קלאסיקו זניח ב2008 שבארסה עשתה לכם פאסיו על האליפות ונגמר ב4-1 לכם
לייק 1
לא אמרתי שעד כדי כך. ולא התעלמתי מכל העונה, לכן מסכים איתך בטענות שהמשחקים הקשים בליגה הם כן אינדיקציה. אבל, אני טוען ש:
- העובדה שאותו שלד לא המשיך לקרוע את הליגה באותו רעב קשורה הרבה לכך שהוא היה צעיר יותר עם מוריניו. פה אני בא בטענות לקבוצה של זידאן, שלא יובן אחרת. אין ספק שמצד אחד יש פה מועדון חברים שידע לשחק ביחד ומצד שני לא תמיד רצה להתאמץ.
ב-16/17 היה רעב של ריאל מדריד ב׳ וניצחנו את הליגה בלי הרבה בעיות ועם רוטציה רחבה יותר שגרמה לכך ששחקנים פחות טובים שיחקו, ולכן אלה לא היו רביעיות בדרך כלל (אצל מוריניו היה הבדל יותר ברור בין ה- 11-13 שחקנים לשאר). זו דוגמה טובה למה קורה כשיש את אותו רעב. - בפריים של שתיהן אני חושב ש- 16/17, מלבד העובדה שידעה לנצח אולי הכי טוב בהיסטוריה (אירוני, זה בדרך כלל הטיקט של מוריניו), הייתה טובה יותר
3 - בונוס. במבחן העין אין לי ספק שאני מעדיף את 16/17 שקרעה את יובה מאשר את 11/12 שהצליחה להוציא מתפרצת מדהימה ולעשות 2:1 בקאמפ נואו. הדבר היחיד שהוא לא נתון לויכוח, לדעתי, זה רמת דפיקות הלב. במילים אחרות - את ה- 2:1 חילצנו וב- 4:1 התעללנו.
@ivgiland צ׳ולו הגיע רק בסוף אותה עונה ובכללי אתלטי לא הייתה אותו דבר, אלה היו שנים שהיינו נותנים להם בראש כל משחק. אפילו ארבלואה הבקיע נגדם גול וירטואוזי.
אני הקלטתי ויצאתי עם טלפון סגור. ראיתי כשחזרתי בלי לדעת מה קרה, והיה כיף גדול.
(זה אגב מה שאני עושה עד היום כשיש חתונה או אירועים בסדר גודל הזה על משחקים חשובים. ההנאה זהה כשרואים הקלטה ללא ידיעה).
לייק 1
במשך שעה המשחק מול יובה היה מאוזן לחלוטין, ההתעללות הייתה למשך דקות ספורות בזכות גול של מירו מקילומטר. זה לא מבחן עין אלא מבחן תוצאה סופית בהפרש גבוה יותר (מעבר לכך שבארסה של פפ בקאמפ נואו זה לא הלבל של יובה בקארדיף).
קבוצה שיודעת לנצח הכי טוב בהיסטוריה עושה 100 נקודות בליגה, לא זוכה באליפות ברירת מחדל כי מסי קצת מוריד רגל מהגז. הקבוצה כשלה כמעט בכל משחקי הליגה הקשים, ועוד לפני שקבוצה ב עשתה כמה ניצחונות יפים בחוץ, במשך חצי עונה קבוצה א גירדה נקודות תוך כדורגל נוראי והרמות אינספור.
