כשאתה נתת כדוגמא משחקים ספציפים, להרגשתי זה טיפה זלזול לאוהדים שצופים משחק אחרי משחק במשחקים (אפילו ידידות, או גמר הברנבאו) במשך שנים ולהגיד שדרך זה אנחנו קובעים דיעה כלפיו. אני לא באמת חושב שאתה מזלזל אבל ככה זה משתמע כשאתה מחפש סיבות נקודתיות.
ויאללה אחי, יום רביעי בלילה כבר, הרגשות שלי כלפיי המשחק מתחלפים כל רבע שעה. אתה יודע כמה הודעות שסותרות את עצמי הייתי כבר שולח?
לייק 1
זה ממש לא זלזול. או.קיי, אפשר לבוא ולהגיד שספגנו את השער השלישי ממנצ’סטר סיטי כי נאצ’ו יצא ללחוץ גבוה ופישל, והוא לא צריך לעשות את זה כי הוא לא ממש זריז, וספגנו על הראש שלו גם שער כזה בדרבי נגד אתלטיקו מדריד אשתקד. אז מה. בלם לא באמת יכול להיות מושלם ובאותו משחק הייתה היפקרות של כל הקישור. אתה לעולם לא תראה אותו חולם כמו מיליטאו, מכדרר ברחבה כמו מנדי או לא מספיק אגרסיבי כמו דויד אלאבה. גם אם דמבלה ‘שרף’ אותו בקלאסיקו. אתם פשוט שבויים בתבנית שהוא אחלה גבר ומדרידיסטה מרגש וזהו-זה. אי אפשר להגיע רחוק רק עם זה שאתה אחלה גבר. ושוב, הוא לא מתחרה בראמוס, ואראן ופפה בשיאים כמו בעבר. בלמים בינוניים שיש לנבחרת ספרד. גם לאפורט לא הטוב בדורו, נקרא לזה ככה. נאצ’ו יכול להיות הבלם השלישי בנבחרת, זה לא כזה מופרך.
2 לייקים
אם נאצ’ו היה שחקן רכש הוא לא היה נשאר בריאל מדריד, והוא לא הגיע כזה רחוק-להיות שחקן שלישי רביעי זה לא להגיע רחוק. כמו שנאמר פה, הוא שחקן טוב, לא שחקן באנקר, והוא כנראה שחקן לבטיס או ולנסיה. הוא יכול להיות מוזמן לרוטציה וכאלה, אבל אם לא מזמנים אותו זה לא ישר כי המאמן שונא ריאל. גם מבוגר וגם לא מבוגר שהיה במשך הקריירה שלו שחקן הרכב. לג’יט.
אני לא אמרתי שלואיס אנריקה שונא את ריאל מדריד, אז זה לא רלוונטי למה שאני כתבתי. שוב, שחקן שבכל עונה משחק 30 ומשהו משחקים בקבוצה כמו ריאל מדריד הוא לא ממש שחקן ספסל. העונה יש לו כבר 42 כמו עונת השיא שלו. חד משמעית הייתי רוצה לראות אותו בהרכב בגמר מונדיאל ולא את אריק גארסיה ולא כאוהד ריאל בלבד אלא כאוהד נבחרת ספרד. אף אחד לא נתן לנאצ’ו שום דבר במתנה, הוא לקח. זה לא מספיק שיש לך את הטייטל של שחקן בית כדי להישאר. גם ברור שנאצ’ו של 2015 זה לא השחקן שהוא עכשיו. הוא התחרה בחלק מהזמן בפפה, בראמוס ובוואראן וזה לא פשוט. ולנסיה קבוצה פח אשפה. אני חושב שנאצ’ו שווה יותר מבטיס. אולי קבוצה דרג ב’ באירופה.
3 לייקים
נכון, הוא היה כנראה הופך לבלם מוביל באחת הסביליות, ומשם לך תדע לאן היה מגיע (כמו שכל אירופה רודפת אחרי קונדה וקרלוס).
