ריאל מדריד הייתה המלכה של אירופה בעשור האחרון. ארבע זכיות בצ’מפיונס בחמש שנים, שלוש מהן ברציפות ועוד ארבע העפלות לחצי הגמר. באופ"א פרסמו את המספרים מהעשור האחרון ואפשר להיות גאים. ריאל שיחקה הכי הרבה משחקים - 116 (לעומת 115 של באיירן מינכן ו-114 של ברצלונה), ניצחה הכי הרבה משחקים - 78 (לעומת 77 של באיירן ו-73 של ברצלונה, וכבשה הכי הרבה שערים - 278 (לעומת 271 של באיירן מינכן ו-248 של ברצלונה). ריאל הפסידה 17 משחקים בלבד.
אם נקבץ את שנות השיא של ריאל במפעל, מרגע הנגיחה המדהימה של ראמוס בדסימה ועד למספרת של בייל, שימו לב לזה: בין 2013 עד 2018: 54 משחקים - 37 ניצחונות, 10 תוצאות תיקו ו-7 הפסדים. אז מה היה לנו? חמישה ניצחונות ותיקו נגד באיירן מינכן, דאבל על פ.ס.ז’, ניצחונות ענק על יובנטוס בטורינו (0:3) ובגמר (1:4) ו-0:3 על אתלטיקו מדריד. אמנם ריאל לא הצליחה לרשום עונה נקייה מהפסדים אך ב-2013/14, 2015/16 ו-2016/17 הפסידה רק פעם אחת בדרך לגמר.
כריסטיאנו רונאלדו כבש לא פחות מ-99 מהשערים של ריאל מדריד. מהשער נגד ליון ב-2009/10 בשמינית הגמר דרך עונות השיא עם 17 (דסימה), 16 (2015/16) ו-15 בעונת הפרידה.
טוני קרוס. הנבחרת חוגגת זכייה במונדיאל בחדר ההלבשה ואפילו יוגי לב בטירוף. וטוני? עסוק בשלו וחסר בתמונה:
“אני שמח ממש מבפנים, כמוהם. אני לא צריך להראות את זה כלפי חוץ. אני לא צריך לקחת תמונה עם הגביע או להיות במרכז החגיגות”. כמו שסרחיו ראמוס כינה אותו: The IceMan
ובהקשר זה, זמן פגרה עכשיו, בתקשורת מחפשים מסביב. שער המארקה הבוקר עם אלף סודות על טוני קרוס , שהשיק סרט תיעודי הסוקר את הקריירה שלו. הוא מגלה שמייד לאחר שחידש את חוזהו בבאיירן מינכן התחרט על כך (כבר לאחר עשר דקות), וראמוס קורא לו IceMan בחדר ההלבשה. גם אשתו מספרת על אדם שלא אוהב לדבר וקרוס מודה שלאחר משחקים הדבר שהכי חשוב לו זה לישון. פלורנטינו פרס: “קרוס מבחינתי הוא מאלה שנולדו לשחק במדריד. סנטיאגו ברנבאו אמר שהטובים ביותר צריכים לשחק כאן ולכן הבאתי את זידאן, רונאלדו, בקהאם, כריסטיאנו ואת קרוס. יש לנו את השחקנים הכי טובים בעולם בכל עמדה”. ועכשיו ניתן לאנשי הכדורגל לדבר:
זידאן : “אני נהנה לראות אותו מתאמן ומשחק. זה פשוט, הוא לעולם לא מאבד כדורים, הוא מאוד אינטיליגנטי ויעיל. אף פעם אין לו יום רע וזה מה שמאחד אותו. הוא אוהב כדורגל, הכי חשוב עבורו זה לשחק ולנצח ולא מעבר”.
חבריו לקישור אמרו - מודריץ’: “במדריד אתה לא יכול להרשות לעצמך להיות פחות טוב, קרוס הוא שחקן יוצא דופן. הוא מסוגל לגרום להכל להיראות בהילוך איטי ומחושב”. קאסמירו אמר: “המשחקים של ריאל מדריד תמיד לפי הקצב של קרוס, הוא אחד השחקנים החשובים בקבוצה. אם הוא רוצה - אנחנו נלך לאט. אם הוא רוצה שנרוץ מהר - זה יקרה”.
פפ גווארדיולה: “הוא שחקן מאוד אינטיליגנטי, רגוע. כשדברים משתבשים אנחנו מחפשים את האחריות אצל השחקנים האלה. הוא האמיץ ביותר והחזק מנטאלית. השחקנים שצועקים הם דווקא אלה שמתחבאים הכי הרבה כשהכל הופך קשה. טוני הוא ההפך”. קלוזה אמר בזמנו: “אם הילד הזה לא יהפוך לכוכב - אין לי מושג בכדורגל, אמרתי את זה מהיום הראשון שראיתי אותו”| מתיאס זאמר: “קרוס הוא זה שמנצח על התזמורת”| יופ היינקס: “הוא כל כך חכם ותמיד שומר על קור רוח, זה מדהים”
ביקשו ממני לקחת חלק בפרויקט סיכום העשור של ספורט1 - תכתוב לנו טור דעה אלף מילה למה הוא צריך להיות שחקן העשור. זה מה שיצא
חייב לציין שאין כאן שום חוסר הערכה כלפי מסי, פשוט השם שלו חייב להיות בכותרת משנה. עוד אומר שלא היה שחקן ברמה הזו איי פעם שספג כאלה ביקורות.