8 לייקים
בדיוק היום לפני שש שנים היה המשחק הכי גדול שראיתי מריאל מדריד . ה-29 באפריל 2014. שש שנים ל-0:4 המטורף על באיירן מינכן בחוץ בגומלין חצי גמר הצ’מפיונס. שנתיים אחרי שברון הלב ההוא - ריאל גבתה את החוב. עם אותו ראמוס שכבש צמד בזק בשתי נגיחות, עם אותו כריסטיאנו ששבר את שיא השערים לעונה במפעל (מתפרצת מטורפת, המהלך הכי מזוהה של ה-B-B-C, וכדור חופשי לקינוח). עם אותו סאן איקר שהפעם היה מחוסר עבודה. ובאיירן ההיא, הטרבליסטית הגאה – הייתה חתיכת מפלצת. פשוט ניצחון היסטורי מטורף, משהו שהגיוני רק בפלייסטיישן. חשוב לזכור שאז לא היינו מזוהים עם ניצחונות חוץ גדולים. אולד טראפורד (2000), קאמפ נואו (2002) וזהו-זה.
לפני המשחק בבאיירן התרברבו. “ריאל מדריד לא יודעת מה מחכה לה. מחכה לה הגיהנום של באיירן”, אמר אולי הנס או אולי קרץ היינץ רומינגה, זה לא באמת משנה. אבל זה באמת היה הגיהנום של באיירן. והערב הגרוע בקריירה של פפ. גם איתו ריאל מדריד סגרה חוב. ישבנו חבר’ה וראינו את המשחק בפאב, “היינו כחולמים”. 45 דקות של גארבץ’-טיים טהור. במחצית סיכמנו – טסים לדסימה. למחרת סימנו V והתחלנו לספור את הימים עד לגמר ההוא…
זה לא היה גמר, אבל הלב שלך פעם. חזק. וזה מאפיל על הגמר ההוא נגד יובה מבחינתי או כל תצוגה של הגלאקטיקוס. זה לא היה גמר, אבל ריאל מדריד חזרה למקומה הטבעי. אני יכול לחפש איזה ציטוט של ראמוס, אנצ’לוטי, רונאלדו, זה באמת לא משנה. ושוב: תודה רבה
לא הבנתי את הטיעון “זוכה באליפות ברירת מחדל כי מסי קצת מוריד רגל מהגז”. דווקא אחרי ההדחה של בארסה מהצ’מפיונס הייתה להם אובר-מוטיבצייה או לפחות הייתה אמורה להיות, לוח משחקים קצת מרווח יותר, ואחרי הרמונטדה נגד פ.ס.ז’ הם גם העפילו למקום הראשון.
ריאל מדריד הוליכה את הטבלה 30 מחזורים באותה עונה. ניצחנו 29 משחקים באותה עונה, הפסדנו רק שלוש פעמים. הכדורגל לא היה טוב אבל גם לא כזה נורא. ארבע נקודות בדרבי לדוגמא זה סביר ביותר, השערים שלנו בקאלדרון היו מוזרים אבל ככה זה נגד אתלטיקו. כמה שניצחנו בדקות האחרונות - גם ספגנו. גריזמן השווה נגדנו בדקה ה-85, מסי ניצח אותנו בתוספת הזמן, הובלנו בפיחואן בביטחה עד הדקות האחרונות והפסדנו. מאזן החוץ בסדר גמור ולגיטימי נגד הקבוצות החזקות לדוגמא. מה לעשות ההבדל בין אליפות “בלבד” לבין דאבל היסטורי ואפילו עוד שני תארים הוא משמעותי לדעתי.
אני חושב גם שבאותו פרק זמן של מוריניו היו מעט קבוצות שניתן למדוד אותנו מולם. אתלטיקו הייתה פחות טובה. זו הייתה בארסה האדירה, באיירן מינכן ובערך זהו-זה, אולי יונייטד שלא פגשנו אותה.
הטיעון הוא שבעונת 16-17 בארסה עשתה פחות נקודות מאשר ברוב העונות האחרות בעשור האחרון, ובכל מבחן - עין או מספרי - הייתה קבוצה פחות טובה מאשר בימי פפ או לואיס אנריקה. מוריניו התמודד מול ולעיתים אף גבר על הקבוצה הטובה בהיסטוריה, וקבוצת השושלת המפוארת כשלה בעקביות מול גרסה חיוורת יותר שלה. קלאסיקו בליגה או בגמר גביע הוא לא משחק קל או קטן יותר מבאיירן בצ׳מפיונס, גם אם עבור אחד מהם מקבלים גביע גדול יותר בסוף.
