מסכים לגמרי. הסיכוי שהכוכבים יסתדרו עם מינוי של ראול כמו שהיה בזמנו עם זידאן שואף לאפס. זה היה נכון גם אילולא היה לנו נסיון עבר של ראול להסתכל עליו, וזה נכון שבעתיים כשראול בינתיים כישלון די ברור בקאסטייה. מינוי שלו זה דבר מאוד מטומטם לעשות והארכת חוזה של אנצ’לוטי, עם כל הבעיתיות שלה, תהיה עדיפה בהרבה.
אני מאוד אשמח לראות את זידאן חוזר. אפילו אלונסו, על כל ההצלחה בינתיים בגרמניה, הוא סימן שאלה. אבל בכל אופן הוא בטח עדיף על ראול (ומבחינתי גם עדיף על אנצ’לוטי).
כבודו של זידאן במקומו מונח, אבל אי אפשר להשוות את המקרה שלו לצ’אבי סולשיאר ושות’. הוא קיבל סגל מפלצתי שלפני רגע זכה בצ’מפיונס. ברור שאפשר להרוס כמו שבניטז עשה, אבל עדיין, זו דינאמיקה שונה. דווקא השינוי שצ’אבי עשה בחצי העונה הראשונה היה מאוד לא טריוויאלי.
אקצין ואביא את הדוגמה של בארסה אחרי פפ. טיטי, טיטו, טאטא, לואיס אנריקה… הסגל היה סגל מנצח.
רוצה לומר, הסיכון פה לא באמת גדול עם ראול (וברור שאני מעדיף את אלונסו). הרי תמיד אפשר ללכת על גישת אנצ’לוטי שמנסה להפריע כמה שפחות.
כולם שוכחים שבינואר הזה הוא קיבל את אובמיאנג ופראן טורס (ואאדמה טראורה ודני אלבס שאני פחות מחשיב) וקיבל חזרה את דמבלה ופדרי שחזרו מפציעות,בזמן שקומאן נאלץ להסתדר עם ממפיס ולוק דה יונג ואחרי כל זה עדיין נכשל בלנצח את בנפיקה בבית ולעלות לשמינית גמר.
לא מצליח להבין למה ראול מתעכב כל כך הרבה והעונה הזו בקסטיליה יותר פוגעת בו מאשר מציגה אותו כאיש הנאמן לסמל כזה שמחפש כביכול אתגר לבנות מחדש ולהצליח ביום שאחרי סרחיו אריבאס - אבל להגיד שהוא “לא מאמן בוגרים” זו הגזמה פרועה. לא ננסה - לא נדע. הוא צריך לנסות. הוא לא יכול לאמן קבוצה חביבה בבונדסליגה? אני לא משוכנע בכך. אם ינתחו אובייקטיבית את ראול בלי קשר להילה שלו כשחקן עבר ולהישגים שלו - עד כמה הוא יכול להתרסק. הוא יסיים מקום חמישי ולא יגיע לליגת האלופות? העונה שעברה מבחינת קרלו אנצ’לוטי הייתה אשפתות. הרמנו דגל לבן בליגה בינואר ובצ’מפיונס הושפלנו, אסור להיות מודחים ככה. קרלו אנצ’לוטי זה עוד מאותו הדבר. לא אומר שראול צריך להחליף אותו אבל יש דברים כל כך ברורים ובסיסיים שקרלו לא עושה.
אבל תודה לכם לכל מי שכותב, כל כך מרגש להיות בדיון הזה ועוד קצת להיזכר בראול, לא מזמן הבאתי חולצה שחורה של ליגת האלופות מעונת 2002-03, יש לי כבר חולצה כזו שלו אבל שתהיה אחת ספייר.
אני לא חושב שזידאן יצליח עם הסגל הזה, דווקא אנצלוטי עם כל הביקורת מתאים יותר לאמן את חומר השחקנים שיש לנו
הייתי רוצה לראות את אלונסו מאמן וראול עוזר שלו
המלך ראול חוגג יום הולדת 47. השחקן שבגללו אני אוהד ריאל מדריד (“שרוף” כמו שאומרים), האיש שבזכותו אני כל כך אוהב כדורגל, האיש ששינה לי את החיים מקצה לקצה מבלי שהוא יודע מי אני. ראול כבר בן 47 וזה אומר שאני כבר לא ילד, הבנתי את זה כשהיה בן 40 וגם עוד קודם כשפרש ממשחק פעיל – אבל הכדורגל מחזיר אותי תמיד לילדות בשיא ההתלהבות. אני לא זוכר את החיים שלי בלי כדורגל וגם לא רוצה לזכור האמת.
