הריאל הכי טובה בפער מבחינת סגל היה הקבוצה של אנצ’לוטי שהוא עשה איתה כמעט כלום, זידאן היה זוכה עם הסגל הזה ב לפחות 2 אליפויות ו 2 צ’מפיונס.
אני לא יודע, אחרי היגואין לא הגיע אף חלוץ, בעונת הדסימה לא היה את צ’יצ’ריטו גם וכשחסה נפצע היינו מעט בבעיטה. לא שאני מערער על כך שהוא נכשל כישלון חרוץ כשלא זכה באליפות אחת (וב-2013-14 הוצאנו נקודה אחת מהדרבי והקלאסיקוס וזה גם מביך) אלא כן לגבי הסגל בהשוואה לעונות אחרות. מקבל שכנראה בדסימה ה-11 שלנו היו הכי טובים אם אני מנתק כרגע את עמדת השוער. לא בפער גדול מדי מ-11/12 אגב למרות קרבחאל, מודריץ’ ובייל, כי גם היו דברים אחרים.
ה- BBC אותו BBC
הקישור השתפר משמעותית עם קרוס, קאסמירו ומודריץ׳ בשיאו.
אם אתה קונטראו אתה לא מחליף במרסלו של 16/17 אז אני כבר לא יודע מה צריך בשביל לפתוח בהרכב. ושוער - אתה אמרת. קיצר…
תוספת: צודק, כמעט שכחתי שגם קרבחאל של 16/17 זה שחקן אחר.
@asafbarca פה זה כבר הרבה מה שראיתי (בדיוק כמו שבארסה של המאה נקודות בליגה עליה דובר כמה הודעות מעל היא בטח לא החזקה ביותר שראית). ב- 16/17 באנו פייבוריטים ולקחנו את מה ששלנו. אלגרי הודה בעצמו שלא ממש היה לו סיכוי. הסיבה שלא לקחנו מספיק אליפויות לא קשורה ליכולת של הקבוצה בשיאה, אלא לעייפות וצוות מסייע. ב- 16/17 הייתה ריאל מדריד ב׳ מצויינת ולכן לקחנו גם אליפות.
אותם השמות אבל לא אותה היכולת, ההנחה תמיד הייתה שה-BBC יתחברו מתישהו (עונת הדאבל) ואז הכדורגל ישתפר ונבטיח אליפות מוקדם יותר. בייל לא חזר מי יודע מה מהפציעה, בנזמה זה בנזמה, רק רונאלדו הביא פיניש מהאגדות. אני לא מחסידיו של טוני קרוס. לא הרגשתי שהייתה לנו בעייה באמצע ב-2013/14, ודי מאריה כקשר שלישי סיפק לנו מימד התקפי מרשים לטעמי. ב-2016/17 מדובר בעיקר במגנים שרשמו עונה מדהימה, זה כן.
ב-2016/17 לדעתי הגיעה לנו יותר מנקודה בצמד משחקי הקלאסיקו, בואו נגיד ניצחון והפסד. בכל מקרה, באותה עונה 5 נקודות מתוך 12 זה סביר לעומת הנקודה הבודדת של אנצ’לוטי וגם אותה חילצנו בדקה ה-90 בקאלדרון. ה-4:3 בקלאסיקו בברנבאו כשהובלנו פעמיים עוד רודף אותי. בנזמה כבש צמד והחמיץ ארבעה בטוחים מתוך הרחבה, ראמוס הפיל את ניימאר…
לא חששתי לרגע מהגמר נגד יובה וגם לליברפול לדעתי לא היה ממש סיכוי, שיחקנו במחצית הראשונה מוזר, אינטנסיביות כאילו זה הדרבי הקטן נגד חטאפה. כמובן שזו רק תחושה אישית אבל לא “פחדתי” מאף נוקאאוט חוץ מבאיירן בעונת הדסימה שהם היו הטרבליסטים, המאזן שלנו בגרמניה ועוד. מול בארסה ב-2011 הגעתי עם ביטחון כי האמנתי שיש לנו את הדחיפה מגמר הגביע וצריך לעשות קופי-פייסט.
הוא קיבל את הסגל של מוריניו ובנוסף קיבל את איסקו, קרבחאל ובייל ! בנוסף קיבל גם את מודריץ’ שעבר עונה התאקלמות לא משהו והגיע אל העונה הזאת כמודריץ’ שאנחנו אוהבים וזוכרים, ועונה אחרי את קרוס וחאמס.