מן הסתם זה בא לידי ביטוי גם בתארים - לפחות אליפות אחת וצ׳מפיונס אחד הפסדנו ישירות בגלל מתחרה ייחודית (בעונה הראשונה של מוריניו).
בכל אופן, עם תארים אין מה להתווכח. צ׳מפיונס ואליפות באותה עונה זה יותר מאשר אליפות בלבד. אבל במבחן העין? לא באמת חושב שיש פה תחרות. קבוצת המתפרצות, שרוב שעריה בכלל לא היו במתפרצות, שיחקה כדורגל הרבה יותר טוב ויפה ועוצמתי ושיטתי מקבוצת ההרמות. גם הסגל היה אז טוב יותר ולו רק בזכות השלב בקריירה של כריסטיאנו (וגם צ׳אבי אלונסו, פפה בשיאו ועוד). אני הראשון לשבח את זיזו על הוצאת המים מהסלע, אבל זה עדיין סלע.
7 לייקים
אני מסכים לגמרי עם גיא פה. הקבוצה של זידאן התבלטה בעיקר בזכות הרוגע שלה, הספסל שניצח משחקים, והיציבות. אין ספק שהיא אחת הקבוצות הטובות בהיסטוריה שלנו.
אבל, זה עדיין לא ריאל מדריד של מוריניו, בשום פרמטר. הבדלי האיכות בולטים מאוד לטעמי, לא רק מול ריאל של זידאן אלא בכלל מול כל קבוצה אחרת. בתקופת מוריניו השליטה של ברצלונה בכדורגל העולמי הייתה אולי הדבר הכי גדול שעולם הכדורגל ראה בערך מאז ומעולם, ומדריד של מוריניו בהחלט הצליחה לדגדג אותה. אין לי בכלל ספק שהיא הייתה זוכה באליפות די בקלות בכל ליגה אחרת באותה שנה, או בכל שנה אחרת בליגה הספרדית.
לייק 1
לפי איך שתיארת את זה אז מסי כמו הילדים בשכונה שבמשחק האחרון זורקים זין כי הם מאחרים לקידוש פשוט ‘לא עשה את האמיתי’ וריאל מדריד נהנתה מההפקר.
אני חושב שלמוריניו היה אחלה ספסל - חלוץ גדול כמו היגואין, שחקן 12 כמו קאקא, קאייחון וכן הלאה, אבל ברור שהספסל ב-2016/17 הוא היסטורי. ההבדל העיקרי בין “ההרכבים” אם אני מוציא את בייל מהמשוואה כי בעונת הדאבל היה פצוע - זה כריסטיאנו בשיאו וגם קסיאס. לזידאן היה את מודריץ’ וגם שני מגנים מטורפים שבישלו בדאבל-פיגרס. אם זה עובד אין סיבה לא להרים כדורים.
לטעמי אתה מייחס יותר מדי חשיבות לנתון הזה של מספר נקודות, כדורגל זה לא רק מספרים, ובטח אם הפערים זניחים. עונה אחרי ההיסטוריה של מוריניו - גם בארסה 12/13 עשתה 100 נקודות, אז מה, שתי הקבוצות באותו הלבל? ברור שלא. בארסה הושפלה 7:0 נגד באיירן בצמד המשחקים, הפסידה לנו בסופרקופה, עשינו לה בית ספר בגביע עם שלישייה בקאמפ נואו והם לא ניצחו אותנו בליגה. בארסה 2017 סיימה עם 90 נקודות, בארסה של פפ בעונתו האחרונה סיימה עם 91…
כמה זידאן כבר כשל נגד בארסה? התבוסה בברנבאו הייתה מהדהדת, מי כמוני יודע כי הייתי שם. הפער היה גדול מדי וזה כנראה חילחל.
