טוב זה לא חדש לכם שהיום, השישה במרץ 2022, המועדון הגדול בתבל, ריאל מדריד חוגגת יום הולדת 120.
ריאל מדריד - איך הכל התחיל? הנה אני (משמאל), דור רומנו, עבדכם הנאמן. בערך בכיתה ט’. אני וחולצת הכדורגל הראשונה שלי - זו של ראול, גיבור הילדות שלי (באחד ממפגשי הפורום ב-2007, פורום ספורטאנטר הישן), והנה הסיפור שלי.
אז זו חולצת ליגה מעונת 2002/03, עונת הגלאקטיקוס האמיתית, עם כדורגל עוצר נשימה וגם חולצה מרגשת. חבר של אבא שיש לו משפחה בספרד - קנה לי אותה ליום הולדת 10.
מה שמדהים הוא שביום בו ראול עזב את ריאל, ביולי 2010 - הלכתי לשחק כדורגל עם חברים כדי לנקות את הראש לפני מסיבת העיתונאים, ידעתי שהדמעות לא יעזבו. רציתי ללבוש אותה והנה, בגיל 18, פתאום היא לא עלתה עליי, זה היה קוסמי. אז מצאתי חולצה אחרת של ראול כדי לשחק איתה, להבקיע, לחגוג ולנשק את הטבעת שאין לי, כאילו אני מספר 7 האמיתי.
בחזרה לסיפור שלי. אהבת נעוריי, באופן טבעי למדי, הייתה דווקא פוקימון, אבל אחד החברים לכיתה, בן אל אלוני, בבית ספר תל נורדו האגדי - לקח אותי פרויקט - להתחיל לבעוט בכדור. יום אחד הוא בא לבית ספר עם חולצה של ראול, דווקא בנבחרת ספרד, ושאלתי אותו מי זה. “ראול הוא אחד השחקנים הטובים בעולם והוא משחק בריאל מדריד, הקבוצה הטובה בעולם”, אמר לי. השם הזה, ריאל מדריד, היה במילה אחת: וואו! התאהבות. ידעתי שיש לי שיעורים חשובים מאוד לערב, ולא מדובר בתנ"ך או בחשבון.
אנחנו מדברים על תקופה בה הכל היה פחות נגיש, מי ידע שקיים בכלל אתר מארקה? ימים שהסתמכנו בעיקר על ספורט5, שברוב הזמן היינו משחקים כדורגל בפיפה ואוספים קלפים. אבל אפילו אז התחלתי להכין מצגת על ריאל ולהוריד תמונות במחשב.
קשה להסביר מהי ריאל מדריד בשבילי. ביום האהבה העלתי תמונה בוכה בגול של ראמוס בדסימה – הייתי שם. כל החיים רצו בראש. איזה אושר של רגע. כמה פעמים בחיים שלכם אמרתם “הגשמתי חלום”? כמה פעמים המציאות עלתה על כל דמיון? תראו את האושר הזה - עם גביע הצ’מפיונס.
אחרי המשחק נגד פ.ס.ז’ באותה עונה (1:3 עצום), בו המשכנו את המסורת והרמנו את הליאו-בלומס באוויר כמעט כמו הברנבאו (וכרגיל באותם הימים - נהגתי לצפות בשידור החוזר של המשחקים הגדולים) - שלחתי הודעה לחברה מהמפגשים. “משחק כזה גדול, לא שומע ממך\ רואים אותך?” אמרה ‘אין תירוצים’ ואז לא הפסיקה לתרץ. כתבתי לה - ‘כנראה שאנחנו במקומות שונים בחיים, תרתי משמע’. ולפתע הייתה לי הארה:
זה מדהים כמה הם תמיד שם. אלה שלא עוזבים לעולם. בקיץ, בגשם, באושר ובעוני. כששמח וכשעצוב. מה שהכי יפה (הבטחתי לעצמי, ועמדתי במילה) שגם בעוד חמש שנים, בגיל 30 - עם אישה ואהבה גדולה בבית וגם תינוק או תינוקת (קצת פחות הסתדר), בעזרת השם. עם עבודה שאני אוהב ומשכורת מכובדת, כשכל החלקים בפאזל - יתחברו - אפילו אם אני אגור במושב, עם הפרות והעיזים ברקע - ביום של משחק: הטירוף, התשוקה, הפרפרים בבטן. אני אמשיך לכתוב את ה-2000 מילים לקראת המשחק באתר, בפורום, בפייסבוק, בוואטספ, בכל מקום.