שימוש קצת יותר נכון ומושכל בסגל ובעונה הראשונה זוכים בקלות באליפות, הגענו למחזורים האחרונים גמורים וכמעט ולא הצלחנו לקחת נקודות לקראת סוף הליגה.
מה שהוא עשה אחרי שקרוס וחאמס הצטרפו כבר גובל בפשע נגד הכדורגל, כמעט אפס רוטציה ושחקנים מאוד חשובים נפצעו על ימין ועל שמאל ואחרי שבירת שיאים של ניצחונות והבקעות נשארנו עם קבוצה שבורה שלא זכתה בכלום.
אני זוכר שהאוהדים הגיעו לולדבבאס להפגין אחרי התבוסה לאתלטיקו וזה דבר מאוד לא שכיח. “השמחה שלכם - העצב שלנו” (כמובן שמדובר גם על חגיגות ה-30 של כריסטיאנו שתוכננו מבעוד מועד). אני לחלוטין חושב שלמרות הטרבל האדיר של ברצלונה גם לנו היה מה לומר באותה עונה והפכנו פיגור לניצחון בקלאסיקו בברנבאו נגדם מה שלא קרה משנות ה-80. היו דברים שלא באשמת קרלו כמו המסע המיותר לדובאי לדוגמא אבל אכן לא היו רוטציות.
לגבי 2013/14 - ומצד שני עזבו מסוט אוזיל שהיה מוסר מצוין, גונסאלו היגוואין. הרגיש לי שהיה לנו שנים עם סגל עמוק יותר. איבדנו את האליפות כשהפסדנו בפיחואן לדעתי, מהמפלה בקלאסיקו היינו יכולים להתאושש. מול ולנסיה בברנבאו נשדדנו, בהמשך היה כבר “מוד צ’מפיונס” קלאסי כמו ב-2001/02 לדוגמא. על המשחק בבלאידוס כבר ויתרנו.
זה כבר עלה כאן לא אחת אבל די מאריה ואוזיל היו ‘אמינים’ מאוד, בייל כבש בגמרים ונתן מספרים ואי אפשר לקחת לו את זה. חאמס כבש רק גולים יפים ועונת הבכורה הייתה טובה אבל הוא רכש מיותר, זה לא רחוק מבקס.
מסכים שאנצ’לוטי השיג לא מעט והיה צריך להשיג יותר. חוסר הרוטציה היה מוגזם, בטח כשכרגע נגד עינינו זידאן, שממש הפוך, שואב את ההצלחה ממנה (לא שאצלו נפצעים פחות ברוך השם).
עונת 2011/12 הייתה קסם. הייתה אווירה של ריאל-בארסה (הענקית!!!), ושאר העולם. גם כן אל מול ימי קארים דה דרים שעוברים על כוחותינו, משחק מול חטאפה לא היה “מוקש”. לא היה בכלל פקפוק בנצחון, רק שאלה כמה חתיכות נשים. 3, 4, 6, 7, הכל הלך. לא היה ביטחון בצ’מפיונס כי רק שנה לפני סיימנו את קללת שמינית הגמר אבל מי שעצר אותה היה על הקווים והפרגמטיות שלו הרגישה כמו מתכון לשילוב נהדר עם הכישרון שנזל שם על המגרש. אז הייתה אווירה שאפשר לעשות את זה, בלי ביטחון של אלופים, שתרם לשלושת הזכיות האחרונות, שעושים את זה.
תקופת קלדרון עוד מהדהדת ועפנו בחצי של הצ’מפיונס עם הרגשה של ‘עוד טיפה ואנחנו שם’. הווינריות עוד לא הייתה שם וסביר שקבוצת אנצ’לוטי הייתה מצליחה יותר מולה, אבל היא לא שיחקה כמו בעונת 2011/12.
