התחלתי לראות כדורגל בעונת הקאפלו, זו שסופר סרחיו העביר כמגן ימני. ראיתי את כל ההתפתחות, מנער זחוח לוויקינג (העדיין מעט זחוח) שהוא הפך להיות. דמות כזו מגניבה, גבר-גבר, השחקן האהוב עלי.
בעיני התפיסה שלו כשחקן ש"נוטה לשטויות" פשוט מוטעית. הבנאדם נולד עם אשכים של מטדור, מנהיג מלידה, חסר פחד. אנשים כאלו ינהגו לעתים בפזיזות וזחיחות. אלו האנשים שיקבלו אדומים רבים בתחילת הקריירה, ואלו האנשים שנראה נועצים את הכדור לרשת בדקה ה92:48. תראו את רודריגו כקיצון השני. מי שלא עושה לא טועה.
זה שחקן שגדלתי עליו ועכשיו אצטרך להכיר מציאות חדשה, ריאל מדריד חדשה, כזו שמעולם לא הכרתי לפני. הכדורגל ימשיך ומנהיגים עוד יבואו ויילכו, אך סופר סרחיו ראמוס יישאר תמיד בלב ובזכרון. המנהיגות, הלחימה בלי פשרות, הווינריות, המדרידיסמו שהוא כל כולו. נובנטה אי ראמוס. תודה לך מלך מדריד, ואדיוס. כבר מתגעגע.
מה שכתבת לא סותר.
בלם שמשאיר חורים כדי להבקיע יצא פעם אחת מלך ופעם אחת ישאיר חור. כשהוא גם יבקיע אף אחד לא יגיד שהתפיסה שהוא מלך מוטעית.
בסוף ראמוס מלך הכרטיסים של הליגה, ולא כולם היו הכרחיים (בלשון המעטה). הוא גם לא פעם היה למעלה במתפרצות של היריב וכו.
מלך, קפטן, השחקן האהוב עליי בריאל, כל אלה נכונים. לא סותר את היותו שחקן שעושה שטויות.
אגב, זו אחת הסיבות לגדולה שלו בעיניי! שהוא לוקח סיכונים. פעם זה יהיה נכון ופעם לא, אבל בגלל זה הוא אולי השחקן הכי מרגש בדור הנוכחי של הכדורגל.
אני ממש מבואס שהוא והמועדון לא עשו צעד נוסף אחד לקראת השני. בהחלט הייתי שמח שישאר בתנאים אחרים (שכר נמוך יותר, הכרה במעמד החדש שלו בהיררכיית הבלמים, וויתור על הפנדלים לטובת אמבפה/האלאנד וכו).
בלם לא צריך לקחת סיכונים, בלם צריך להיות השחקן הכי מחושב על המגרש(יחד עם הקשר האחורי), עדיף בלם מחושב על פני כל ראמוס גם אם הוא תוקע שער בדקה האחרונה של גמר האלופות.
הבלם הטוב בעולם ובפער כרגע בעולם הוא ואן-דייק(כשהוא כשיר כמובן) והוא ההפך הגמור מראמוס.
אני מסכים בגדול עם הטענה שלך, אבל למה להשוות את ואן דייק לראמוס בן ה35 ולא לראמוס צעיר יותר?
גם מיליטאו ווראן טובים היום מראמוס.
ראמוס היה עושה שטויות, אבל בליגת האלופות הוא תמיד היה מציג משחקי על! ברגעי האמת הוא תמיד היה שם ואני לא מדבר רק על שערים אלא גם ריכוז ויכולת הגנתית.
וכן, הגביע של 2014 רשום על שמו, גם בזכות השערים בחצי, גם בזכות 0 ספיגות ב2 משחקים נגד באיירן של פפ שנה אחרי שהם פירקו את כל אירופה (עם מאמן אחר אבל עדיין) וכמובן שבזכות שער הדסימה.
גם בגמר האלופות ב2016 הוא כבש. וגם שם ההגנה תפקדה יפה.
תמיד ההגנה שלנו נפלה כשראמוס לא היה. להציג אותו כבלם עם יכולות התקפיות בלבד זה עלבון למנהיג של קבוצה שהציגה הגנה נהדרת
תשווה את ואן דייק לכל ראמוס שאתה רוצה ובכל גיל וההולנדי עולה עליו.
ראמוס הוא בלם מצויין, בין הכי טובים בדורו, הבעייה שלו שהוא מחזיק מעצמו הבלם הטוב בהיסטוריה, מכאן כל הבעיתיות שבו.