להיות בלם שלישי שתמיד מוצא את עצמו ברגעי האמת זה בהחלט משהו, בטח שיותר מהבלם החמישי של סיטי.
לנאצ’ו פשוט אין יחסי ציבור טובים כמו אריק גרסיה, זה הכל. אם הייתי צריך לשים אחד מהם בהרכב אז בלי לחשוב פעמיים הייתי בוחר בנאצ’ו.
זה שהוא “גבר” זה לא במקום יכולת, זה בנוסף.
לייק 1
בטח שמתם לב לפדה ואלוורדה ומינה בונינו.
פדה נשאל בריאיון מה היה מוכן לעשות כדי לזכות בליגת האלופות ואמר: “הייתי נותן הכל ומוותר על הכל. טוב, כמעט על הכל, חוץ מהבן שלי. אולי גם על אשתי הייתי מוותר”, וצחק.
בונינו שמעה והגיבה: “אני לא שופטת אף אחד, אם ריבר תזכה בעוד גביע ליברטדורס - גם אני הייתי מוותר עלייך. צריך להקריב חברים. הכל בשביל הגביע ה-14”. [דרך אגב הריאיון המלא מתורגם באתר שלנו במרתון הכתבות והעדכונים לקראת הגמר].
עוד משהו מרגש הוא המכתב של אדר מיליטאו| הוא כתב מכתב לעצמו לקראת גמר ליגת האלופות הראשון שלו ופירסם אותו ב-’ The Players’ Tribune’. הוא כאילו מדבר אל מיליטאו הצעיר וחושף באופן הרי ברור שיש את רגעי המשבר ושכמעט ויתר על החלום לשחק כדורגל:
“מי האמין, אה, אדר? שאתה תשחק בגמר ליגת האלופות עם ריאל מדריד. אני לא יודע מה תהיה תוצאת המשחק, אבל אם תרשה לי – קח עצה נוספת: תשחק בלי פחד. תהיה מאושר כאילו אתה מעיף עפיפון ברחוב בברזיל”. הוא זוכר את ההתחלה: “אני יודע שאתה הילד הכי מופנם ברחוב שלך, אולי השקט ביותר בסרטאוזיניו. ויש עוד. למרות שאביך שחקן כדורגל לשעבר, אתה מרגיש הכדורגל לא כל כך מתאים לך. אפילו אבא שלך לא יודע איך להתמודד. אתה אפילו שומע אותו אומר משפט שיגרום לך ולחברים שלך לצחוק (?) – ‘אני לא יודע אם הוא משחק טוב’”. “אתה הולך לבכות הרבה, אדר. אף אחד לא יתעלל בך או יתנכל לך או משהו כזה. מאמני הנוער השונים יזהו את הכישרון שלך. אבל הלב שלך לא יהיה רגוע. וחוסר היציבות הזה, חוסר הביטחון שאתה חש – זה קשור לכמה אתה מתגעגע להורייך”.
הוא שקל לוותר על החלום: “יהיה יום אחד שבו תחשוב לוותר על הכל – לא תרצה להיות עוד שחקן כדורגל מקצועני. לא תרצה להיות רחוק מחברי הילדות שלך שגדלת איתם ומהמשפחה שלך. אבל אז אמא שלך תשאל אותך שאלה אחת קטנה שרק מישהו שמכיר אותך כל כך טוב יכול לשאול: ‘אבל זה לא מה שרצית כל כך?’”. “כשנבחרת ברזיל תקרא לך אתה תתחיל לקבל את האישור לתחושה שכבר התחילה לצמוח בך, שאתה טוב. שם תתחיל הצמיחה שלך, הגעתך לפורטו, המשחקים הראשונים שלך בליגת האלופות”.