“בעונת הבכורה הוא עוד סבל מפציעות וכבש “רק” 33 שערים. אמרו עליו שהוא לא כובש בקלאסיקו – עד שנגח לרשת בגמר הגביע והטיל אימה על ברצלונה, וכעבור שנה כבש את שער האליפות בקאמפ נואו. בהמשך, כשעונות של 50 שערים הפכו לדבר שבשגרה – לעגו לארון התארים הדל של ריאל מדריד בתקופתו – (אליפות אחת בלבד ב-2013), כאילו הכדורגל הוא משחק טניס. בעונת 2014-15 כבש 61 שערים, שיא קריירה אך זה לא עזר. ההשוואות עם ליאו מסי היו בלתי פוסקות – בזמן שחבריו לחוד, קארים בנזמה וגארת’ בייל – נעו בין פציעות (הוולשי) או סתם לא סיפקו את הסחורה (עם כל הכבוד לבישולים של הצרפתי). כששבר את שיאו של ראול בערב אפור שם במאלמו והפך לגדול המבקיעים של ריאל מדריד – אמרו שרק השערים מעניינים אותו. כשהציג פיניש בלתי נתפס בשלבי הנוקאאוט כמו בעונת הדאבל של ריאל מדריד ב-2016-17, עם עשרה שערים מרבע הגמר ומעלה וצמד ענק על חשבון יובנטוס בגמר שהיה רשום כולו על שמו – לפתע בדקו ואמרו נכון – הוא כבר לא מסוגל להגיע ל-50 שערים לעונה, ודיברו על הכדורגל הלא אסתטי שלו”.
עם כל שחקן אחר במקומו - ריאל מדריד לא הייתה יכולה לתת פייט לברצלונה המפלצתית של פפ גווארדיולה. זה מטורף שבייל ובנזמה המשיכו והוא הלך (כן, מרצונו, ועדיין. תארו לכם מה היה קורה עם הזאר במקום בייל נניח לפני שנתיים). אני עדיין חוגג עם “SUUI”. תודה לשחקן שגרם לי להתאהב מחדש אחרי עזיבת ראול. מתגעגע
ברוח סיכומי העשור שהסתיימו להם, אפשר לדבר גם על משהו ששורף בבטן, אולי אפילו רגעי שפל . היום בו הקבוצה הייתה מודחת בשמינית הגמר בצ’מפיונס היה היום הכי רע בשנה ברמה הספורטיבית, היו קלאסיקוס קשים, אבל תמיד יש את העונה הבאה, מזה אפשר להתאושש. אבל תראו את האגדות האלה: ראול, גוטי ואיקר קסיאס. שלושה מהשחקנים שגדלנו עליהם והכי מזוהים עם ריאל מדריד. אף אחד מהם לא פרש במועדון. הפרידה מהשוער הייתה מגעילה בזמן שהוא ספג בוז מהקהל ובמועדון לא כיבדו אותו באותה מסיבת עיתונאים. וראול וגוטי? לא נפרדו כאגדות.
ההתקפה חרבנא, אבל ההגנה…
עם סיום הסיבוב הראשון, ריאל מדריד ספגה את כמות השערים הנמוכה ביותר בשלוש הליגות הבכירות. בנוסף, זוהי הכמות הנמוכה ביותר שספגנו מאז 1987.
חרא על הפרצוף של הקטלוני הזה…
שחקן מלוכלך, הוא גם הוסיף דחיפה מגעילה למודריץ בגיל. אני מאוד מקווה שריאל תגיש תלונה כי אין מקום לגזענות מגעילה ב2020.
ברשת כבר רצות תמונות שלו קורא לחברים השחורים בקבוצה “my nigger”
פעם עוד הייתי מהילדודס כאן, בעונת הקאפלו, כיתה ט’ האגדית, הייתי בן 14+. את אותו משחק מדהים דווקא החבר’ה הוותיקים ראו בכפר סבא או שקר כזה למקומות של 18 ומעלה, אני השתוללתי בבית, הערתי את ההורים ולמחרת הגעתי לגימנסיה עם חולצה של רוד ואן ניסטלרוי. אני זוכר את ראול בטירוף על הספסל ומצמטרר מחדש “ארץ שלמה יוצאת מדעתה”.
שבוע לאחר מכן היה מפגש אליפות ב"באזט סטופ" בטיילת, כתבים מהאתר הרשמי של ריאל מדריד הגיעו לסקר את המאורע וכתבו עלינו ‘הם שמחו יותר מהאלה בברנבאו’, אפילו יש תמונה שלי ילד צעיר עם ג’ל אוחז בגביע האליפות. לפני המשחק צילמו אותנו משתוללים, עולים על השולחן ושוברים כוסות ובמחצית היה בכלל 0:1 למאיורקה, רוד הכל יכול נפצע וחשבנו שהכל היה לשווא, עד שבא רייס…אחת העונות המרגשות. והפאב? עבר כמה גלגולים מאז, לא חזר לימי הזוהר. הם החליטו לבוא פתאום ביציאה “מינימום 50 שקל הזמנה לאדם” (יכלו להתריע לפני, ובין כה הם היו מרווחים עלינו כי היינו איזה כמעט 500 איש), ולא חזרנו לשם. היו ימים, אליפות מספר 30, עונת הרמונטדות.
האמת שהייתי ‘קול’, אני בכיין גדול בגלל כדורגל אבל בעיקר כששחקנים שגדלתי עליהם עוזבים - מסיבת העיתונאים של ראול, איקר קסיאס ואחרים. הבכי האמיתי בכדורגל היה בדסימה כי הייתי במשחק הזה. הייתה לי צמרמורת בעונת הדאבל כי באותה שנה אהבתי השנייה (והכושלת) הפועל תל אביב - ירדה לליגה הלאומית וזה היה פיצוי מבחינתי ההיסטוריה שזיזו עשה. אבל בגמר גביע המלך ב-2011 מרוב הטירוף ב-12 בלילה יצאתי החוצה ובטעות ננעלתי מחוץ לבית הייתי צריך להתקשר להורים שייפתחו לי