אני לא מהיום טוען שעדיף בלי ראמוס, גם בשיא שלו כתבתי שאני מעדיף מישהו אחר, רק המחשבה שלא אצטרך עוד לסבול את הכדורים האלכסוניים שלו ל 50 מטר שהולכות לשום מקום מעלה בי חיוך בימים הקשים האלה של היורו 2020 והמשחקים המשמימים שלו.
ראמוס הוא הבלם הטוב בהיסטוריה לדעתי. נתקן מצניעות הבלם הכי טוב שאני ראיתי משחק. היציב ביותר? לא השמרן ביותר? גם לא. אבל who was the best when they were at their best? ראמוס ללא שום צל של ספק עבורי.
מעולם לא היתה לי אהבה יתרה לראמוס. אני אוהב שחקנים שמשקיעים ושנותנים 100% למען הקבוצה, ראמוס לא מעט פעמים דפק אותנו עם טעויות שנבעו מאגו וזחיחות. אז כן, אני זוכר לו גם את הרגעים הגדולים ונכון שהיו דיי והותר גם כאלה, אבל האישיות שלו, לפחות זאת שנראתה לי, גרמה לי כמעט לסלוד ממנו. מעבר לזה, ההגנה עם נאצ’ו ומיליטאו נראתה לא פחות טוב מההגנה עם ראמוס ווראן. הפערים לא כאלו גדולים והוא לא שווה את ה25 מיליון יורו בעונה. לא אחרי שמתח את המועדון חודשים ארוכים.
בניגוד לחברים פה אני לא מרגיש אובדן גדול, מכה יבשה, קצת ספריי וזה יעבור. למרות שלחלוטין יהיה מוזר לראות את הקבוצה בלעדיו.
ראמוס לדעתי היה בהחלט אחד הבלמים הטובים ב-10 השנים האחרונות, אם לא הטוב שבהם. לא חיבבתי אותו במשך שנים רבות, אבל אני זוכר שכן שיניתי לגביו קצת את הדעה במשחק הגומלין מול אתלטיקו מדריד בחצי גמר ליגת האלופות. אחרי שניצחנו 3-0 במשחק הראשון, אתלטיקו הובילו 2-0 בגומלין בדקה ה-15 בערך ונראה שכל השחקנים פחדו מהכדור - חוץ מראמוס. היה ראשון לכל כדור, הוביל, תיקל - הראה המון מנהיגות. לקראת סוף המחצית כבר צימקנו ל2-1 והפאניקה ירדה, אבל הערכתי אותו מאוד בדקות האלו.
לא יודע אם הוא אבידה גדולה עכשיו, אבל בהחלט מעונת הדסימה היה לדעתי הבלם הטוב בעולם.
בסדר, מבחינתך ואן דייק זה שילוב של מלאדיני ובקנבוואר בשיאם. אתה משווה שחקן הסטורי כמו ראמוס (תאהב את זה או לא) לשחקן שנתן 3 עונות בטופ של הכדורגל? שחקן שברוב הקריירה שלו הוא דשדש בקבוצות בינוניות לעומת שחקן שהוא לידר בריאל מדריד מגיל 18? יש גם גבול לשנאה, אפילו אוהדי ברצלונה יצחקו עליך.
לפעמים הפורום הזה מוזר לי, קונזצוס עולמי ומדרידאי כאחד מ-5 הבלמים הכי גדולים ששיחקו את המשחק ויש פה כאלה שלא מעריכים ואפילו מזלזלים, יש מצב שאתם אוהדים את הקבוצה הלא נכונה.
העולם רואה רק את הרגעים הגדולים, הוא לא רואה את הפאקים שקרו במשחקים הקטנים. האמת שניהול המשא ומתן שלו מאוד הזכיר את ההסרחות שלו על הדשא. היה בטוח שהכל בכיס שלו, עלה להתקפה, ובסוף חטף גול מאחורה. כמה סימבולי.
לפעמים זה להיות במקום הנכון בזמן הנכון, וגם הלוק הנכון, הפוזה הנכונה, הדרכון הנכון וכמובן שליטה במדיה החברתית וכו…
פפה בזמנו אצלנו היה בלם יותר טוב מראמוס ובפער לא קטן, אבל פפה הוא לא שחקן הסטורי וראמוס כן.
ואן דייק בלפחות רמה אחת יותר טוב מראמוס ולא משנה אם הוא שיחק בפלייסטיישן כשראמוס מסר עוד אלכסונית שלא הגיעה לשום מקום אן עלה להתקפה והשאיר חור ענק או שמר בזחיחות על חלוץ קבוצה קטנה שתקע עליו צמד ופגע אנושות בסיכוי שלנו לזכות באליפות. ואני עוד לא דיברתי על אדומים מטומטמים בדיוק בדקות שהיינו צריכים להירגע, כלומר מתי שהיה צריך מנהיג אמיתי.