על החתימה בריאל מדריד: “הילד הזה, שלא היה אכפת לו מכדורגל לזמן מה – ייכנס לפנקס ולתוכניות של ריאל מדריד – המועדון הגדול בעולם. בזמן חלון ההעברות אתה כמעט תחתום בקבוצת פאר אחרת, מהרמה הגבוהה ביותר שיש. אבל כשאבא שלך ידבר איתך על ההצעה של ריאל מדריד – אתה תשמע את הקליק הזה”. “למרות הביישנות שלו, מיליטאו אחר על המגרש. שם אין לך חברים. יכול להיות שאבא ואמא שלך ישחקו בצד השני, בקבוצה היריבה. אתה מכה אותם, עושה פאול, נכנס. ואתה גדל ככה מול החלוצים הגדולים באמת. כולם יידעו שמיליטאו משחק חזק אבל בנאמנות, בלי לנסות לפגוע”.
“עכשיו הילד הזה, שלא ידע שום דבר ולא היה משוכנע שהוא רוצה לשחק כדורגל – הולך לשחק בגמר ליגת האלופות נגד ליברפול. למרבה המזל אמא שלו שאלה אותו את השאלה הזו באותו היום: ‘זה לא מה שאתה רוצה?’, ואז השתנו חייו. ובכן, כן, זה מה שמיליטאו הצעיר רצה. לשחק כדורגל”.
5 לייקים
פדה ואשתו הם רשמית הזוג האהוב עליי בכדורגל, מאז הנשיקה בלייב של קסיאס לשרה קרבונרו אחרי גמר המונדיאל.
ואשתו של פדה היא רשמית האישה הכי מגניבה שיצא לי לראות בעולם הכדורגל. זוכרים את זהכמובן, כן?
6 לייקים
האובססיה של העיתונים של מדריד עם אמבפה חייבת להיפסק. מזכיר לי סיפורי פרידות של ילדים בני 15. פחות מ24 שעות לפני גמר ליגת האלופות והם מתעסקים בחרא הזה.
מבאפה כרגע הוא אחד השמות החמים בעולם,לא רק בספורט,כל כתבה עליו מביאה להם טראפיק מטורף,למה שהם יפסיקו?
הם מנסים בכוח לצייר אותו כדמות מרושעת. לא שאכפת לי ממנו, פשוט זה נהיה שקוף וילדותי בצורה מביכה.
יופי
איזה כיף להעלות את השאלה הזו לדיון בכלל ולהשתתף בסקר כזה. במארקה ביקשו מאיתנו האוהדים לבחור מהי הזכייה הכי גדולה של ריאל מדריד בליגת האלופות? "הזיכרון הקצר של והנטייה של האדם נוטה להאדיר את הזיכרונות האחרונים ולכן נראה שאין עוררין וגביע אירופה הנוכחי, הזכייה ה-14 של ריאל מדריד בליגת האלופות – היא הגדולה מכולן. אבל לריאל מדריד יש כל כך הרבה אפשרויות לבחירה, עד שהנושא הזה רלוונטית מאוד מבחינת הפרספקטיבה ההיסטורית וזה מאוד לא פשוט. מה דעתכם?
אז ככה, נכתב על גמר ה-3:7 המטורף נגד פרנקפורט ב-1960, הזכייה החמישית ברציפות אם כי זה היה ‘בשחור לבן’ ולא נכלל בסקר. קצת יותר מ-15 אלף אוהדים הצביעו בסקר נכון לכתיבת שורות אלה: 53% הולכים עם הזכייה הנוכחית, “גביע הרמונטדות ועונת הניסים”; 27% הולכים עם הדרמה האלמותית והשער של ראמוס בדסימה, 12 שנה ריאל חיכתה לגביע הזה שפתח את עידן ההצלחות; המתנה ארוכה הרבה יותר הייתה עד לגביע השביעי, לה-ספטימה ב-1998 (32 שנה) – 13% חושבים שהשער של פדג’ה היה הכי חשוב; 5% בחרו באפשרות ‘אחר’; ו-2% בחרו בזכייה הראשונה נגד סטאד ריימס הצרפתית ב-1956, אותו 3:4 שהחל את המורשת. טקבקו!
