תדמית זה דבר נחמד לאוהדים וסיפורים, בכדורגל היגוואין קראק כבר 11 שנה. שחקן הרבה יותר טוב מבנזמה בכל נקודת זמן בקריירה.
מעטים הם שחקני ההתקפה שיכולים לסחוב קבוצה גדולה על גבם, היגוואין עשה את בגיל 21-22 אצלנו ועושה את זה גם ביובה. פספוס שהוא בחר לעבור לנאפולי בזמנו ולא לקבוצה שמתחרה על תארים.
הוא גם היה זה שניצח להם את מונאקו בשנה שעברה.
לגבי נאפולי, אם רק היה מביא אליפות הוא היה אל. כל כך רציתי (ועדיין רוצה) שיקחו, הייתי מאד שמח אם פיפה היה זה שמביא להם את התואר. דרך אגב, גם שם הוא ניצח את יובה בגמר וכמעט העלה אותם מהבתים עם שער חשוב בבית המשוגע של ה 12 12 12 עם דורטמונד וסיטי
והעונה הבקיע את גול הניצחון לטובת יובה במשחק העונה בנאפולי…
בשביל להשתחרר מתדמית הצ’וקר הוא יצטרך גול ניצחון בגמר המונדיאל, וגם אז כנראה מסי יקבל בצדק את הקרדיט על הבישול 
בתור אוהד ארגנטינה לא נשכח איך הוא פספס 2 גולים בטוחים ב2 גמרי הקופה אמריקה האחרונים ועוד החטאה בגמר המונדיאל מול נוייר.
ברור, אנחנו גם לא שוכחים את ההחמצה מול ליון, אבל אתה יודע - לפני כן הוא גם הבקיע גול ניצחון נגד בלגיה ברבע גמר באותו מונדיאל. בניתוח שמנסה לא להיות אמוציונלי, עד כמה שניתן, היגוואין שחקן על ומהחלוצים הטובים בעולם באופן עקבי בעשור האחרון.
יש כאלה ששמים תווית שלילית גם על מסי בנבחרת, או בגמרים בנבחרת או וואטאבר.
זה חלוצים. כשאתה מבקיע אתה ווינר וכשמחטיא ההפך.
היגוואין החמיץ לא מעט רך גם ניצח משחקים, ועשיין נדבקה לו התווית של הלוזר, ולטעמי לא בצדק.
העניין של תדמית בהחלט מעניין לכשעצמו, מישהו כאן זוכר שהיה דיבור על סטיבי ג’י הווינר?
הוא לנצח יזכר כסליפי ג’י בגלל טעות נקודתית אחת.
אפילו אקח את השחקנים הכי ווינרים בעולם: רונאלדו ומסי.
גם להם היו החמצות מזעזעות שעלו לקבוצות בהפסדים והדחות. בין אם החמצות פנדלים או מצבים קורצים.
השאלה אם אפשר להתנער מתדמית של לוזר, אם אחרי מספר כלשהו של משחקים טובים זה ינטוש או שברגע שקיבלת אותה היא אצלך ולא משנה מה.
די בטוח שאריאן רובן הצליח להשתחרר מתדמית כזאת.
היגוואין בעיניי הוא סוג של בלוף. הוא חלוץ על נגד הקבוצות הקטנות, מול אריות אירופה הוא נעלם. זה היה אצלכם במפגשים “חשובים” ואני זוכר נתון מטורף מתקופתו בריאל-18 מפגשים נגד ברסה מאז שהגיע, 3 גולים. הוא צ’וקר. הלוואי וזה היה רק בגמר אחד, אבל הוא נחנק ב3.
טוטנאהם ומונאקו, עם כל הכבוד, הם לא ביירן, ריאל, ברצלונה או אפילו סיטי ופריז. חלוץ שהוא קראק צריך להוכיח את עצמו במשחקים הגדולים ביותר. היגוואין היה בלא מעט מהם, ועד כה הוא השאיר חותם ב0. יובנטוס הייתה זוכה באליפויות גם בלעדיו ומנצחת את מונאקו בלעדיו.
מצד שני בשנותיו של היגוואין בריאל, ברסה הייתה קבוצה טובה פי כמה וכמה מריאל. מלבד עונת 2012 בה חצי מהדקות בנזמה שיחק. בנוסף בתקופה הטובה יותר של ריאל (החל מהגעת מוריניו) היגוואין נפצע למשך עונה וזו פציעה שקשה לחזור ממנה.