ראמוס נכנס אחד הטובים בתפקידו בדור שלו, לא יותר מזה, למזלו שיחק בריאל מדריד בתקופה הנכונה, וכמובן, היה ספרדי.
כשואן דייק שיחק בליברפול בפלייסטיישן בלבד - ראמוס כבר היה אלוף העולם ואירופה עם ספרד ומהגדולים בהיסטוריה של ריאל. בואו לא נגזים. אנשים פה לוקחים הכל כמובן מאליו, ממש כמו עם כריסטיאנו ו-50 השערים פר עונה (אז 'שיחקו בשבילו! וואו!! זה הגיוני). כשיבוא בלם מבטיח ויקרוס תחת הלחץ של הקלחת הרותחת של הברנבאו - אז כולם יעריכו. זה שחקן של פעם ב-50 שנה. רק פה יכולים לספור לו טעויות נגד חטאפה ואוססונה שאני לא מזלזל בהן אבל יש ערך מוסף עצום במשחקים הגדולים וזה לא רק השערים, הגנה נטו. איסקו שנקטל כאן לא אחת כתב מדהים: “תודה שהובלת את הדור הזה והקבוצה הזו לניצחון”, קבוצה שיכולה לנצח בגמר ליגת האלופות בדקה האחרונה.
ואין מה לעשות, זה עוד שחקן עבר אחרי עוד מיתוס אחרי עוד אגדה שעוזב בצורה לא נעימה עם כל הכבוד לטקס המחורבן הזה שעשו לו. אז היירו ודל בוסקה זה איי שם ב-2003, ורונאלדו בסך הכל שכיר חרב שמאוהב בעצמו ועדיין…בטח אחרי שזידאן הרים ידיים שוב. בטח כשמשכו את ההצעה. ראיתי את מסיבת העיתונאים ופשוט בכיתי לעיני החברים בעבודה, בטח אחרי שהוא בכה - לא יכולתי לעצור. זה כואב פי אלף מכריסטיאנו אגב, כאילו עקרו את הלב. לא רוצה לסטות מהנושא ואני תמיד איש של מילים והפעם זה לא מסתדר לי - ומה פרס מתכנן עכשיו?
לא רוצה להפריע לדיון שהתפתח כאן, אני מעתיק לדיון התקשורת את כל הציטוטים וטורי הדעה והפרשנויות וכדומה אחרי העזיבה…
אנשים תופסים את ראמוס כבלם טיפש שעשה הרבה שטויות. הוא לא, הוא שחקן שמעיז, ולאנשים קשה לקבל שתכונות כמו תעוזה מביאות גם שערים בדקה ה90 וגם טעויות לעתים.
וראן, פפה, קנבארו - אף אחד לא יקרא תיגר על טיבם וכולם עשו טעויות. איכשהו על כל טעות, כל כרטיס של ראמוס, יש זרקור חזק במיוחד ולדעתי חבל בשביל כל אוהד ריאל שככה חשב, פספס אותו.
אני מאוד מסכים עם raul777 בהקשר הזה. לפעמים נכנסת לפה איזו דעה “מבינה” מנותקת לגמרי מהמציאות והופכת לקונצנזוס. פעם זה היה כריסטיאנו דוחק, היום שראמוס לא בלם היסטורי.
בכל מקרה מי שאהב אהב ומי שלא לא. אני בחיים לא ראיתי בלם ברמה שלו בשום מקום אחר ורק מוכיר זאת.
דור, מי שלא רומנטיקן חסר תקנה ומנתח שחקנים בטנטרום של התקף נוסטלגיה יכול להסיר את כיסוי העיניים ולראות שלפעמים האלילים שלו לא מושלמים. כן, פפה בלם טוב מראמוס גם עם רגל אחת, וכן ריאל מדריד נבנתה כדי לשחק עבור רונאלדו כמו שאני לא זוכר מעולם. כל זה לא מוריד מהגדולה של השניים, אבל הגלוריפקציה המוגזמת, במיוחד לראמוס שהיה מלא בפגמים, היא ההתכחשות למציאות.
פפה שאני מעריץ ידוע שלו - סבל מאינסוף פציעות ותראה את פער המשחקים ביניהם. מה שכתבת זו הגזמה פרועה. אם ראמוס היה בועט בקאסקרו מעניין מה היית כותב עליו. פפה גם עלה לנו פה ושם בצ’מפיונס - רומא 2008, מי עשה את הפנדל בגומלין נגד באיירן אתה זוכר? או על מי לבנדובסקי חגג? מ-2013 בערך הפיוז הקצר נעלם והוא גם בקושי ספג צהובים. ההתעסקות בכמה טעה ראמוס מול קבוצה פח X או Y היא מיותרת ואני מעריך שגם ואן דייק לא היה מושלם אצלנו.