הדירוג שלי? זה כמעט בלתי אפשרי, זה כמו לבחור ילדים. חשבתי לדבר על כך קצת בסרטון לפני הגמר, אפילו בסרטון נפרד, או לעשות כתבת צבע כזו, אבל זה ממש צרות של עשירים. בכל מקרה, הייתי מדרג את הדסימה במקום הראשון כי הקבוצה הייתה חייבת את ההצלחה הזו אחרי שלושה כמעטים של חצי גמר והדחות אכזריות; במקום השני הזכייה הזו בה חווינו בעונה אחת משהו שיכול למלא עשור שלם; במקום השלישי השלישי ב-1998 שהוציאה אותנו מחושך לאור ובמקום הרביעי הזכייה בשנת 2000 כי בלי הניצחון בגמר נגד ולנסיה – כלל לא היינו משחקים בליגת האלופות בעונה לאחר מכן ומי יודע אם פיגו היה נרכש ועידן הגלאקטיקוס היה יוצא לדרך… כמובן שבדירוג פתאום יצא שהזכיות ‘הכפולות’ ונשכחו…
האמת שהדירוג שלי מאוד דומה.
אני לא אתייחס לזכיות הישנות שלא ראיתי מן הסתם (הנה, ניצחון לכל אלו שאומרים שאין משמעות לזכיות הישנות ההן, כי אפילו לא היינו בחיים כדי לראות אותן. היופי זה שריאל דואגת לנו לזכיות טריות ודנדשות, כדי שלא יהיה ספק בכלל).
גם המקום הראשון שלי הוא הדסימה. הסבל הארוך הזה של עשור+ בלי גביע, עשור+ בלי להגיע לגמר (שאצל ריאל זה היינו הך), כולל 6 שנים שחונות בשמינית - עשור+ בו רובנו נהיינו/התעצבנו כאוהדי ריאל - עשור+ שבא סוף-סוף אל קיצו. והדרך שבה עשינו את זה - שבירת שיא השערים ; שבירת השיא האישי לשערים של רונאלדו, המלך הבלתי מעורער של המפעל ; הניצחון החד-משמעי על באיירן “אימת אירופה” מינכן, כולל 4-0 באליאנץ ארנה בפרצוף של פפ (שלא ידע שזה רק פרק ראשון בסיוט המתמשך שלו איתנו) ; הגמר מורט העצבים מול אתלטיקו הלוחמנית, עד הפדחת האלוהית של ראמוס, ומשם השתחררות מוחלטת. פשוט תחושת גאולה טוטאלית.
המקום השני והדי צמוד גם שלי הוא השנה. מעבר לפער הגדול ביותר אי פעם שחוויתי כאוהד בין הציפיות שהיו לי לבין התוצאות, הדרך שעברנו השנה היא הקשה ביותר שהכדורגל האירופי יכול להציע כיום, ואחת הקשות בתולדות המפעל. אם הייתה לנו רק התמודדות אחת כזאת, שתיים כאלה, היו אומרים שזה מזל/שופטים ומה לא, אבל עכשיו (וגם בעתיד) - כולם מבינים שיש מועדון שהוא מעל למשחק.
המקום השלישי והמאוד סובייקטיבי שלי הוא הגביע התשיעי. אמנם הקמפיין באותה שנה לא היה המרשים ביותר שחווינו, ואפילו סיימנו במקום 3 בליגה לא עלינו, אבל מבחינתי הכול מתגמד לעומת רגע אחד. השחקן האהוב עליי בכל הזמנים, בקבוצה האהובה עליי בכל הזמנים (עם המדים האהובים עליי בכל הזמנים), בגביע האהוב עליי - מתנקזים כולם לרגע הגדול ביותר בכל הזמנים מבחינתי. הכדור נשלח לאגף שמאל אל רוברטו קרלוס האגדי, הוא בקושי מגיע אבל מצליח לזרוק את הכדור גבוה גבוה אל תוך הרחבה, שם זידאן מכין את הגוף, מניף את רגל שמאל, ומסובב את כל הגוף כדי להדביק את הכדור לחיבורים. זיקוק טהור של כל מה שאני אוהב בכדורגל, לשנייה וחצי של משחק.