“ראול הוא ריאל מדריד וריאל מדריד היא ראול”, כך באמצעות משפט אחד, עדיף על פני ספרים שלמים, תמונות וגולים – תמצת אגדה ענקית אחרת של ריאל מדריד, פיגורה בפני עצמה וכמובן שזה אמיליו בוטראגיניו שראול היה יורשו – את התורה כולה.
עברתי קצת על הרשתות החברתיות, אני זוכר איך כתבתי בהתלהבות כמעט בכל יום הולדת כבר איזה עשור, בגיל 40. כי אין כמו האהבה הראשונה. הילדה הראשונה ש"אהבת" בבית ספר וכמובן שחקן הכדורגל הנערץ עלייך ביותר.
הוא היה המלך הבלתי מעורער של ליגת האלופות בעידן שלפני החייזרים ליאו מסי וכריסטיאנו רונאלדו ומבחינתי לנצח יישאר מספר אחת והשחקן המזוהה ביותר עם המועדון הגדול בתבל. האיש שחגג עם נשיקה לטבעת ולא חיפש את חיי הזוהר, זה שכבש בוואסילינות – טאץ’ אדיר, הקפצה מעל השוער, בנגיחה, בדריבל על פני שחקן הגנה אחד. תאכלס. נגיעה אחת בכדור זה מספיק. לא צריך לתת שואו ואפשר גם לבשל לחבר. ואף רצוי בלי גינונים של כוכב, להיות ספורטאי אמיתי ולא להשתתף במלחמות המלוכלכות נגד ברצלונה חוץ מאיזה “ששש” אחד ב-1999-2000.
ואין כמו לחגוג גול של אליל הילדות שלך, לצרוח Golazo De Raul יחד עם השדר ולקפוץ גם ב-0:5 וגם כשהוא הבקיע מול שער חשוף. ראול “מתכתב” עם כל כך הרבה נקודות בילדות שלי. חליפת הכדורגל הראשונה והקדושה – חולצה מעונת 2002-03, הרגשתי אחריות ללבוש אותה| קלפי הסופרגול שלו שהייתי אוסף| חיפשתי להוריד גולים בקאזה והקליפים במוביי מייקר| להבקיע איתו גולים בפיפ"א| ולהוריד כל תמונה במחשב. להתווכח עם החבר היקר מבית ספר תל נורדאו למה ראול טוב מרונאלדו-פנומנו או מכל אחד אחר.
ואם כבר השחקן הטוב בעולם, חזרנו לעונת 2002-03. ראול בן 25 וכבר אלוף אירופה שלוש פעמים כשהוא כובש בשני גמרים. ריאל מדריד אירחה את מנצ’סטר יונייטד ברבע הגמר. זה היה אחד ממשחקיו הגדולים של מספר ‘7’ שרקד על המגרש יחד עם זינדין זידאן ולואיס פיגו, כבש צמד שערים – אחד על הפרצוף של ריו פרדיננד וניסה לשלב את הכוכב שלא הסתדר – רונאלדו. אלכס פרגוסון נכנע אחרי ה-1:3: “ריאל קונה שחקנים גדולים. יש לה את פיגו, את זידאן, היא הביאה הקיץ את רונאלדו אבל השחקן הטוב בעולם – הוא ראול. לא הצלחנו להתמודד איתו. אני מקווה שהמשטרה לא תאפשר לו לנחות בלונדון בגומלין”, אמר הסר.
עד כמה זה סמלי שביום בו ראול עזב ביולי 2010 – ומשהו אצלי כבה קצת באהבה למשחק האלוהי הזה - חולצת הכדורגל ששירתה אותי נאמנה כל כך הרבה זמן – כבר לא עלתה עליי, כי לכל דבר טוב יש סוף. ראול העדיף להמשיך להיות שחקן כדורגל חשוב ורק האהבה לכדורגל ניצחה את האהבה שלו לריאל מדריד. כמובן שראול “ליווה” אותי גם בהמשך חיי כמו שאני ליוויתי אותו, כשהפכתי לחצי אוהד שאלקה שם קראו לו ‘סניור ראול’, אפילו בארה"ב וקטאר עקבתי אחריו ובדקתי את התוצאה בכל משחק של קסטיליה.
וכן, הקשר ההדדי נמשך ואת הכתבה הראשונה שלי בתקשורת הייתי גאה ושמח עד השמיים – עם פרסום סיפור הקריירה של ראול לרגל פרישתו באתר המכובד “וואלה! ספורט”.
מטורף לחשוב שראול גדל בבית של אוהדי אתלטיקו מדריד והחיבור האלוהי הזה בין ראול וריאל מדריד היה עשוי שלא להתרחש כלל, אבל כנראה שזה היה חזק מחוקי הטבע.