2 לייקים
ה-23 באפריל, שני ציוני דרך כל כך שונים ביום כזה:
הראשון - השלושער המדהים של רונאלדו באולד טראפורד ב-2002/03. כוכב המשחק הראשון, ראול שכבש צמד - נעדר בשל אפנדציט. תפילותיו של פרגוסון “אני מקווה שהמשטרה לא תאפשר לו להיכנס למגרש והוא לא ישחקו בגומלין” - נענו, אבל את ההצגה גנב הברזילאי שבועיים אחרי שספג בוז. אחד בעיטה לפינה הקרובה של בארטז, השני בדחיקה אחרי התקפה של ריאל עם 30 מסירות, והשלישי “הוא עשה את זה לבד”, אמר רמי וייץ. הפסד 4:3 לא נורא בכלל במשחק שסימל את הסוף של בקהאם במנצ’סטר יונייטד. ואם תרצו: הקבוצה שגדלנו עליה, זו שכובשת מתי שהיא רוצה וכמובן גם סופגת.
השני - בדיוק לפני שלוש שנים ריאל הפסידה 3:2 בקלאסיקו לבארסה בברנבאו. השער של מסי בדקה ה-90 (נהיה הוגנים ונשבח אותו - שערו ה-500 בקריירה, גול ענק, צמד באותו משחק) היה כה אזכרי. משחק שלא שודר בארץ כמובן של יום הזיכרון ואנחנו התפנינו ללינקים. בארסה ניצחה ובגדול גם ללא ניימאר ופתחה מחדש את מאבק האליפות בישורת האחרונה של העונה. כבר הצלחנו להשוות בעשרה שחקנים, כל קבוצה הייתה מסתפקת בתיקו שהיה מקרב אותנו משמעותית לאליפות. אבל אנחנו ריאל מדריד. הברנבאו, ההיסטוריה, רוח החואניטו. האמנו שנצליח להבקיע את ה-2:3. השער הגיע דווקא במתפרצת מהצד השני כשאף שחקן לא עשה עבירה.
בעודי שבור, גמור, כמעט מתחרט על כך שאני בדרך (סגרתי דיל) לחצי גמר הצ’מפיונס נגד אתלטיקו - הוספתי: “למרות הכל, זכרו - אנחנו ריאל מדריד. והכל תלוי בנו. בליגה ובצ’מפיונס. Hasta el Final - Vamos Real”, וכך היה. את אותה עונה סיימה ריאל מדריד עם דאבל ענק - אליפות ספרד וליגת האלופות (בפעם השנייה ברציפות).
ועדיין - אחד ההפסדים היותר כואבים (למרות שהיו מאניטות). משחק שמסמל, עבורי לפחות, את חוסר המזל הקטן נגדם, את הגרוש ללירה, וגם את מאזן האליפויות - למרות שזכינו. וכן, באותו משחק לא היינו גדולים.
![[IMG]](https://e00-marca.uecdn.es/assets/multimedia/imagenes/2020/04/23/15876688786824.png)
סיסיניו הברזילאי החמיא לזידאן: “הוא תמיד היה כמו מאמן על המגרש וסידר את השחקנים. הוא כה אלגנט, כאילו שיחק בחליפה. היה תענוג לצפות בו”.
מעבר לכך סיפר אנקדוטה אדירה על הניסיון לשכנע אותו לחזור בו מהפרישה הצפויה ב-2006 - "השחקנים התרגשו במשחק הפרידה שלו ובעיקר הנשיא פרס. רוביניו התבדח ואמר לו - ‘פלורנטינו, זיזו אמר שאם תיתן לו חוזה של 6.5 מיליון יורו (בזמנו כל הגלאקטיקוס הרוויחו 5.5 עד 6 מיליון יורו לעונה זה היה סכום שיא) אז הוא ימשיך עוד עונה’. פלורנטינו אמר שאם זה מה שצריך כדי שיישאר אז זה ייקרה - “בוא, תחתום אפילו פה (על העיתון), נעשה כל מה שצריך” אבל זיזו הנבוך אמר “לא. לא. תודה אבל החלטתי”.
וגם: המגזין הבריטי המוכר “Four-Four-Two” בחר את השחקנים הגדולים ב-25 השנים האחרונות. הנה השחקנים שלנו שבטופ. סרחיו ראמוס מדורג 24, ראול מדורג במקום ה-21, לוקה מודריץ’ במקום ה-19, לואיס פיגו במקום ה-16, רונאלדו במקום הרביעי, זינדין זידאן במקום השלישי וכריסטיאנו רונאלדו במקום השני. עוד שני אקסים שלנו: פאביו קנבארו מדורג 11 וקאקה במקום ה-14.
