ראול גונזאלס בן 45, השחקן שבגללו אני כל כך אוהב כדורגל. השחקן שבגללו אני אוהד ריאל מדריד. ואתם יודעים – אין כמו אהבה ראשונה. אני זוכר איך ‘נערכתי חגיגית’ ליום הולדתו ה-40 – שוב סיפור הקריירה המרגש, השיאים, התמונות, המספרים, הקליפים שהייתי מכין עוד במוביי מייקר בכיתה ח’. ישבתי על כתבה ארוכה וחגיגית באתר ואפילו פניתי לאושיות כמו דור הופמן ועמית לוינטל, ביקשתי מהם להקדיש כמה דקות לקריאה ואם אהבו – שיעשה שיתוף כדי שהטקסט הזה על אלוהי הכדורגל שלי יגיע לכמה שיותר אנשים.
ולא רק זה. חיכיתי להפתעה כמו ריאיון מרגש של המארקה או משהו כזה לכבוד המאורע, אזכור ראוי בכל מקום אחר – וזה לא ממש קרה. ואפילו התרגזתי. אין בעיה – לא צריך אתכם, אני, דור רומנו – לוקח את העניינים לידיים.
אז כשראול היה בן 40, כתבתי: "מה זה אומר עלייך, שהשחקן שגדלת עליו, הערצת כמו ילד – כבר פרש מזמן ואפילו בן 40? זה אומר שאתה כבר לא ילד! אבל הכדורגל תמיד מחזיר אותך לילדות, ואת האהבה הראשונה אתה אף פעם לא שוכח. כמו הבעיטה הראשונה שלך בכדור, כמו הבת זוג הראשונה, הנשיקה הראשונה, אהבת הנעורים הראשונה. אני לא זוכר את החיים שלי לפני הכדורגל ולא יכול לחשוב עליהם ללא הכדורגל. אני לא גדלתי על רונאלדו ‘השמן’ (ובספסל שעדיין קיים, סירקין פינת מנדלה – היינו יושבים אני וחבר ומנהלים דיונים מי החלוץ הכי טוב), לא על זידאן, לא על בקהאם ולא על הנרי. אני בחרתי בראול.
“ראול הוא ריאל מדריד וריאל מדריד היא ראול” – כך, במשפט אחד, בפשטות, כמו שראול אוהב – תמצת אמיליו בוטראגיניו את התורה כולה. האמירה הזו נחקקה לעד במהות של ריאל מדריד. לכמה שחקנים ניתנה הזכות שיגידו עליהם דבר כזה? אני זוכר כל גול של ראול, והיו הרבה כאלה ברוך השם – עם הנשיקה המסורתית לטבעת. החיוך. הוא כבש בוואסילינות מעל השוער – סמלו המסחרי, בנגיחה, קצת בדריבל ובעיקר בנגיעה אחת, בזריזות, בחשיבה מהירה. אין כמו לחגוג גול של השחקן שגדלת עליו ולזרום עם המארקה והאס בכותרת ה-“גולאסו דה ראול” גם אם הוא דחק לשער ריק, ולחגוג את ה-0:4 וה-0:5 נגד חטאפה כאילו הוא עכשיו רץ כל הדרך אל קניזארס, עובר אותו וכובש את השער השלישי בגמר 2000. אין כמו להבקיע איתו בפלייסטיישן ולשדר בספרד, להשיג את הקלף שלו בסופרגול, לעלות לשחק כדורגל עם החולצה הראשונה שלך.
אלכס פרגוסון לא היה מאמן שמפרגן יותר מדי, גם לא לשחקניו ובטל שלא ליריבן. אבל אחרי שראול ‘חיסל’ את הקבוצה שלו ברבע גמר ליגת האלופות ב-2003, שלוש שנים אחרי הצמד באולד טראפורד, הוא נכנע. “ריאל מדריד קונה שחקנים גדולים. היא קונה את פיגו, ואת זידאן, ואת רונאלדו, אבל השחקן הכי טוב בעולם – ראול – גדל אצלה” (אז ראול גדל באתלטיקו מדריד וכל ההיסטוריה הייתה יכולה להשתנות, אך הייתה שם ‘התערבות אלוהית’). בהמשך הוא צחק: “אני מקווה שהמשטרה לא תיתן לו להגיע לגומלין באולד טראפורד”.
ראול כבש מאות שערים בקריירה, ומה שיפה, לא תמיד הוא שיחק ממש כחלוץ. ואף פעם הוא לא ראה בשער כמטרה עליונה אלא בניצחון. אותו לא היה צריך ‘לנחם’ בפנדל כדי לשבור בצורת כלשהי. הבישול תמיד היה חשוב כמו הגול שלו. חלוצים אינספור פרחו לידו – תשאלו את פרננדו מוריינטס. אני אבחר הפעם לציין שער נוסף. ולא מהימים הגדולים שלו כמו הסיבוב על ריו פרדיננד, השער כשעבר את כל שחקני אתלטיקו ב-1997 או הוואסילינה נגד אנדרלכט או נגד בארסה. דווקא בקלאסיקו ב-2006-07, כשהוא מעבר לשיאו. עונת הקאפלו, ריאל אירחה את ברצלונה לקלאסיקו חשוב בברנבאו. ראמוס הרים מצד ימין וראול ברח לטוראם ונגח לחיבור של ואלדס מכל הלב. השחקן שאתה הכי אוהב כובש נגד הקבוצה שאתה הכי שונא, כבר בדקה השנייה, איזו הרגשה מדהימה.
