אני נשוי + 2.
נאלצתי להפסיד כמה משחקים, אחרת לא היה + 2.
לא בטוח שרומנו יכול לעמוד בזה. זאת הייתה אזהרה ידידותית.
9 לייקים
עוד אחד ואתה יכול לצאת לידי חובה לפי ההלכה.
וואלה חייב להגיד לכם שכתבתי פה דברים די חשופים לא פעם (בתחילת השנה הזו הייתי בפריחה מקצועית יחסית - חינכתי כיתה, עבדתי המון, עברתי דירה - אבל הלב היה קצת ריק), כעת אני קצת מתבייש, אבל בכל זאת שורה תחתונה: אני בתקופה לא טובה 
קצת ניתוק מהחברים הקרובים וכדומה, לא ממש ‘ריבים’, אתם יודעים. בדירה החדשה והרבה דברים לא הלכו כמתוכנן. ואני מנסה לחשוב ככה כמה זמן בילתי כאן בפורום במתכונתו הנוכחית ובטח בספורטאנטר הישן כנער מתלהב שגילה עולם חדש - וואו.
רוצה לומר שבשבועיים האחרונים משהו כזה ממש מעניין כאן, מוצא את עצמי מעביר את הזמן בכיף (אחרי תקופה יחסית של יובש), עם חשק לכתוב, קורא דעות מגוונות, לא חושב על המסביב. כאילו שוב בנתק ‘בעולם השני’ שלי. ה’דעה לא פופולארית’ וגם הדירוג של השחקנים שאנחנו אוהבים. אותי זה הרבה יותר מרתק מאשר לכתוב על התיקו העלוב שלנו במאסטייה ביום ראשון. זה גם הזמן להתנצל למרות שלדעתי אני מתעשת מהר - אם דיברתי כאן למישהן (לא בדיון הזה) לא ממש יפה. כדורגל, אמוציות, ריאל, כאילו אבא שמגן על הילדים שאין לו אוהב
4 לייקים
ביום שישי בשבוע שעבר הייתה כתבה בחדשות על קצין אלוף גם בשם דור, הוא נפצע בעזה. היה ספק רב אם יחזור לראות. שרשרת ניתוחים, בהתחלה לא הייתה אופטימיות. הראו שלב אחר שלב איך הוא מתקדם. הוא הבטיח: “אם אני אחזור לראות אני מבטיח לראות את הטוב ביותר בכל דבר, בכל אדם, בכל סיטואציה”. אמרתי לעצמי - וואלה, אם הוא נוהג כך (והוא אכן יחזור לראות) - מי אני שלא.
המחשבה הזו יושבת אצלי כל הזמן בראש וזה אימון חד משמעית יותר קשה אפילו מהחדר כושר. יש לי עליות ומורדות בדבר הזה. זה נניח ברמה של ללכת לים ביום שישי ומאוד רציתי ללכת עם מישהי (נניח) וזה לי יצא - להגיד לעצמי איזה כיף לי. אני בריא ונושם אוויר טוב, הולך לים, רואה אנשים שמחים, זה רק תחילת חודש מרץ וזה לא מובן מאליו, עוד מעט שעון קיץ (ולהמשיך: איזה כיף שיש את הכדורגל והחדר כושר, אנשים טובים בבוקר…) גם לא באמת נעים לי להתלונן אחרי ה-7/10 כי אצלי כולם בריאים טפו-טפו-טפו, אני יודע מה החטופים עוברים.
יום אחד קמתי ממש מוקדם כמו גרזן, סיימתי את החד"כ כבר ב-09:00 והרווחתי זמן, עשיתי סיבוב בים לפני העבודה. חזרתי לדירה, שקרובה לבית הספר. הלכתי בלי חולצה כי היה שרב והתרחקתי יחסית מבית הספר. לא תיארתי לעצמי שהכיתה שלי תהיה שם בשיעור אקולוגיה או לא יודע. ובאמת כל ה-30 ילדים שהיו, גם ההוא שתמיד עושה לי את המוות - כולם צרחו ‘דור!’, “דור!”. לא היה לי נעים שיראו אותי חצי ערום אז חציתי את הכביש ואחר כך אמרתי להם שזה לא אני והם מדמיינים אותי ואני שמח, אבל הם באמת אוהבים אותי.
עכשיו הנקודה שרציתי להעלות: מישהו פה הגיע לאמצע החיים-גיל 30 ונאלץ לעשות ויתור או להזיז אנשים מהחיים, כאלה שהוא כל כך אהב? זה אפילו לא בחורות, מדבר על חברים טובים. כאלה שאיתך מהצבא, אתה כבר 12-13 שנה בקשר, עזרתם לארגן את מסיבת האירוסים, הייתם ברווקין, בחתונה, אתה חושב שזה כאילו לכל החיים - ואתה מבין שלא…
2 לייקים
בקצרה, כן. זה לא תהליך דרמטי, זה לא יודע, אבל זה קורה באופן טבעי. מה שלדעתי חשוב זה להבין שזה לא קורה מזון, או מהיעדר חיבה או אהבה, זה קורה כי כל אחד חי את החיים והעיסוקים שלו. ככל שאתה נהיה יוצר עסוק, פחות סביר שתצליח לשמור על קשר רצוף עם כולם.
אם זה חשוב לך, תנסה לשמר איתם קבוצת וואצאפ, להשתדל להגיע לאירועים גדולים (בעדיפות שיכללו חלק גדול המעגל של החברים האלה) ולנסות גם לא להרגיש לא נעים אם אתה כבר מדבר איתם, כי בת’כלס זה הסיפור של כולם. אין מה להרגיש רע לגבי זה, כמו שאין סיבה לנטור טינה לאחרים שלא בקשר איתך.