היום לפני שמונה שנים - האכזבה הכי גדולה שלי בכדורגל. חצי גמר הצ’מפיונס נגד באיירן מינכן בברנבאו, ימים ספורים אחרי הבטחת האליפות בקאמפ נואו. הפתיחה הייתה פשוט מדהימה - יתרון 0:2 קל עם צמד של כריסטיאנו - אחד בפנדל והשני אחרי בישול חכם של מסוט אוזיל. מריחים את הגמר, מריחים את הדסימה. על הקבוצה הזו של ז’וזה מוריניו היה ‘כתוב’ שהיא תחזיר את הגביע הביתה. ההמשך היה שברון לב. אתמול לראשונה מאז היה לי אומץ לצפות בתקציר. היינו הרבה פחות טובים ממה שחשבתי. באיירן הגיעה למצבים די בקלות. פפה ביצע פנדל מטופש, רובן צימק. המשחק נגרר להארכה ולפנדלים. רונאלדו, קאקה, ראמוס - לעננים. כולם החמיצו. רק צ’אבי אלונסו דייק. שתי הצלות ענק של איקר בפנדלים מול קרוס ולהאם - לא עזרו (סאן איקר היה אדיר באותו ערב, רחוק מהקשקושים של חלק שטענו שכבר היה מעביר לשיאו). מוריניו היה על הבירכיים. הדסימה נראתה רחוקה-רחוקה. היה חסר לנו קצת אופי. ערב יום העצמאות, ומי רצה בכלל לצאת לחגוג אחרי המשחק…
מסכים שזה היה שברון לב נוראי.
עכשיו תסתכל על זה, צמד מפגשים שעוד נחשב לשיוויוני יחסית למה שהיינו רגילים לעולל לאריות אירופה.
אחרי שתתאושש מהצמרמורת תגיד לי איזו קבוצה יותר חזקה, זו או מוריניו טים
3 לייקים
באיירן “שילמו ביוקר” על המזל שלהם נגדנו ב11/12 וב06/07. שלוש משלוש בנוקאאוט, כל מפגש לפנתיאון, בדרך לשלוש זכיות בגביע. אחלה דיל.
הצמרמורת באירופה לא תשכיח את הניצחונות הדחוקים בליגה ואת התקפי הלב שהקבוצה הזו עשתה לי בדקות האחרונות. הקבוצה של 2012 טחנה את הליגה הספרדית ברוורס בכדורגל וירטואוזי.
לייק 1
זכורים לי במיוחד שלושה ימי עצמאות בהם לא יצאתי לחגוג כי היה משחק של ריאל מדריד בליגת האלופות.
-
2002/03 ניצחון במשחק הראשון מול יובנטוס בברנבאו, כמובן שהודחנו בגומלין בדלה אלפי… הייתי אז בן 12 ומשהו והטירוף על ריאל היה בשיא. באותו יום היה לי יום עצמאות שמח, אבל איזו הדחה כואבת… כנראה הכי כואבת עבורי.
-
2011/12 מודחים בבית מול באירן הגדולה. ימי הצבא, הייתי צופה פחות אדוק. ובכל זאת, את היציאה הקצרה לבית ניצלתי כדי לראות את ראמוס מוריד ציפור.
-
2014/15 מנצחים בברנבאו את אתלטיקו ברבע גמר ומעפילים לחצי גמר. פספסתי יציאה טובה עם החבר’ה, אבל כאן לפחות הלכתי לישון עם חיוך…
השנה אין ריאל ואין חגיגות עצמאות.
נראה לי שחסר לך איזה קלאסיקו (לא בצ׳מפיונס).
או שיצאת לחגוג?
‘כדורגל וירטואוזי’? זה ממש לא נמדד נגד 90 אחוז מהליגה, וגם נגדם הנשק העיקרי היה התקפות מעבר. נגד בארסה עלית עם פפה קשר אחורי. השאלה מה אתה עושה נגד האריות, ככה מודדים חוזק של קבוצה.
ב11-12 לא עליתם עם פפה כקשר אחורי באף משחק, וב16-17 ויתרתם על שחקן התקפה בשביל לעבות את האמצע.
לגבי זה שחזקה של קבוצה נמדדת בהכרח מול האריות- קודם כל, האם אתה חושב שאתלטיקו ובארסה הן פחות אריות מבאיירן ויובה?
