו מתחבקים כל כך חזק על עיגול האמצע, מחכים שאתלטיקו תיקח עוד בעיטה. קאסמירו היה על הברכיים, פפה בכה כמו ילד. ואני אומר לכריסטיאנו: “חואנפראן יחמיץ ואתה תבקיע בשבילנו אחי. ואז חואנפראן החמיץ וכריסטיאנו כבש. אני זוכר שרצתי במהירות מטורפת לעבר המקום בו ישבה משפחתי כדי לחבק את אשתי ואת בני. זה היה רגע בו הייתי כל כך מאושר”.
בשלושת הגמרים האחרונים הוא פתח בהרכב אך בעונת הדסימה ראה את פאביו קונטראו משחק על חשבונו. הרבה לפני הדמעות עם קסיאס - הוא התפוצץ מבפנים. “אני יושב על הספסל, כל כך עצבני שלא פתחתי בהרכב אבל כל הזמן חוזר על המשפט שסבי אמר לי, מישהו מפורסם בעולם. ‘אני הולך לתת את הכל על המגרש, את הזקן שלי, את השפם שלי ואת השיער שלי’. במחצית השנייה התחלתי להתחמם הרבה לפני שהמאמנים ביקשו ממני. תפסתי את הציוד שלי ועשיתי זאת וכל הזמן חוזר על המשפט של סבא שלי. לבסוף המאמן ביקש ממני להתחמם ואני כבר חם! יוצא ממני קיטור מהאזניים!!!”
"עד היום אני לא יכול להגיד אם שיחקתי רע או טוב אבל כשסוף סוף עליתי למגרש - השארתי הכל על כר הדשא - הכעס שלי, הרצון שלי, אפילו הקפה שתיתי לפני המשחק. אני זוכר שהזמן היה 92:48. סרחיו ראמוס, המנהיג שלנו - הוא עשה את זה. היינו מתים, מבואסים, מובסים והוא החזיר אותנו לחיים, אבל זה לא הסרט שאני זוכר. אני זוכר את חדר ההלבשה, מישהו אמר לנו - 'מרסלו, ראיתי את אנשי הלוגיסטיקה של אתלטיקו. הם כבר הוציאו את חולצות הקמפאונס והשמפנייה. צחקנו ובכינו יחד - דמעות של שמחה. אמרתי לו: “עכשיו אני יכול למות מאושר. הגביעים נכנסים לארון אבל הזכרונות הולכים ללב”.
מרסלו בטירוף, כמו אוהד. “ארבעה גביעי ליגת האלופות בחמש שנים ובכל פעם זה היה אכזרי. בריאל מדריד רק התוצאות חשובות, אין דבר כזה - ‘אהה, נו, הפסדנו, אבל יש את מחר’. לא אחי! היום”. “העונה שעברה הייתה כישלון, כולנו יודעים את זה. לא זכינו בכלום, זו הייתה עונה איומה, חוויה נוראית, אבל זה גרם לנו להיות שוב רעבים, הרגשתי תחושה כמו בילדותי”.
"אתה יודע, כשעלתי על המטוס לספרד בגיל 18, לא ידעתי שאני הולך לחתום על חוזה אמיתי. חשבתי שריאל מדריד רוצה לצפות בי ולהתרשם מקרוב, לערוך לי מבחני כושר. באתי עם אשתי לעתיד, סביר והחבר הכי טוב שלי, ארבעתנו ו-GPS. זה כל מה שהיה לנו, רק אבא שלי ידע לאן אני הולך.
“אמרתי למשפחה שלי: “אני הולך לשחק בריאל מדריד, נתראה אחר כך!” ואני כמו בחלום. אני זוכר שישבתי במשרדים של ריאל מדריד ואחד המאמנים אמר לי - “נו מרסלו, מחר תצטרך כבר לעבור לעניבה וחליפה, קנית?” ועניתי לו: “באמת? בשביל מה?” והוא אמר: “מה תעשה כשתוצג בסנטיאגו ברנבאו?” בזמן החוזה חתמתי בשמי כל כך מהר, מרסלו ויירה דה סילבה ג’וניור. הייתי חותם על זה גם בדמי, אחי. אני זוכר שזה היה חוזה לחמש שנים. הגשמתי מטרה - להיות כאן עשור, ובכן עברו 13 שנה ומרסלו הקטן עדיין כאן”.
"אני מצטער עבור כל מי שמפקפק בי. אבל ני לא הולך לשום מקום. מבחינתי להיות השחקן הזר ששיחק הכי הרבה פעמים בריאל מדריד זה יותר מכבוד - זו אגדה. זה פסיכי, זה לא שפוי. אני מקווה שאחרי שתקראו את זה תבינו מה זה אומר עבורי לשחק בריאל מדריד. בגיל 8 נגמר לנו הכסף, המשפחה שלי לא יכלה להרשות לעצמה את הרכב שהסיע אותי לאימונים, וסבי הקריב קורבן ששינה את חבריו. הוא נתן לי כסף שאסע כל יום באוטובוס, נסע יחד איתי. כל יום בקו 410 הצפוף והחם בכל רחבי ריו. לא משנה איך הייתי משחק הוא היה אומר לי 'אתה הכי טוב! מרסליניו. יום אחד אראה אותך במדי ברזיל במרקאנה. יש לי תמונה מלפני 25 שנה ברזולוציה K4. אני עדיין זוכר את הריחות מהאוטובוס ואת הפרצופים הקבועים.
"סבא שלי נתן את כל חייו בשביל שאגשים חלום. לפעמים אנשים היו מקניטים אותו ופעם אחת הוא נגע בכיסים ואמר לו: "לעזאזל, תראה אותי, אין לי אגורה אחת אבל אני שמח כאן יא…** ****. הוא האמין בי, היינו חברים ושותפים. זו הסיבה שנשברתי ובכיתי במשחק נגד ליברפול, הכל חזר אליי, ההתחלה הקשה.
“אני לא יודע כמה עונות נוספות נותרו לי בריאל מדריד אבל אני יכול להבטיח שאשאיר הכל על המגרש. כמו שסבי אמר לי. יש כל כך הרבה סיפורים מאחורי הקלעים שאנשים לא מכירים. אני רוצה לשתף את הסיפורים האלה כדי שתוכלו להבין עם מה אנחנו נאבקים, כמה היה קשה לנו להגיע לאן שהגענו. תצטרכו לחכות, זה יקרה בקרוב. לעת עתה יש לי מסר אחד אחרון למי שמפקפק בנו: ריאל מדריד תחזור , אתה יכול לכתוב את זה על הקיר. אתם תראו”