אתה מבקש מגיא שיתעלם מהמספרים ויסתכל על ההבדל בין ההרכבים על הנייר?
הקבוצה של מוריניו הייתה הרבה יותר טובה גם בגלל סגל יותר טוב, אבל לא רק. היא גם הייתי מאומנת טוב יותר על ידי מאמן טוב יותר. זידאן מעולה בניהול סגל (ועובדתית בריאל מדריד זה הדבר הכי חשוב), אבל הוא רחוק בינתיים רחוק מאוד מלהראות איזושהו כישרון טקטי כמאמן.
מה ? אתה רציני ? זידאן גאון טקטי.
3 לייקים
לא בדיוק. אני אומר שמספרים הם לא הכל וכשיש הסבר מינורי של נקודות ספורות אז אני לא חושב שהוא כל כך משמעותי. ברצלונה 2016/17 עשתה 90 נקודות, ברצלונה 2011/12 של פפ עשתה 91 נקודות ולכולנו ברור איזו קבוצה טובה יותר ובפער גדול. ואסור לשכוח שבארסה של העונה האחרונה של לואיס אנריקה אמנם לא הייתה מאוזנת ממש אבל עדיין היו לה מפלצות מקדימה והתחושה היא שהיא הייתה מתחילה משחקים ביתרון 0:2. ועוד דוגמא: ריאל מדריד 2011/12 עם מאה נקודות וכעבור שנה בארסה עם אותו ההישג, אז מה, שתיהן אותו הדבר? עם זידאן ב-2017 גם כבשנו בכל המשחקים, כל המשחקים, זה לא היה קודם במגרש שלנו, זה לא מזל. ואמרתי, כבשנו לא מעט ברגע האחרון אבל גם חטפנו לא מעט. לגבי 2012, עברנו בדרך את אפועל ניקוסיה וצסק"א. ברור לי שהיינו עוברים כל אחת אחרת אבל אי אפשר באמת לדעת. זידאן הפך ניצחונות חוץ בנוק אאוט לעניין שבשגרה.
בכלל לא הכנסתי את זידאן למשוואה ולא אמרתי שהוא מאמן טוב יותר ממוריניו. הוא החליף מערכים כשהיה צריך ולא מעט פעמים פגע בול. בין אם זה סחיטת הלימון מה-BBC ו-4:3:3, בהמשך מערך היהלום וכשהיה צריך גם לוקאס ואסנסיו עם רונאלדו בשפיץ בצ’מפיונס או 4:4:2 במשחקי הליגה הזניחים כדי לשמור על המורל.
גיא, בסוף זה תמיד חוזר לאותה נקודה, שהיא לדעתי שורש העניין: לאותה קבוצה של זידאן לא רק שהיה סגל עדיף, אלא גם שיטה ודרך - גם אם אתה לא ממש אוהב אותה. אמצע חזק, הצטרפות ממגנים, משחק צירופים טוב, תנועה ללא כדור בהתקפה. גם אם הביקורת שלי על אותה קבוצה היא דומה מאד לשלך, אני פשוט לא יכול להתעלם גם מהדברים החיוביים שראיתי ומהעובדה שהקבוצה הזו ידעה לנצח יותר טוב מכולם. זכורים לי מאד הדיונים בפורום הישן עוד לפני שזידאן הביא את כל הגביעים. גם אז טענת, פחות או יותר, שאין כלום. אבל מה לעשות שכן היה, ושברגע שחצבו מספיק וגילו את אותו יהלום (על חשבון גארת בייל, איך העזנו) זה גם עבד. @titi_camara היה היחידי שהסכים איתי שככה צריך לשחק תחת הטיעון שההתקפה שלנו לא חזקה מספיק אבל הקישור כן ולכן הגיוני לעבותו. שלושה גביעים לאחר מכן ואנחנו עדיין בדיון הזה.