שנית כל, אתה באמת חושב שלדוגמא סיטי של השנים האחרונות בהכרח קבוצה חלשה יותר מאתלטיקו של סימאונה שללא כל צל ספק הוכיחה את עצמה לא פעם מול אריות אירופה?
במילים אחרות אני טוען שני דברים- אי אפשר לבטל את המשחקים הקשים בליגה הספרדית (בארסה ואתלטיקו 4 פעמים, פיחואן, מסטאייה) שהם ללא ספק משחקים ברמת נוק אאוט צ’מפיונס כמדד לטיב של קבוצה מול הקבוצות החזקות, בנוסף אי אפשר להתעלם לחלוטין מרמת הכדורגל השוטף ב90 אחוז מהעונה. לגמור משחקים דקה 30 בקביעות מראה על הרבה יותר איכות מאשר לנצח בדקה 90 מקרן של ראמוס.
אגב, אני אפילו לא טוען שהקבוצה של 11-12 בהכרח טובה יותר, זה בערך אותו לבל, אבל להציג את ההבדלים ביניהן כאילו לא מדובר באותה ליגה זו ממש הקצנה של המציאות בעיניי.
5 לייקים
בארסה נוצחה בקאמפ-נואו במשחק האליפות, אתלטיקו קיבלה מאיתנו רביעייה בבית שלה, 6-2 על סביליה בפיחואן, באיירן הדיחה אותנו אבל התוצאה של המשחק הייתה 2-1 לריאל בברנבאו. אני חושב שגם נגד הגדולות ריאל הזאת עשתה את העבודה ברוב הזמן. קבוצה ששברה את שיא הכיבושים לעונה בליגה הספרדית, כשלפניה כיכבה בארסה ההסטורית, ראויה להרבה יותר כבוד בעיניי והיא הרבה יותר מקבוצה של ׳התקפות מעבר׳.
תרענן את זכרוני.
אולי פיתחתי נטייה לשכוח משחקי קלאסיקו. אי אפשר להאשים אותי בכך.
לייק 1
לגבי התבוסות בקלאסיקו, אגדיר זאת כך - אני מודה שהדבר שאני הכי רוצה לראות זה מאניטה בקלאסיקו (חוץ מגביע אירופה נוסף בארון), ואני לא באמת מאמין שאזכה לכך בחיי. גם כשמסי יפרוש. אבל לפחות חלק מההפסדים בקלאסיקו עשו דברים טובים. לדעתי ה-6:2 ההוא האיץ את פלורנטינו לחזור וזה הוכיח עד כמה הפערים בסגל אדירים. שים לב שבמשחק הזה היו גבריאל היינצה, גאגו, מרסלו בקישור, ראול לא היה יכול להוביל את החוד שלנו.; ה-4:0 בברנבאו היה כואב מאוד אבל עונה שמסתיימת עם זכייה בגביע אירופה - עונה מוצלחת.
לגבי ההדחות בצ’מפיונס:
ב-2002/03 ידעתי שנעוף, ה-1:2 מהברנבאו היה דחוק מדי. האמנתי שנכבוש אבל היה לי ברור שנספוג. לא היינו טובים בטורינו, אני מודה. מה שכן, כמה ראול ורונאלדו שיחקו יחד בשני המשחקים? מחצית אחת, וזה משמעותי נגד הגנה כזו. ראול נעדר מהמשחק הראשון בגלל פציעה ורונאלדו הוחלף בברנבאו במחצית ועלה מהספסל בטורינו.
לגבי 2014/15, זה המשחק שחרץ את הדין מבחינתי לגבי ה-B-B-C שלא היו חדים מול השער כשהיינו הכי זקוקים להם. כבשנו בשני המשחקים האלה מפנדל ומנגיחה של כריסטיאנו על קו השער אם כי הייתה התקפה יפה (וחאמס נגח למשקוף).
משהו לגבי 2011/12 - היא גברה על קבוצה אדירה של גווארדיולה, אותו סגל נפלא. מעבר לכך במשחקים הישירים היינו לא רעים בכלל. גם בסופרקופה בפתיחת העונה, במשחק הגביע בקאמפ נואו כשפיגרנו 2:0 וחזרנו והתוצאה הזו עשתה לנו עוול…מסכים שהיה חסר קצת מזל וקצת אופי שנבנה לאחר מכן.