מי כן היה ווינר בריאל נגד ברסה באותו פרק זמן?
נכון שזה נשמע קצת כמו תירוצים אבל כן מדובר בנקודה חשובה על אותה תקופה וסיבה הגיונית לנתון של ה3 שערים ב18 משחקים.
ותשאלו כל קבוצה, לנצח את הקטנות זה מה שנותן את האליפות בסוף, להופיע למשחקים האלה ולכבוש את השער שעושה את ההבדל זה גם חשוב.
במחזור ה-18: 32 שערי זכות לריאל מדריד
במחזור ה-29: 73 שערי זכות לריאל מדריד.
זה קורה בעיקר בגלל כריסטיאנו, עם 18 שערים בסיבוב השני, איך אמר ואן-ניסטלרוי? ‘גולים הם כמו קטשופ’. שימו לב אב, ריאל מדריד פורחת בזכות כריסטיאנו, אבל למה כריסטיאנו פורח? גם אני חשבתי על זה, במארקה כתבו: עם לוקאס ואסנסיו ובלי בייל ואיסקו.
ובהקשר ישיר לזה, במארקה מדברים על הפריחה המחודש של כריסטיאנו בהקשר לפרטנרים שלו: עם לוקאס ואסנסיו וללא בייל ואיסקו. נכתב שבנזמה אמנם לא כובש שערים אבל כן שחקן קבוצתי, הריטואל הקבוע, ושכריסטיאנו באמת אוהב לשחק איתו ושיתוף הפעולה טובה. לוקאס ואסנסיו משחקים הרבה יותר מהר וטוב מול הגנה עומדת, פתאום ריאל לא תקועה במשחק הסטטי, משחק האגפים של ריאל מדריד פורח וכריסטיאנו ולוקאס כבר בנו כמה שערים ביחד, כמו השניים בפאריס(גם זה של קאסמירו), כמו השער נגד ג’ירונה ועוד ועוד.
ומהתקפה להגנה: ‘החור השחור של ריאל מדריד בליגה’. הנתונים אינם מרמים. ריאל ספגה 20 שערים יותר מבארסה(!) ולכן איבדה את האליפות כבר בשלב כה מוקדם. 33 ספיגות ב-29 משחקים זה רע מאוד. יותר משער למשחק. אמנם המשחק נגד ג’ירונה היה יוצא דופן אך רק במעט. נכתב שאף קבוצה לא ספגה שלושה שערים בנגיחות מאז ה-8:0 של ברצלונה על קורדובה. קיילור נאבאס ספג העונה 26 שערים וקיקו 7.
מה יש? עכשיו ככה עוד שאלת תם לגבי ההגנה, 33 ספיגות ב-29 משחקים. כל קבוצה סופגת במצבים נייחים - והחוכמה היא גם לתת, ואנחנו עושים את זה[למרות שאני לפחות, כשראמוס לא משחק אין מבחינתי עניין במצב הנייח]. חלק מהספיגות נובעות מסגנון אובר-התקפי. אבל בגדול, מספרים מביכים. אני חושב שזה פשוט ה-DNA שלנו. ספגנו כמו בעונת הקיירוש בערך(35 שערים בשלב הזה).
קאסמירו נשאל מה הוא יעשה אם במשחק נגד יובה דוגלס קוסטה יבוא מולו: יחשוב על המונדיאל או יפרק אותו. קאסמירו לא חשב פעמיים למרות שדוגלס יושב לצידו (“אחתוך אותו לשתיים”) 
אגדה!
אגב קאסמירו - אני חושב שהעונה הוא עשה את קפיצת המדרגה המשמעותית באמת. אם בעונות הקודמות היללנו את התרומה ההגנתית שלו, העונה הוא ממש עוד פליימייקר מאחורה - יכולת המסירה שלו השתדרגה ובעיקר קבלת ההחלטות. אם חיפשנו עוד דברים שמייתרים את הנוכחות של קרוס ו/או מודריץ’ בהרכב העונה…
דווקא קרוס גם עשה התקדמות בפאן ההתקפי העונה לדעתי. הוא הרבה יותר דוחף קדימה ומעז מאשר בשנים הקודמות.