אפשר להלל את הסגל של מוריניו ואת ההצגות שהוא נתן. אירוני שחלקן הגדול היו בזכות שני שחקנים, אוזיל ודי מאריה, שהם הכי שנויים במחלוקת באותו סגל. שני שחקנים סופר לא יציבים. ממרחק השנים אולי קצת שוכחים שאוזיל היה נעלם ולא ממש משמעותי בהגנה, ודי מאריה היה עושה שטויות בכמויות שקשה לתאר (זוכר טוב את הודעות החיבה מאת @Niro) . אנחנו מדברים על קבוצה עם כדורגל מגיב שמראש שם אותך בפוזיציית אנדרדוג כמעט נגד כל קבוצה טובה באמת שאתה משחק נגדה. ניר, אתה הרי תמיד טוען ש״הקישור זה הכל״ - איפה היה הקישור של אותה קבוצה? צ׳אבי אלונסו (על אף היותו שחקן אהוב ומנהיג שמשאיר הכל על הדשא), בטח בציוות עם סמי חדירה, זה קישור שהוא רחוק ברמתו מקאסמירו מודריץ׳ - באמת אפשר לחשוב אחרת? קונטראו מול מרסלו? קרבחאל מול ארבלואה?
כן, יש דבר כזה ״משחקים גדולים״. יש הבדל עצום בין יריבות, גם אם קבוצות בהחלט טובות מהליגה, לבין הכמה משחקים בעונה שבהם הכסף על השולחן. מכבי חיפה יכולה לתת חמישיות נגד הפועל תל אביב ואז לגלות שמול מכבי ת״א פתאום יובל אשכנזי הוא כבר לא יאיא טורה. אבל מה? בתשעים אחוז מהעונה הוא פייטר שנותן את התחת ועושה כניסות לעומק הכי טוב בליגה. אני שב וטוען, אפשר היה לסמוך על ריאל של זידאן באספקט הזה, יותר מאשר הקבוצה של מוריניו. נאהב את זה או שלא - זו דרך מצויינת למדוד יכולת של קבוצה (כשיש לך מדגם מספיק גדול - מה שכן היה פה). אני רואה עכשיו את הסדרה על שיקאגו בנטפליקס והאמת שיש הקבלה לא מעטה. יוטה יכולה הייתה לעשות בית ספר לכל הליגה, אבל כשאתה לא מנצח סדרת פלייאוף כשהביתיות אצלך אז ההיסטוריה שופטת אותך בהתאם.
עניין הרצון הוא משמעותי מאד בעובדה שחסרה לנו לפחות אליפות אחת במהלך העשור הזה, כבר ציינתי שזו דעתי מוקדם יותר בתרד הזה. פרט מעניין: ב- 11/12 כבשנו 15 שערי ליגה יותר מב-16/17. ההפרש בתפוקה של רונאלדו לבדו בין העונות הוא 21 שערי ליגה.
כתבתם שמוריניו מאמן טוב יותר. שני דברים בנושא. הראשון הוא שמאמנים בעידן שלנו מתיישנים מהר. רואים את זה עם ואן חאל, ונגר, אנצ׳לוטי וגם איתו. מה שהספיק כדי לנצח את הפרמיירליג של לפני 15 שנה לאו דווקא תופס עשר לאחר מכן. השני הוא התאמה למועדון. פורטו הייתה אנדרדוג מובהק, לצ׳לסי לא הייתה זהות מעולם ואינטר… כולנו זוכרים איפה אטו שיחק. ראינו ביונייטד - המורשת שואפת לאפס (אגב, גם הרכש היה לא משהו אבל זה כבר עניין אחר), מה נשאר ממנה? אותו 3:2 נגד הסיטי, שוב ניצחון מפואר כאנדרדוג? כמה מאמן הוא טוב זה גם עניין של התאמה. כדי לאזן אטען מה שאני טוען תמיד - מוריניו הוא מאמן טוב ובעיקר היה מה שהיינו צריכים כדי לבנות ביטחון מול בארסה. עונת האליפות שלו הייתה מדהימה.