7 לייקים
זה שווה שרשור בפני עצמו
-ריאל הודחה שש פעמים ברציפות בשמינית הגמר, חשוב להגיד את זה. בואו נסתכל על 12 השנה מאז הוולה של זידאן. 2003 - הדחה בחצי הגמר נגד יובנטוס| 2004 - הדחה הזויה ברבע הגמר נגד מונאקו| 2005-2010 - החל ‘מנחוס’ שמינית הגמר ושש השנים הרעות. בזו אחר זו: יובנטוס, ארסנל, באיירן (סמיילי בוכה), רומא (סמיילי מתבייש), ליברפול (ריסקו אותנו) וליון (אכזבה). לאחר מכן הגיעו שלושה חצאי גמר רצופים בהם הרגשתי שאנחנו כן קרובים וחסר הגרוש ללירה. למשל דורטמונד ב-2013 שבמחצית רעה חטפנו שלישייה מלבנדובסקי. ויצרנו מצבים בגומלין, שלושה מצבים של גול ברבע שעה אבל כלום לא נכנס. ובאיירן והפנדלים זה שברון לב שיהיה איתי לנצח.
-עשית קצת מישמש עם העונות לדעתי. ב-2002 לה נובנה סיימנו במקום השלישי בליגה והיינו במאבק האליפות עד למחזורי הסיום בערך. סיימנו פעמיים במקום הראשון בשלב הבתים ועברנו את באיירן אלופת אירופה ואת ברצלונה בחצי הגמר עם ניצחון בקאמפ נואו. בשנת 2000 סיימנו במקום החמישי בליגה ואם לא הניצחון בגמר כל ההיסטוריה הייתה יכולה להשתנות.
-אני מסכים שהדירוג קשה מאוד. יש משקל חשוב מאוד לגמר 2000 למשל, וגם ל-2002 כי זו עונת המאה של המועדון ואחרי שהאליפות חמקה ובלי לסיים את העונה הזו עם תואר גדול - אני מניח שדל בוסקה היה מפוטר והיו שינויים גדולים.
לגבי המדים, אני הכי אהבתי את החולצה של העונה העוקבת, עונת 2002/03. זוהי חולצת הכדורגל הראשונה שהייתה לי, חולצת ליגה של ראול והכי אהבתי את חולצת הצ’מפיונס. חולצה נקיה רק עם ספונסר ועם הכיתוב הזה של 1902-2002, מאה השנה, בצד. גם הפונט היה מרגש מאוד. יאללה תמשיכו 
לייק 1
בטח שמתם לב להצלות שקורטואה היה יכול לעשות 
(נלקח מפוסט פייסבוק)
https://scontent.ftlv1-1.fna.fbcdn.net/v/t39.30808-6/284771487_5678460262212842_958116216577983832_n.jpg?_nc_cat=105&ccb=1-7&_nc_sid=730e14&_nc_ohc=VPK-_KCJoQ8AX9p5h5S&_nc_ht=scontent.ftlv1-1.fna&oh=00_AT9NzhD4EN4qLwkMu5bOh8K6TssYc568My1aiofQPg2_zg&oe=62989D4C
https://scontent.ftlv1-1.fna.fbcdn.net/v/t39.30808-6/284790057_5678460235546178_7343729638435495770_n.jpg?_nc_cat=108&ccb=1-7&_nc_sid=730e14&_nc_ohc=CKKMqcdhcCgAX9ij6nf&tn=6uzvbTSeoDKvVmbc&_nc_ht=scontent.ftlv1-1.fna&oh=00_AT-y07-toDQ94W3UggV1FRKfIoYebOM7TUAGg9uP63ehOA&oe=629A155F
https://scontent.ftlv1-1.fna.fbcdn.net/v/t39.30808-6/284791727_5678460278879507_6477008664274254883_n.jpg?_nc_cat=102&ccb=1-7&_nc_sid=730e14&_nc_ohc=yNDCVLgZjr0AX_Qw9V6&_nc_ht=scontent.ftlv1-1.fna&oh=00_AT8VvqAnYXsNF0_g_WLEaMfe0PH94ZkfrjpZB_rxT4LY8w&oe=6299A513