פארטידזו של איסקו. הקהל הספרדי בוונדה-מטרופוליטאנו שרק בוז לפיקה ובדקות האחרונות לא הפסיק עם ה-‘איסקו…איסקו’…הילד ייקח את הכדור הביתה אחרי שלושער ראשון בקריירה במהלך ה-6:1 הפסיכי של ספרד במשחק ידידות נגד ארגנטינה נטולת מסי-אגווארו-די-מאריה, זה עדיין לא נגמר. את השער הראשון בישל אסנסיו, את השני אספאס והשלישי הגיע עכשיו. 10 שערים בנבחרת ב-25 הופעות. הדבר הכי טוב בפגרת הנבחרות זו האהבה של איסקו לסלקסיון ושהוא תמיד קם לתחייה. איסקו הוחלף בדקה ה-76 ובמקומו עלה לוקאס ואסקס.
או.קיי, ארגנטינה נראית נורא, ועדיין - כאב ראש לזיזו לקראת יובה? צריך לקחת אותו בחשבון? הרי אנחנו נהיה זקוקים לקסם והטכניקה שלו נגד יובה.
איסקו נראה טוב בספרד כי הכדורגל שלה יותר סובלני וצפוף, דבר שמטיב עימו.
הכדורגל של ריאל יותר מהיר ופתוח. לכן בריאל נראה פחות טוב.
שחקן כזה בברצלונה היה יכול להיות ואחד כוכב.
תשע מטרות לסיום הליגה::
המקום שני - את הסגן של בר כוכבא אף-אחד לא זוכר, המשך הדרך בצ’מפיונס(אם וכאשר - אמן) יהפוך את משחקי הליגה לתקועים כמו עצם בגרון והעונה הזו בליגה תוכתר בכל-מקרה ככישלון. ועדיין, ריאל מדריד צריכה לנצח כי זוהי מהות המועדון עבורי. אתלטיקו מדריד מקרטעת, הפער עומד על 4 נק’ בלבד ויש עוד דרבי בברנבאו כדי לצמצם עוד יותר. אם לא הקבוצה הטובה בספרד - אז לפחות הקבוצה הטובה במדריד. רצף הנצחונות היפה של זיזו בסוף 2015/16 בנה את הביטחון בצ’מפיונס. המומנטום לצ’מפיונס עובר דרך הליגה. מס’ הנקודות הנמוך ביותר שלנו בשנים האחרונות היה 85 בעונת הפרידה של מוריניו. אם זידאן ינצח הכל הוא יגיע ל-87.
כריסטיאנו פיצ’יצ’י - אנחנו יודעים כמה זה חשוב לו, התואר האישי. ואנחנו סופרים את הגולים שלו מחזור אחרי מחזור יחד איתו, יחד עם טובי הסטטיסטיקאים. ‘אעבור את מסי ואהיה הפיצ’יצ’י, אתם תראו’, אמר לחבריו בקבוצה כשהכל היה אבוד, וכרגע רק 3 שערים מפרידים ביניהם. הריצה שלו מטורפת, הוא כמו אריה שתמיד רעב לטרף, ושוב אי-אפשר להמר נגדו. ומעבר לכך, כריסטיאנו גרם לי לשוב להתלהב לראות את ריאל מדריד מחדש, במשחק הליגה הזניח ביותר, וזה לא עניין של מה בכך. אני מבקש סליחה על איך שביקרתי אותך. האומללות של 2017 נעלמה ו-2018 הביאה איתה רוח חדשה. כריסטיאנו הביא לכך שהגולים שוב באים כמו קטשטופ.
שימו לב, ב-2010/11 ריאל לא הייתה פקטור במירוץ האליפות כשכריסטיאנו שבר את שיא השערים של פושקאש| ב-2013/14 ריאל איבדה את האליפות ושנה לאחר-מכן כריסטיאנו נותר רק עם עונה אישית למזכרת ואף תואר חשוב באמת. דווקא בשתי האליפויות של כריסיאנו בלבן - מסי גבר עליו בדרך לפיצ’יצ’י - הן ב-2011/12(50 למסי, 46 לכריס) והן אשתקד(37 למסי, 25 לכריס).
הערה: הסעיף מבוטל במידה וריאל ממשיכה את הריצה בצ’מפיונס וכריסטיאנו מקבל פטור ממשחקי החוץ.