גם אם סגירת המעגל על הקווים לא תתרחש זה בכלל לא משנה. יש כל כך הרבה רגעים למזכרת – מלך השערים הוא לא, ממזמן, אבל שיאן ההופעות והחולצה הלבנה שוקלת - “עם החולצה הזו אני תמיד עולה למגרש כדי לנצח” – אמר וכעס על ברנד שוסטר, זוכרים? אני מבטיח לחגוג עוד גול שלו במשחק הוותיקים הבא. “התיקון” כבר התרחש. גביע הברנבאו בקיץ 2013. ריאל ערכה משחק חגיגי לכבוד ראול שקיבל את הכדור מאנחל די מאריה, עצר על החזה ובעט לרשת. 80 אלף איש שהכינו שלט מדהים – קמו על הרגליים והעיניים שלהם התמלאו ברק. גם ראול עצמו כל כך שמח, נישק את הטבע ורץ אל עבר היציעים כפי שעשה 323 פעמים במשחק רשמי.
מדי אימון בכדורגל אני נהנה להגיע עם חולצות של ריאל מדריד. הילדים ממשיכים לשאול אותי על ראול ואני אמשיך לענות להם בחיוך. אגדה שהייתה באמת… תודה!
התלבטתי הרבה אם שוב לציין את התאריך, עושה את זה כמעט כל שנה, כמה כבר אפשר לחדש, בין אם כאן או בפייסבוק אבל זה חזק ממני כל מה שקשור לראול, ואגב אני תמיד מסביר לילדים בבית הספר ששואלים אותי אם כריסטיאנו רונאלדו הוא השחקן האהוב עליי בכל הזמנים - לא.
לפני 14 שנה בדיוק הגיע היום העצוב ביותר שלי בכדורגל - יותר עצוב מהדחה בשמינית הגמר (כבר שכחתם - היו שנים כאלה) או עוד הפסד בקלאסיקו. היום הזה ה-25 ביולי בו ראול עזב את ריאל מדריד. כמה רציתי שהשחקן הנערץ עליי ביותר, גיבור הילדות שלי והשחקו שבזכותו אני אוהד ריאל מדריד - יסיים כאן את הקריירה. פאולו מאלדיני-מילאן, ראיין גיגס-מנצ’סטר יונייטד, פרנצ’סקו טוטי-רומא וראול-ריאל מדריד. כי “ראול הוא ריאל מדריד וריאל מדריד היא ראול” כפי שאמר מדויק אמיליו בוטראגיניו.
המונח “סוף עידן” נזרק לאוויר בקלות לעתים קרובות ומאבד מערכו. הפעם זה באמת היה סוף עידן. לא הכרתי את ריאל מדריד בלי ראול, לא רציתי ולא חשבתי. כילד בן 18 שבאותו יום כמה אירוני הלכתי לשחק כדורגל ואותה חולצת נעורים של ראול מ-2002/03 כבר לא עלתה עליי - העזתי לכעוס עליו כשהחליט לעזוב. תישאר מחליף! אני ממשיך לספור את השערים שלך ומחכה לצרוח שוב Gol de Raul וללכת גאה עם החולצה.
בהמשך הבנתי והגיעה אליי ההארה. כמה שראול אוהב את ריאל מדריד - אהבה ענקית - ראול אוהב כדורגל. ולכן עבר לשאלקה כדי להיות הפנים של המועדון בפרויקט החדש, לחוות הרפתקה לפני סוף הקריירה וגם להצעיד אותה לשנתיים מעולות עם זכייה בגביע והעפלה לחצי גמר ליגת האלופות. אפילו כשכבש נגד הקבוצה שלי בישראל - פעמיים - חייכתי. ראול עשה שנתיים מעולות ואפילו הסתפר!
באוגוסט 2013 גם הגיעה סגירת המעגל במשחק גביע הברנבאו כש-80 אלף איש עשו כבוד למלך שלבש כמובן את חולצה מספר 7 וענד את סרט הקפטן. בדקה ה-23 הוא גם קיבל את הכדור מאנחל די מאריה וכבש שוב בחולצה של ריאל המועדון של חייו ורץ לעיגול האמצע. זה כבר לא היה כדורגל אלא כוח המשיכה, חוקי הטבע. ואולי יום אחד עוד תהיה סגירת מעגל על הקווים שתרגש אותי מאוד*. אחח הזיכרונות. בינתיים הוא עושה הכל כדי לגדל לנו עוד שחקנים עם ה-DNA הנכון. עוד נאצ’ו, לוקאס או קרבחאל.
*ככל הנראה זה לא יקרה ועם כמה שמרגש אותי לראות אותו נאמן לקסטיליה, ואותו אני לא יכול לשפוט לפי תוצאות למרות שברור לי שקסטיליה אשתקד הייתה כישלון - יאללה, ראוליטו שלנו, תקפוץ כיתה, “עשה צ’אבי אלונסו” בגרמניה או קח קבוצה קטנה בספרד, תפרוש כנפיים!