https://scontent.ftlv1-1.fna.fbcdn.net/v/t39.30808-6/285001087_5678460245546177_8337929448379016558_n.jpg?_nc_cat=101&ccb=1-7&_nc_sid=730e14&_nc_ohc=GEtHovM7oeEAX9pBh9k&_nc_oc=AQlkJ2X8F-jGKVW9-yUt1l5IsjPRKIER15QAFK7IXSngxjV39Us7tHy2OE7Up0BANwq8--UPePFi6PgHbS8nstUn&tn=6uzvbTSeoDKvVmbc&_nc_ht=scontent.ftlv1-1.fna&oh=00_AT9_SLwMlemxD2CN5MoV7rcC525jdbyH8JIvS-or5AqJ5w&oe=6299800D
https://scontent.ftlv1-1.fna.fbcdn.net/v/t39.30808-6/284583837_5678460265546175_4320590162993088261_n.jpg?_nc_cat=106&ccb=1-7&_nc_sid=730e14&_nc_ohc=za3F34ogxGwAX9eSWBI&_nc_ht=scontent.ftlv1-1.fna&oh=00_AT9XFs0oWaLfM7q9NK5_ZO-890oEk0QA65couQ4AaGtsGA&oe=6298EA90
14 לייקים
ויני ברגע נחמד עם קלופ רגע לפני שכבש את השער
2 לייקים
איזה מאמן ענק. רק נוגע בשחקן וכבר הוא כובש גול. פפ בחיים לא היה מצליח לעשות את זה @Mendieta
8 לייקים
פדה ואלוורדה ומינה בונינו ריגשו אותנו כל העונה. הקשר עשה זאץ על הדשא וברשתות החברתיות ומינה - כאוהדת מספר אחת. זה ברור שהם הזוג המרגש ביותר בכדורגל ואיזה מזל שפדה לא צריך לבחור בינה לבין הגביע 
ועכשיו היא כתבה פוסט סיכום עונה סופר מרגש וגם אוהב ומפרגן כלפי פדה. הנה זה:
“לצלם כל משחק, כאילו הוא גמר. כי ידעתי שדברים כאלה לא קורים כל יום. העונה אנחנו סובלים, בוכים, שמחים, פוחדים אבל בעיקר מאמינים. הרגו אותנו למוות בפריז, בטחנו בעצמנו מול צ’לסי וחזרנו בצורה הירואית נגד סיטי”.
“היינו בכל מקום (היא, פדה והילד המתוק) מריעים, ותמיד-תמיד בטחנו שזו השנה שלנו. אתמול הייתה הפעם הראשונה שכף רגלי דרכה בברנבאו כדי ליהנות. בלי עצבים, בלי לחץ. אני יודעת שבצד הזה שמסתכלים עלינו אתם רואים רק חיים יפים, ואני לא מתכחשת לזה. אבל יש גם צד אחר, ולחיות עם הלחץ הזה והלחץ המתמיד הזה - לא קל להם”.
“אנו אסירי תודה, עבור המשפחה שלנו זה חלום שלא תיארנו לעצמנו. זו הייתה שנה אינטנסיבית מאוד שאספר עליה בהמשך. אבל הנה אתה, פדה, מר אמונה. זכיתה בתואר השישי שלך עם ריאל מדריד בגיל 23 בלבד. סליחה אם אני מתרגשת מדי ו’כבדה’ מדי. אבל אתה לא יכול לדמיין איך זה לראות את האדם שאתה הכי אוהב בחייך זוכה באחד מהתארים החשובים בעולם”.
“תודה לכולכם על האהבה שתמיד הענקתם לנו. לאלו שבטחו ותמכו גם כשהדברים היו דפוקים. אנחנו אוהבים אותך בכל ליבנו. כל המשפחה שלך גאה מאוד. מאורוגוואי לעולם”.
7 לייקים