נאחס הפיחואן - ריאל מדריד מתקשה באופן מסורתי במגרש הזה - פשוט נתון, גם בשנים בהן סביליה מזייפת בליגה. זידאן ובניטס רשמו הפסדי בכורה בליגה בסביליה, אנצ’לוטי איבד את המקום הראשון במשחק הזה(הפסד 2:1 לאחר הקלאסיקו בעונת הדסימה), ונראה שסביליה כאילו מתחילה נגד ריאל מדריד ביתרון 1:0 כבר במנהרה. בחמש העונות האחרונות ריאל ניצחה שם רק פעם אחת, עם השלושער האדיר של כריסטיאנו בשלהי 2014/15. מי שעוקב אחרי הליגה יודע לא להתבלבל מההעפלתה של סביליה לרבע גמר הצ’מפיונס ע"ח יונייטד. למרות כישרון ואיכות בכל חלקי המגרש - סביליה מדשדשת ועלולה לא למצוא את עצמה באירופה בעונה הבאה. היא ספגה יותר מדי חמישיות העונה, כולל מאייבר ומבטיס. בארסה, אגב, לא הפסידה שם מאז 2007. המאזן ההיסטורי עומד על 35:23 לטובת סביליה בפיחואן במפגשי הליגה. צריך לצמצם פערים.
לנצח דרבי בברנבאו - האחרון שעשה זאת היה מוריניו, עם ה-2:0 ב-2012/13, דרבי אליו אתלטיקו הגיעה מעל ריאל מדריד בטבלה לראשונה מזה 200 שנה(ותודה לכריסטיאנו ואוזיל על השערים). אין ספק שריאל מדריד שולטת באירופה והוציאה לצ’ולו את החשק לחיות, אבל היא צריכה להחזיר את ההגמוניה גם במשחקי הבית. ארבע שנים בלי ניצחון ליגה על אתלטיקו בבית הן שיא שלילי(בסוף שנות ה-60 ריאל לא ניצחה דרבי ביתי שלוש עונות ברציפות) ובפרק הזמן הזה אפילו בקלאסיקו ריאל מדריד ניצחה. אנחנו עוד זוכרים את דייגו קוסטה מקבל את הכדור מאחורי ארבלואה ושובר את הקרח של אתלטיקו בדרבים בליגה איי-שם ב-2013/14, משחק בו עבדכם הנאמן היה שם בברנבאו. הימים בהם ניצחון בדרבי היה מובן מאליו כבר נעלמו, וניצחון יוכל לקדם אותנו לעבר המקום השני. בעונה שעברה: שער יתרון של פפה בנגיחה נהדרת לא הספיק כשגריזמן השווה בשלב מאוחר.
קלאסיקו בכבוד או ראו ערך 2015/16 - “הניצחון הזה לא יספיק לאליפות אבל הוא בונה את היסודות ל-UnDecima”, כתבתי אחרי אותו 2:1 מרגש בקאמפ-נואו. בעשרה שחקנים(גם אם לשתי דקות), בייל מרים בצד ימין, כריסטיאנו עוצר בחזה ובועט לרשת כשאלבס תופס אוויר, והולך לעשות את ה-Calma, Calma". “אנחנו ריאל מדריד”, היה ההמשך, והשאר לא מעניין. הקלאסיקו תמיד בעל חשיבות עצומה, המשחק הכי גדול בעולם חוץ מגמר ליגת האלופות(בערך). לא מתאים לי שנעשה להם פאסיו, לא מתאים לי שוב להפסיד להם, אני רוצה להחזיר חלק מהכבוד. אין ספק שבארסה אלופה ראויה אבל אני עדיין מתקשה להאמין שקיבלנו מהם שלישייה ברוורס בברנבאו ולעולם לא אשתכנע שפערי הרמות קרובים אפילו להיות גדולים כמו המצב בטבלה.
במישור הטקטי, שימו לב שריאל משחקת טוב יותר בקאמפ-נואו לעומת הברנבאו(תיזכרו בקאסמירו מול מסי ב-2016 לעומת העונה שעברה). במשחקי החוץ ריאל יותר אחראית, לא משתוללים ומנסים להכתיב את הקצב בכוח. זידאן ניסה גישה דומה גם בדצמבר אך זה לא עבד. ריאל באופן מסורתי מאבדת את הרסן, בעיקר ראמוס. אולי צריך לשחק עם התלבושת מהסופר-קופה, בדימיוני אני עדיין רואה את ראול מוחא כאפיים ביציע אחרי השער העצמי של פיקה, את כריסטיאנו מוריד את החולצה אחרי ה-2:1 ואת פלורנטינו ‘מבסוט לאללה!’(ניר לוין) בטירוף אחרי השער של אסנסיו.