רומנטיקן חסר תקנה? קניתי, אני כזה ומשלם על זה מחיר וגם לא אכפת לי שאני אולי היחיד שבכה במסיבת העיתונאים הזו. לא רואה בזה פסול להעריץ שחקנים אלמותיים כאלה. דעתך לגיטימית והרבה יסכימו איתה ואני חלילה לא תוקף אותך או כל אחד אחר ומצד שני אם אוהד שלנו קוטל בלי הפסקה פרה קדושה כזו או אחרת הוא כביכול נתפס כאובייקטיבי יותר.
את רונאלדו הפכו פה לנכה. כאילו בחיים לא ביצע דריבל או נתן שואו - “שיחק יפה” או נתן כדור לגול. מ-2015 הוא שחקן אחר שרק סיים. ואני מייחס משקל גם לנגד מי הוא מבקיע וכמה. בעונתו האחרונה גם הייתה לנו בעייה ביצירת מצבים.
ראמוס אחד השחקנים האהובים עלי בהיסטוריה, הוא הכדורגלן ה"ערס" היחיד שהערצתי כי הוא אחד המרגשים. שאר הכדורגלנים שאני אוהב הם ההיפך הגמור, האלגנטים וחסרי הפוזה, אבל בראמוס היה תמיד משהו מיוחד.
כל זה לא מונע ממני לפקוח עיניים ולראות את החסרונות שלו. מתחבר מאוד למה שכתב טיטי - בלם לא צריך להעיז, בלם צריך לעשות את העבודה שלו בשקט, באחריות ועם כמה שפחות טעויות. לא יודע מה איתך, לי עולה הסעיף בכל פעם שראמוס דופק פדאלאדת שואו בלי סיבה רק כי הוא התגעגע לכדור, או מנסה כדור חתוך ומעצבן על 60 מטר. יש לו מזל שכל זה שווה את הגול האחד הזה בכל עונה שמצליח לפוצץ לנו את הלב.
לגבי פפה מיותר להרחיב - הבעיטה הזו בקאסקרו נופחה מעבר לכל פרופורציה. אני יודע שהעובדות פחות מעניינות מהנראטיב אבל בתאכלס הוא לא באמת בעט בו, קיבל התקף עצבים, מכוער מאוד בהחלט, אבל שום דבר יוצא דופן שצריך להגדיר קריירה (לצורך העניין הדריכה של ראמוס על מסי מכוערת בעיני הרבה יותר, כך שלא צריך לחשוב מה היה קורה אם, ראמוס ליטרלי עשה דברים לא פחות מכוערים). פפה התחיל כבלם עם טמפרמנט אבל באמצע-סוף הקריירה שלו אצלינו הוא היה בלם שקול ואחראי שממעט לטעות. וזה מבלי להזכיר את העובדה שהוא בלתי עביר ובעל קריאת משחק אבסולוטית. פציעות זה עניין אחר, כשהוא שיחק הוא היה הבלם הכי טוב בסגל ביי פאר ולדעתי בין הטובים בכל התקופה בה אני רואה כדורגל.
הגנתית ראמוס אולי לא היה טוב כמו פפה או קנאברו בשיאו (אצלנו הוא היה רחוק מאד מהשיא), אבל כשמסתכלים בטוטאל בסופו של דבר על כל התכונות והתרומה של השחקן למגרש ראמוס לוקח בענק כמעט כל בלם לאורך ההיסטוריה.
כן, הוא עשה לא מעט שטויות הגנתיות וכן, הוא ספג תמיד שלל כרטיסים שלא פעם דפקו אותנו אבל במכלול לאיזה בלם הייתה תרומה כזו?
השערים והטיימינג שלהם, הבישולים, בניית ההתקפות, ראיית המשחק והטכניקה ובעיקר איך שהקבוצה תיפקדה על המגרש איתו ובלעדיו, אין הרבה שחקנים כאלה בהיסטוריה של המשחק.
אי אפשר לדבר על ראמוס בלי להזכיר את הווינר והמנהיג שהוא. זו הסיבה הכי משמעותית לגדולתו. יש ימים שפשוט אי אפשר לנצח אותו, וזה בדיוק מה שהופך אותו מבלם טופ לווינר ההיסטורי שיזכרו אותו. באותם לילות קסומים שהוא בא במוד A שלו, אין שום שחקן שאני לוקח לפניו. ואן דייק יכול ללכת לאכול האגן סלאג.