החלום שלי היה שראול יעביר את כל הקריירה בריאל מדריד. בהתחלה אפילו העזתי לכעוס עליו כשעזב, אבל ראול, יותר ממה שאהב את ריאל, והוא אהב אותה בכל ליבו – אהב יותר לשחק כדורגל והרגיש חשוב, ולקח את שאלקה לגבהים חדשים. זה כלל לא משנה מבחינתי שהוא לא היה כמו מאלדיני, טוטי או גיגס.
היום בו ראול עזב את ריאל מדריד היה היום הכי קשה שלי בכדורגל, ועד כמה זה סמלי שביום הזה הלכתי לשחק כדורגל עם חברים במגרש מרוחק בארץ. קודם כל נכנסתי הביתה בדיוק בשנייה בה החל אירוע הפרידה והדמעות לא פסקו. מעבר לכך, באותו היום, חולצת הכדורגל הראשונה שלי ששירתה אותי שנים רבות – חולצה של ראול מעונת 2002-03 – הייתה קטנה עליי. פרק בחיים שלי נסגר. לא הכרתי את ריאל מדריד בלי ראול, לא רציתי להכיר ופחדתי מהיום הזה. ואם כבר סגירת מעגל – באותו מקום בו החלה האגדה – אצטדיון הלה רומארדה שם ערך את הופעת הבכורה – כעבור 16 שנה ראול כבש את שערו האחרון במועדון וחגג בטירוף עם כריסטיאנו רונאלדו. “זה היה באוויר ועדיין קשה לעיכול. דור רומנו, מדרידיסטה וראוליסטה מלידה – השתלט על הידיים הרועדות וניסה להיפרד מגיבור ילדותו”, כתבתי אז. “לא היה מדובר בעוד הדחה משמינית הגמר או תבוסה מול ההם. עם זה אפשר להתמודד”.
בכל הפורומים השונים הכינוי שלי תמיד היה ראוליטו. הקשר המיוחד שלי איתו המשיך. התעדכנתי במעלליו גם בקטאר ובארה"ב. רציתי שימשיך לבעוט גם עד גיל 40. ואז הלכו והתגברו הדיבורים על פרישה. החלטתי שאני חייב לעשות מעשה. חלמתי להיות כתב ספורט, ואזרתי אומץ – פניתי ל-‘וואלה ספורט’ וכמה סמלי שהכתבה הראשונה שלי ‘בעולם הגדול’ – הייתה סיפור הקריירה של ראול – אין גאווה כזו. החולצה שלו מ-2002-03 והפעם של ליגת האלופות – הייתה חולצת הגמרים הקבועה שלי – לא זו של כריסטיאנו ולא זו של ראמוס, גם אם הן מבליטות את השרירים.
כמה מילים על ראול השחקן, כי לא כתבתי עליו מספיק. לדעתי הוא היה גאון כדורגל, לא פחות. תמיד הקבוצה הייתה מעל הכל. השחקן הכי חשוב של הקבוצה בשנות השיא, גם בעידן הגלאקטיקוס. חבר קבוע בפודיום ומועמד לבלון ד’אור, והאמינו לי שלא אכפת לו שלא זכה בפרס האישי. לא הכי מהיר – אבל מספיק מהיר וזריז, כל כך חכם (התמונה שלו מצביע על הראש, “לשחק עם שכל” – אחרי השער השלישי נגד יונייטד – לא יוצאת מהראש שלי), עם משחק ראש נפלא, קרח בוורידים, תמיד במאני-טיים. המלך של ליגת האלופות עד לעידן המפלצות כריסטיאנו ומסי.
שלוש שנים אחרי עזיבתו, קרה ‘התיקון’. ריאל ערכה משחק חגיגי בגביע הברנבאו נגד אל סעד. ראול לבש את המדים של ריאל, קיבל את הכדור מאנחל די מאריה, עצר על החזה ובעט מכל הלב לרשת. זה הרגיש כל כך טבעי. ראוליטו חגג וכל האצטדיון הריע, כאילו זה חצי גמר ליגת האלופות. כי יש דברים שלא משתנים. ראול עוד יחזור ויעמוד על הקווים כשכבר עכשיו הוא מתבשל בקסטיליה. כי יש דברים שחייבים לקרות. ככה הם חוקי הטבע. “ראול הוא ריאל מדריד – וריאל מדריד היא ראול”. והיום בו יחזור יהיה המאמן ירגש לא פחות מעוד גביע אירופה. בינתיים, ראינו אותו בגמר נגד ליברפול שואג את המנון הדסימה ומביא את הגביע למגרש. ככה עשינו זאת – בעזרת השם ראול. אהה, כן, ותודה על הכל – גיבור ילדות.