ההתעוררות של הקבוצה ב-2018 מבורכת, מתבקשת, ומאפשרת לשחזר את ההישג בפעם התשיעית ברציפות - דבר שלא קרה מעולם. נזכיר שוב: ריאל כבשה 32 שערים ב-18 המשחקים הראשונים בליגה. ב-11 הבאים היא כבשה 41 - לא רחוק מארבעה שערים במשחק. רוב שחקני הסגל בכושר טוב, כבר לא ברור באמת מהו ההרכב החזק ומה לא, ואם ‘הכוכבים’ לא ישחקו אז המחליפים שלהם מאוד ירצו להוכיח.
בשביל קיילור: לשמור על שער נקי פה ושם. הפרצוף העצוב של קיילור נאבאס מעציב גם אותי. אין ספק שהוא רחוק משיאו ונצטרך להיפרד בקיץ כידידים, אבל גם במשחקים בהם הוא רושם הצלות יפות מאוד כמו נגד ג’ירונה - זה לא יעזור. ריאל מדריד סופגת בקצב הגרוע ביותר שלה מאז עונת 2008/09 החשוכה שכולנו זוכרים כיצד היא נגמרה. כן, אני מהתומכים הגדולים ביותר של המשפט ה-DNA ההגנתי המחורבן של ריאל מדריד, וברור שגם אם נרכיב את רביעיית ההגנה הטובה בעולם זה לא יעזור לנו, אבל יש גבול לכל תעלול. שבע פעמים בלבד שמרה ריאל על שער נקי העונה בליגה. האמת? בעונה שעברה היא עשתה זאת רק פעם אחת יותר - 8.
להמשיך ליהנות מכדורגל טוב עם לוקאס ואסנסיו - ‘מה היה קורה אם’… מה היה קורה אם זידאן היה משחרר אותנו מייסורינו עם ה-4-4-2 בשלב מוקדם יותר של העונה? בטח שזה היה עוזר. אני מהמר על פער סביר הרבה יותר מברצלונה. ריאל מדריד פורחת מחדש עם המערך הסופר-התקפי שלה. כולנו זוכרים איך ריאל סגרה עניין תוך חצי שעה מול סביליה בברנבאו כשעלתה עם כל הארטילרייה ההתקפית. משחק האגפים פורח וגם לכריסטיאנו עושה רושם קל יותר עם לוקאס ואסנסיו המהירים והבלתי-צפויים, שבהחלט יכולים לתרום גם נגד הגנה עומדת. אין תארים, אבל גם אסקפיסם זה משהו. אהה, כן, וגם שאיסקו יביא קצת מהכושר שלו בנבחרת גם לריאל מדריד.
מהו הגמר הגדול ביותר? 2014, 2016 או 2017?
ביומיים האחרונים באופ"א מחממים מנועים לקראת 1/4 גמר הצ’מפיונס בעזרת הרשתות החברתיות,. תמונה אחת=אלף מילים, אומרת הקלישאה הידועה, השחוקה והנכונה, ותמונות מרגשות הן הר של אמוציות. אמש נתקלתי בתמונה של איקר מנשק את גביע הדסימה ב-2014. זה היה מרגש, זה היה יפה, אבל זה היה רק החימום. לתמונה שעלתה הערב כבר לא הייתי יכול להישאר אדיש ואני משוכנע שכמוני רבים ואחרים: איקר ומרסלו בוכים יחד, מחובקים זה עם זה, עוד לפני שריקת הסיום של גמר הדסימה בליסבון - מחזה מדהים. שני שחקנים מתפרקים כמו אוהדים, כמו ילדים. זה קרה אחרי הגול של מרסלו שעלה כמחליף ואיקר כמובן לא היה שקט בגלל הטעות שלו בשער של גודין.
התמונה הייתה מרגשת עד דמעות, סחטה למעלה מחצי מיליון לייקים ולמעלה מ-5000 תגובות, וגם פתחה שאלה מרתקת: מהו הגמר הגדול ביותר: 2014, 2016 או 2017?
