נכתב במקור אתמול:
סרחיו ראמוס הגדול חוגג יום הולדת 37, מי היה מאמין. השחקן שהגיע אלינו כילד שאפתן לטרוף את העולם - והאפיל על פרננדו היירו. חצי שעה לסגירת חלון ההעברות, אחרי שסביליה עשתה שריר - פלורנטינו פרס ‘שם על השולחן’ את סעיף השחרור של הבלם - והשאר היסטוריה. אחד הווינרים הגדולים ביותר איי פעם, כנראה הקפטן הכי גדול שהיה לריאל מדריד, קפטן שלוש הזכיות הרצופות. היום בו עזב היה אחד הימים הכי קשים שלי כאוהד כדורגל. גיבור הדסימה, כמובן, השחקן הכי חשוב שלנו בכל זכייה וזכייה במפעל להוציא את כריסטיאנו רונאלדו. ראמוס מדורג רביעי במספר ההופעות בריאל מדריד עם 671 והוא כבש לא פחות מ-101 שערים! תמיד אמרתי שראמוס, השחקן השלישי שאני הכי אוהב בכל הזמנים, הוא שחקן אחד בתחילת העונה - ובערך במרץ הוא מעביר הילוך. המנייה הבטוחה, הכי גדולה שיש, במשחקים הגדולים. שחקן שסימן עידן. לא בטוח שבעוד 50 שנה יהיה עוד סרחיו ראמוס.
ועוד עשרה דברים נוספים על ראמוס:
-ראמוס כמובן השחקן השלישי האהוב עליי. במקום הראשון: ראול. במקום השני: כריסטיאנו רונאלדו
-לנצח נזכור את השער שלו בדסימה, שגרם לי, כאחד שהיה שם בגמר בליסבון - לבכות. הוא שם מאחור את מנחוס חצי הגמר, החזיר אותנו לשלוט באירופה, זה היה שער מושלם ברגע הכי חשוב שיש. זה הרגע הגדול ביותר בחיים שלי. אני עדיין עם עור ברווז כשאני צופה בשער הזה. הוא גם גרם לי להאמין שכל קרן היא חצי גול. העליתי סטורי באינסטגרם של הגול הזה וכמעט בכיתי באמצע יום העבודה. לאחר אותו גמר, בערך שבוע שהייתי מתעורר בבהלה באמצע הלילה כדי להבין האם זה אמיתי.
-תראו את התמונה למעלה, איך הוא נכנס לחגיגות בסנטיאגו ברנבאו עם כתר של מלך. שחצן, שאנן, חושב שהוא הכי טוב שיש ושם *** על כולם. וזה מה שאנחנו אוהבים בו.
-אוף טופיק לא ממש חשוב: התחפשתי לראמוס באחד מחגי פורים האחרונים. בגדי משחק כמובן יש - חולצה ומכנס, וגם מדלייה מגמר ליגת האלופות, סרט קפטן, גרביים, מגיני זיעה ו…מסכה.
-היו לנו קפטנים כל כך גדולים, כמו ראול, כמו היירו, יש גם את איקר קסיאס, מנואל סאנצ’יס לפני, אבל ראמוס לדעתי - הדמות, כוח ההרתעה שלו, העמידה בלחצים, עצם זה שהיה תותח עם כל בלם לידו וכבר מהרגע הראשון - הוא הקפטן הגדול ביותר.
-ראמוס הוא אחד שייבעט לעננים נגד באיירן מינכן בדו-קרב הפנדלים ב-2012 וכעבור חודשיים עם וובוס וקרח בוורידים - יעשה פאננקה בחצי גמר יורו 2012 בדו-קרב. באמת משהו שמתמצת אותו.
-בעונת השיא שלו, 13 שערים ב-2019/20, כשמבחינתו סוף סוף היה הפנדליסט - הוא היה הכובש השני שלנו אחרי קארים בנזמה.
-עונתו השנייה במועדון. פאביו קאפלו מסיט אותו בקלאסיקו לעמדת המגן הימני וראמוס מרים כדור מושלם לראול כבר אחרי שלוש דקות. באותה עונה חשבנו שאלוף העולם פאביו קנבארו ‘יילמד’ את ראמוס. אבל את ראמוס לא צריך ואי אפשר ללמד כלום. ראמוס היה הבלם הטוב משניהם ו’הציל’ את האיטלקי לעתים.
-ב-2011/12 נגמרו ‘המשחקים’. ז’וזה מוריניו החזיר אותו לעמדת הבלם ויחד עם פפה, כמו שהיה גם לפני - הם יצרו את הצמד הטוב ביותר שהיה לריאל איי פעם. גבוהים, חזקים, לא פראיירים, מלוכלכים כשצריך, גם מהירים (פפה עדיין כזה, ראמוס היה כך בשיאו), כאלה שמפחידים את היריבים.
-כנראה שמספר 16 הוא קללה. כמו ראול, כמו איקר, ראמוס, בעיקר בגללו - עזב את ריאל אחרי 16 שנה. בכיתי יחד איתו כשזה קרה. אבל אין דבר. אני ‘סולח’ לו על השטויות שעשה בחודשים האחרונים אצלנו. אני בטוח שסגירת המעגל תתרחש. לא כשחקן, אבל הוא עוד יחזור לריאל מדריד, הבית שלו, עם כל הכבוד לסביליה. אולי גם ריאל וגם ראמוס למדו ‘להעריך’ עוד יותר אחד את השני כשהם התרחקו. אני בטוח שהוא שמח כמדרידיסטה אחרי הזכייה אשתקד בליגת האלופות, וגם קצת התבאס - ‘למה עשיתי את זה?’. ובריאל הבינו שעם כל הכבוד לדויד אלאבה.
בונוס שלי: חוזרים לדף הראשי של אתר המארקה רגעים לאחר הזכייה בלה דסימה