גיא, נקודה אחרונה. כמשתמשים פה לא מבינים מדוע אנחנו לא פותחים מדגרה סטייל בית״ר ת״א רמלה אתה שולח אותם לאהוד מועדון אחר. כשחוגגים פה גביעי אירופה, אתוס של המועדון עוד משנות ה- 50, זה פחות נחשב. אנחנו אוהבים גביעים כי הרבה מאד מהם זה רוח וווינריות. זה האמא של הד.נ.א של המועדון הזה. לגבור על בארסה פעמיים בהארכה בגמר הגביע, הנגיחה של ראמוס, שבעה גמרי אלופות רצופים ללא הפסד… יש יותר ריאל מדריד מזה?
5 לייקים
לא תפסתי צד בדיון הזה, ואתה דיי מתפרץ לדלת פתוחה.
צ’אבי אלונסו>>>קאסמירו, אבל הקישור של זיזו (ובעיקר של אנצ’לוטי שכלל את אותו אלונסו) היה הטוב ביותר שראיתי מריאל מאז שהתחלתי לצפות.
הקבוצה של מוריניו הייתה מכונה אבל רחוקה מאוד מלהיות הטעם שלי, לא נהנתי מהקבוצה הזו ואני גם לא חושב שהיא הייתה כזו גדולה בפני עצמה, היא נבנתה למטרה מאוד ספציפית ובזה היא צלחה. אני גם לא חושב שיש הרבה טעם בניתוח התקופה ההיא כי זו תקופה קיצונית עם נסיבות קיצוניות.
הקבוצה הכי טובה של ריאל מבחינתי, שוב, היא הקבוצה של אנצ’לוטי. זו בעצם הירושה ממוריניו, כשבארסה פחות מפלצתית ואנחנו מחוזקים בשחקנים “יוזמים”. הייתה תקופה ששיחקנו כדורגל אדיר עם משחק צירופים מצוין ובצורה שרחוקה מאוד מלהתאפיין בהרמות בלבד.
אני נותן משקל גדול מאוד לטעם האישי שלי. בקרב סטטיסטיקות כנראה אפסיד.
2 לייקים
האמת? אם לנתק את הרגש אני בכלל לא בטוח שזה נכון. בטח לא במובהק (הנטייה שלי הפוכה, אגב). קאסמירו קנדידט רציני למספר אחת בעמדתו בעולם בשנים האחרונות, אני לא בטוח שאלונסו היה שם.
No brainer מבחינתי. קאסמירו ענק, אבל זה לא אותו לבל.
יש למירו המון חסרונות שלא מייחסים להם את החשיבות הראויה - בראש ובראשונה הוא לעיתים קרובות מדי (ביחס לעמדה בה הוא משחק) חסר אחריות. הוא מתקשה מאוד בצפיפות (אלונסו לא היה זריז או קל רגליים אבל היה חושב מהר מאוד וגם המשחק בנגיעה שלו יותר נקי משל הברזילאי).
אלונסו עולה עליו גם ביכולת המסירה, קבלת החלטות ולא נופל ממנו בתיקולים למרות שפה בטח תחלוק.
5 לייקים
@whykds, נתחיל מזה שמסכים לגמרי עם הניתוח על מוריניו. אני מסכים גם כי באופן כללי זידאן הוא מאמן יותר אידיאלי עבורכם.
