אז אני אנסה להעביר שוב את הנקודה שלי, בכך שנעבור רגע ביחד על המכניקה של תהליך הבחירה, ואז תבין למה זה דווקא סביר לגמרי.
ניקח לצורך העניין תהליך מחשבה שעשוי לעבור שופט אקראי בתחרות:
- הוא יושב עם עצמו וחושב “מי היו הקבוצות הטובות/המצליחות/המלהיבות ביותר בשנה החולפת?”(*)
- כנראה שהוא יעלה עם 3 שמות עיקריים: פסז’, ברצלונה וליברפול.
- אז הוא ינסה לחשוב “מי היו השחקנים הבולטים והטובים ביותר בכל אחת מהן?”
- כנראה יעלו לו דמבלה, ימאל, ויטינייה, סלאח, ראפיניה, דונארומה, פדרי, מקאליסטר, חכימי, מנדש..
- בשלב הזה הוא כנראה יגיד לעצמו “טוב, קצת התפזרתי - היו עוד שחקנים טובים השנה, שלאו דווקא שיחקו באחת משלושת הקבוצות הללו. אמבפה, קיין, פאלמר, ועוד.. הגיע הזמן להתחיל לגבש את העשירייה שלי.”
- הוא יתחיל נניח מדמבלה, או אפילו מלאמין, כשהשני מיד לאחריו.
- אח"כ הוא ירצה לתת הכרה גם לעונה היוצאת דופן של ליברפול בכלל ושל סלאח בפרט.
- משם הוא יחזור לוויטיניה, לגביו הייתה לו התלבטות קשה האם הוא או דמבלה היה חשוב יותר לעונה הפנומנלית של פריז, ואז הוא יאמר לעצמו שאי אפשר להתעלם מהמספרים המטורפים שהציג ראפיניה, ולכן משבץ גם אותו.
- הוא ממשיך ואומר, בדומה למה שאמר כאן אסף לדוגמה, שבסופו של יום השחקן הטוב ביותר שהוא ראה באופן אינבידואלי בעונה האחרונה הוא אמבפה - אז “אמנם אני לא יכול לתת לו את המקום הראשון בגלל שלא הצליח לתרגם את היכולת שלו להצלחה קבוצתית, אבל במקום השישי בהחלט אפשר לשים אותו”.
- ואז הוא חוזר לעונה הכמעט מושלמת של פריז, ואומר לעצמו “זה לא הוגן לתת את כל התהילה רק לשחקני התקפה כל הזמן - מה עם דונארומה, שהציל את פסז’ יותר מפעם אחת? ומה עם חכימי שהיווה צלע חשובה בהגנה וגם בהתקפה כאחד?” - מכניס אחד מהם נניח, ואת המקום הנוסף נותן למקאליסטר שהיה שחקן מפתח באלופת הפרמיירליג הגאה.
- אח"כ הוא אולי חושב שגם הליגה הגרמנית בכלל והעונה האינדיווידואלית של קיין (עם תואר ראשון בקריירה סוף-סוף!) בפרט שווה אזכור בעשירייה הראשונה, והופ כמעט נגמר המקום בעשירייה שלו, אז הוא מחליט לקנח בפדרי.
כמובן שכל זה תהליך היפותטי לחלוטין, ואחד מבין רבים מאוד אפשריים. אבל הוא סביר ולגיטימי לחלוטין וגם לא “מוטה” במיוחד, ומסביר איך שחקן כמו פדרי עשוי למצוא את עצמו במקום ה-10-11, מבלי שיהיה מדובר ב"ביזיון".
(*)בהקשר הזה, קצת מצחיקות אותי הביקורות הקבועות על זה שלהצלחה הקבוצתית של השחקן באותה עונה, יש משקל רב בסיכויי הזכייה שלו בפרס.
קודם כל, כרגיל - יש כאן הרבה פעמים טענות מפוזיציה, כשלדוגמה מצד אחד טענה נפוצה בקרב אוהדי בארסה היא ש’אם הפרס הזה היה באמת משקף, מסי היה צריך לזכות 15 שנה ברצף’, ומצד שני באותה נשימה עולות טענות כמו זו:
גם אם נתעלם רגע מהנקודה הזאת, ונתייחס רק לגופה של טענה - יש סיבה טובה מאוד לכך שלהצלחה קבוצתית יש משקל רב ב"ניקוד" הסופי.
קשה מאוד עד בלתי אפשרי להשוות בין הרמה של שחקנים מקבוצות שונות, שמשחקים בליגות שונות וברמות שונות (שלא לדבר על תפקידים שונים וכו’). ואנחנו רואים את זה כל הזמן גם בוויכוחים כאן אצלנו - האם 35 שערים בליגה הצרפתית שווים יותר או פחות מאשר 25 באנגלית, לדוגמה?
גם במקרים הבודדים שמתמזל מזלנו ויש מפגש ישיר בין שתי הקבוצות ובין שני השחקנים המועמדים, עולות בד"כ טענות (לא פעם גם בצדק) שמשחק אחד-שניים לא בהכרח משקפים, שבדיוק לאחד מהם היה משחק נפל בודד, או שהקבוצה שלו שיחקה על הפנים ולא הזינה אותו מספיק, וכן הלאה.
זה עוד בלי שדיברנו על משתנים נוספים, כמו מידת ההשפעה של שיטת המשחק של הקבוצה הספציפית על ההצלחה של מועמד לפרס (שחקן גדול ‘אבסולוטית’ לא אמור להיות תלוי כ"כ בשיטת המשחק בה הקבוצה שלו משחקת, לא?), או הצלחה בקבוצה קטנה לעומת גדולה (אולי דווקא בקבוצה קטנה קשה יותר להצליח ולפרוח, בטח בתפקידי התקפה? למה לדוגמה אף-אחד לא דיבר על דני גוויסה בזמנו כמועמד לגיטימי לכדור הזהב, כשכבש כמעט 30 שערים בעידן שטרום החייזרים, במדי מאיורקה הקטנה?)
ולכן, הדרך של חובבי כדורגל לנסות להכניס “קנה-מידה” לשיפוט האישי-אינדיווידואלי של השחקן, היא להסתכל על ההצלחה הספורטיבית של הקבוצה שלו - וזה הגיוני לחלוטין, שלא לומר אף מתבקש.
איך וכמה בדיוק לשקלל את השיקול הזה בתוך סל השיקולים והנימוקים של הדירוג? זה כבר סובייקטיבי וכל מקרה לגופו, כפי שבא לידי ביטוי בדיונים שלנו לדוגמה.