החדר עדיין מלא בכל מיני מרצ’נדייז בשטויות, דגל מגמר הדסימה, אין סוף חולצות מעטרות את הארון.
ב-2017, בניסיון להחזיר עטרה ליושנה (בעבר גיא היה מהמארגנים, אני זוכר את אליפות 2007 בבאז סטופ עם 300 אוהדי ריאל כששברנו צלחות וכוסות ורקדנו על השולחן ובאו לצלם אותנו לאתר הרשמי) - ארתור הגיב – ‘דור אתה האדם הכי מרגש בעולם, עשור לאליפות קאפלו המיתולוגית’ וההמשך היה – איזה כיף לכך שאתה כל החיים בן 17. אז לא, אני (הייתי) בן 25. אבל דור תמיד שם, נותן הכל, כאילו הוא בן 17.
דור הוא ריאל מדריד וריאל מדריד היא דור. אמנם נתליתי באילן גבוה. אבל אני באמת מרגיש ככה. גאה להיות מזוהה איתה בכל מקום. נקודת האור שלי כשדברים לא הסתדרו ברמה האישית. אחרי הגמר, חשבתי שאהיה רגוע, שפוי. אבל הטירוף והתשוקה לכדורגל רק מתעצמים, בכל משחק. ושלא יגמר לעולם.
אני באמת בספק אם אחווה בחיים רגע שמתקרב לתחושה בו ראמוס הבקיע והייתי שם. אני לא חושב שזה יכול לחזור על עצמו.
אבל ריאל מדריד מחזירה אותי לילדות, משאירה אותי ילד נצחי. האוהד הכי גדול שחיי את הקבוצה כל הזמן, וזה עוד לפני שהגשמתי חלום והוצאתי את הספר על ריאל מדריד, אין יום שאני לא מסתכל בו במדף שלי בגאווה. אני מסוגל אפילו לראות תקציר מפעם, לדעת שיהיה גול והנה ראול מבקיע בקלאסיקו - ולצרוח בכל זאת כאילו זה קרה עכשיו בפעם הראשונה ולהמשיך לשדר בספרדית. אם אתה לא חלק מזה אתה לעולם לא תבין. אין כמו כדורגל. אין כמו ריאל מדריד. תודה אלוהים. תודה. אז מה הסיפור שלכם?
ולכבוד המאורע המרגש החלטתי לדרג את עשרת השחקנים האהובים עליי ביותר בריאל מדריד איי פעם. אמנם הרשימה מכיתה ה’ ב-2003 קצת עודכנה, אבל המקום הראשון נשאר, יש לכם ספק? אין כמו האהבה הראשונה.
בחירה קשה, סופר-קשה, ואם הייתי מתחיל עם כאלה שנותרו בחוץ - לא הייתי מסיים לעולם, יכולתי להגיע גם למאה שחקנים. בין אם אלה שחקני בית ולוחמים כמו נאצ’ו ואלברו ארבלואה, כזה שגם היה שחקן טופ בעבר כמו דני קרבחאל, או גלאקטיקוס וכוכבי על שלא נכנסו מפאת מקום. מרסלו לא בפנים, גם לא פפה. אז הרשימה המלאה לאלה שמתעצלים גם לקרוא את האנקדוטות שהוספתי על כל אחד: 1. ראול| 2. כריסטיאנו רונאלדו| 3. סרחיו ראמוס| 4. איקר קסיאס| 5. לואיס פיגו| 6. זינדין זידאן| 7. רוברטו קרלוס| 8. רונאלדו פנומנו| 9. פרננדו היירו| 10. גוטי; מניח שהרוב יופתעו מהמיקום הגבוה של פיגו, ציינתי בכתבה למה הוא כל כך למעלה.