עכשיו לגבי השאר, ההקבלה שלך ל-NBA היא שגויה. הליגה הסדירה היא ממש לא הליגה הספרדית והפלייאוף הוא לא ליגת האלופות. על הליגה הסדירה ב-NBA לא מקבלים שום פרס, על הליגה הספרדית כן. אין אף מועדון או מאמן בכדורסל שיעדיף לסיים עם המאזן הטוב ביותר מאשר לנצח בפלייאוף, אבל יש מספיק מועדונים בכדורגל שיעדיפו לזכות בליגה מאשר בצ’מפיונס (זידאן אמר את זה על ריאל, אתה יכול לשאול אוהדי אינטר, יונייטד וליברפול).
כמובן שגם ההיפך הוא הנכון (בארסה במצבה הנוכחי, יובה ובאיירן) והכל תלוי סיטואציה, אבל אין פה תואר אחד שהוא חד משמעית חשוב יותר, זה תלוי בתקופה וזה ממש לא דומה להשוואות שלך עם ה-NBA.
תאמין לי שג’ורדן והבולס לא היו חיים בשלווה עם 2 אליפויות ב-11 שנים, ואם הם באמת היו הווינרים האולטימטיביים הם גם היו משתגעים מזה. ואם זה אומר לשחק כל משחק ליגה כאילו הוא האחרון ולהתעלות בפיחואן, קלאסיקוס ומול אתלטיקו כל שנה אז קיבינימאט זה מה שצריך לעשות. “לזרוק זין” (אני קורא לזה פחות איכות אבל מה זה משנה) כל השנה ולהתעלות בכמה משחקי נוק אאוט (הישג מדהים כשלעצמו) זה לא יותר “ווינרי”, זה לא ה-NBA. זה יותר מתאים להפועל תל אביב (
) שזכתה בכינוי “קבוצת גביע טיפוסית” מאשר למכבי תל אביב או למכבי חיפה בתקופות הגדולות שלה.
3 לייקים
לגבי הקבוצה של אנצ’לוטי, היא לא זכתה באליפות והציגה מאזן מזעזע מאוד במשחקי הליגה הגדולים ב-2013/14 - נקודה מתוך 12, ואפשר להוסיף גם את הפיחואן כשהובלנו והפסדנו. אז לכן קשה לי להגדיר אותה כקבוצה הגדולה ביותר. אני מאלה ששמים משקל גדול מאוד בליגת האלופות (וזידאן המאמן יכול להגיד מה שהוא רוצה, ברור שרוח המועדון היא שונה) לגבי ניתוח ועדיין קשה להתעלם מזה. זו גם הייתה היחידה באמת שהאמנתי ב-BBC. שנה לאחר מכן בייל בלי פציעות מיוחדות חוץ מחודש אחד - שיחק מחרובן וספג בוז די מהר, הוא היה חכם על חלשים. הקבוצה של מוריניו הייתה אדירה, אחת הגדולות שלנו אבל לא במקום הראשון. נקודת התורפה שלנו במרכז השדה הייתה יותר לכיוון סמי קדירה ופחות אלונסו. קאסמירו רוב הזמן נהנה מעזרה מסוימת של מדוריץ’ ולאלונסו לא היה את זה.
ריאל מדריד של זידאן - אם השיטה להגביהה לרונאלדו עובדת - זה אחלה. והיה שם גם מרסלו אחד גדול שבעונה לאחר מכן שהיא אמנם לא חלק מהניתוח אבל אסור להתעלם מכך - כבש בכל סיבוב בנוקאאוט. כשאני מנתח את ריאל בהשוואה לגדולות אחרות אז ההבדל היה רונאלדו בעיקר, קצת המגנים וזהו-זה לדעתי. לא בייל, לא מרכז השדה. אולי ראמוס 
אגב מרסלו - גם השיא שלו לא היה אצל זידאן. בסוף תקופת מוריניו ולתוך תקופת אנצ’לוטי הוא היה מפלצת. הדריבל הכי טוב בקבוצה ביי פאר ומהלכים עוצרי נשימה על הקו. אני זוכר שהתבדחנו בחברה שמרסלו השחקן הכי טוב בעולם בזמנו.
לייק 1