מדובר בשאלה קשה וסובייקטיבית ללא תשובה חד משמעית, יחד עם הקלישאה שכל גמר מיוחד בדרכו, אבל כמה כיף לעסוק בה. והלוואי שנוכל להוסיף עוד גמר ועוד גביע, עוד נתון למשוואה ולשאלה הזו, גם אחרי ה-26 במאי 2018. זו שאלה שכל-כך כיף לעסוק בה ולהיזכר שוב בקבוצה הגדולה ביותר והמלכה של אירופה, שבארבע השנים האחרונות זכתה בשלושה גביעים, ועל כל גמר אפשר לכתוב המון.
פתחנו את השאלה לדיון בפייסבוק של האתר והסכמנו שיש חלוקה ברורה: גמר הדסימה(2014) היה הכי מרגש, עם הגול האל-מותי של ראמוס. אני[דור רומנו], אחד שהיה שם בגמר באצטדיון האור בליסבון - לא יכולתי לעצור את הדמעות. אני זוכר כל רגע, כל שנייה, זה היה מטורף| גמר הסאן-סירו(2016), נגד אותה היריבה, היה כנראה המותח ביותר - פנדלים זה עניין של גורל, וכמה סמלי שכריסטיאנו כבש את הפנדל האחרון. הרעידות של כריסטיאנו כשחבריו ניגשו לבעוט, לוקאס וקור הרוח, הבכי של פפה ועוד, וכמובן שכולנו זוכרים איך העונה הזו התחילה| הגמר נגד יובה בטורינו(2017) היה העוצמתי ביותר. הגמר הקשה ביותר על הנייר הפך לקל ביותר כנראה והוכרע כבר אחרי 60 ומשהו דקות, במחצית חד-צדדית. הגמר נגד יובה הוא ייחודי, היסטורי. ההתעלות של כריסטיאנו, הזכייה השנייה ברציפות, ומעל הכל הוא מסמל את העוצמה של ריאל מדריד. אנחנו הכי טובים בעולם. הלב שלי פעם.
בטח שמתם לב…
מה שקרה בין ריאל ודורטמונד לפני 20 שנה מתאים יותר האמת למתיחת האחד באפריל, ובכל-זאת: 20 שנה עברו מאז חצי הגמר המרגש ההוא בעונת ה-‘לה-ספטימה’ כשפתיחת המשחק נגד דורטמונד התעכבה בזמן רב בשל קריסת השערים בברנבאו. לפני המשחקים מול דורטמונד ב-2013 כתבו על כך באריכות בתקשורת בספרד. ריאל מצאה פיתרון והביאה שער אחר, וניצחה משערים של פרננדו מוריינטס וקארמבו(2:0).
ואירוע קצת יותר חשוב, בדיוק היום לפני 26 שנה חוותה ריאל מדריד את אחד מימיה השחורים ביותר. זה לא היה עוד הפסד מתסכל אלא היום בו חואן גומז, חואניטו הנפלא(maravilla) נדרס בתאונת דרכים. על רוח החואניטו והקאמבקים הגדולים של שנות ה-80 וודאי שמעתם. מס’ 7 הנהדר של ריאל מדריד שלכבודו הקהל בברנבאו שר בכל משחק בדקה השביעית. 10 עונות בלבן, 5 אליפויות, 2 זכיות בגביע אופ"א, 401 משחקים ו-121 שערים ובעיקר - אגדה ומיתוס שימשיכו לעולם ועד.
[אני יכול לומר שמן הסתם פספסתי את חואניטו, הוא נפטר לפני שנולדתי, אבל השלמתי פערים עם וידאו וכתבות והוא מעין מושא להערצה למרות זאת ואבן דרך בהיסטוריה שלנו]. אני זוכר אותו מתחבק בטירוף עם שחקן שנכנס במקומו אחרי שריאל השלימה רמונטדה, ממש שואג וקופץ באוויר.
מעבר לכך, משהו שקשור לליגה, ריאל מדריד השתוותה ביום שבת לברצלונה עם 76 שערי זכות לכל אחת מהן. בסיום הסיבוב הראשון, עם משחק חסר לריאל מדריד - הפער היה 20 שערים כשבארסה כבשה 52 וריאל מדריד רק 32.