מי שמרגיש מיותר בחיים האלה, שהוא לא תורם שום-דבר, או סתם מרגיש רע עם עצמו - שיזכור שיש מי שממשיך להפעיל בימים אלה את ערוצי ספורט 5 למיניהם (6 ערוצים!!), אחרי שאפילו גמר ה-NBA וגמר ליגת ווינר זל* נגמרה.
אם עזרתי בדברים האלה אפילו לאדם אחד - אני עשיתי את שלי.
*התכוונתי לכתוב ‘סל’ ויצא לי בטעות ‘זל’. החלטתי להשאיר את זה ככה, נראה לי מתאים יותר.
2 לייקים
למה ככה?! יש להם אולימפיאדה עוד 38 יום.
רגע, אנשים אמיתיים מפעילים את ערוץ 5?
חשבתי שזה בוטים שמחפשים ענפי ספורט הכי לא מעניינים ומריצים את זה בלופ.
אז הרבה מילים אין לי, כותב ושוב מוחק וחוזר חלילה עד שהחלטתי לרשום פה מה שיצא לי.
התכוננתי לקלאסיקו, כמו כולנו משני צידי המתרס. בערב החג (שמחת תורה) אני רואה שניה לפני שהחג נכנס שהוכרז בנהריה על אר"ן. כיביתי את הפון והתפללתי לנס, אולי.
מוצאי החג בחמישי בלילה מתברר לי שאכן היה אירוע בלבנון בערב החג, ארבעה חיילים נפלו ועוד כמה נפצעו. תוך כדי אחותי מספרת לי על חברה טובה בעבודה שלה שבעלה משרת בפלוגה הזו, היה בלבנון כשהכל קרה, למזלו לא נפגע פיזית.
הם באו לירושלים ללוויה במוצאי החג ב 1 בלילה, למחרת ביום שישי עוד 2 לוויות ועוד אחת שהייתה היום בערב.
בערב שבת חברתה של אחותי שלחה הודעה שמשפחתו של החייל שמואל הררי הי"ד מבקשת שיבואו ללוויה כי יש הרבה קרובים בחו"ל והוא עצמו עלה לארץ כשהיה צעיר וכו וכו.
וכך, מצאתי את עצמי עומד בלוויה שאין לי קשר לאף אדם שם אישית, אך יש לי בעצם לכל אחד ואחת משם קשר חזק דווקא. שכחתי שיש משחק, בכיתי עם האלמנה וראיתי כמה העם שלנו טוב כשיש צרות וכמה לצערנו אנחנו רחוקים מהערכה הדדית כשהכל ‘טוב’. רבים על פאקינג בולשיט.
הכרוז הכריז שנזדרז לצאת כי מתחילה בעוד רבע שעה לוויה נוספת (הלל אליהו עובדיה הי"ד, נפל ביום שישי בעזה).
כשהייתי באוטו ראיתי שבארסה ניצחה 4-0, זה כבר לא הזיז לי לפה או לשם.
אין לי הרבה מסקנות מהיום הזה, אבל שני דברים ממש מבעבעים אצלי.
האחד - חייבים למצוא איכשהו אחרי שיעבור זעם איך אנחנו מצליחים לחבר ולהעריך גם חלקים שונים מאתנו, הקיטוב הזה גומר עלינו.
והשני - פשוט תחיו את החיים שאנחנו כן חיים. החיים קצרים, ואת הקצת שאנחנו כן חיים צריך לעשות בכיף ועם הנאה מקסימלית.
לילט חברים
18 לייקים
מרגיש מצד אחד מאוד בנוח לשתף אתכם - אנשים שאת רובם אני לא באמת מכיר - בדברים שלי, יותר נוח לי מאשר להקליט עכשיו דקה וחצי לחבר בוואטספ - ומצד שני ביחס למצב במדינה ולמה שאני עוברים אני מרגיש לא בנוח לדבר על “השטויות שלי”. תתפלאו לא עניין של זוגיות זה לא הכל בחיים.
-תמיד הייתי בן-אדם קצת רגיש מדי, הייתה תקופה שהייתה מגמת עלייה לטעמי, התפכחות. מאז ה-7/10 לדעתי זה החמיר. אני “בסכסוך” ריב כזה ארוך עם מי שהיה החבר הכי קרוב שלי, על שטויות, כשהיו מקרים מצערים כמו הפוגרום שעברו אוהדי מכבי תל אביב באמסטרדם או סיבה למסיבה - הפך לאב גאה - כמובן ששלחתי הודעה ובמקרה הראשון גם חיפשתי את אשתו ואת אחיו שהנחתי שיטוס למשחק, אבל מעין תחושה של אכזבה כזו, ממנו ומעוד חברים ומאנשים בכלל. זה ברמה שאני רואה את השכנה ממול שהיה לנו איזה עניין ומתפלקת לי קללה.
-בגדול אני מרגיש שמעט מאוד אנשים “מבינים אותי”, את מה שעובר עליי, את הצד שלי בסיטואציה. כאילו תחושה שאתה מדבר עם מטומטמים.
-דבר נוסף מתקשר לדבר הראשון - כאילו נוצרה אצלי מעין טינה כזו, הצטברות של כעסים על קשרים לא הדדים שאין את הפרגון מהצד השני נקרא לזה ככה, מעבר לקשר חברי “לא בריא” בחדר כושר. אמרתי לעצמי אלף פעם שחברות של 12-13 שנה זה אחלה וכנראה שרוב החברויות מסתיימות מתישהו. אני “נדלק” ומתרגז הרבה יותר מבעבר. זה מצחיק כי אני עובד עם ילדים והמאמן כדורגל ומדריך ומורה מחליף הכי גבר וצריך המון-המון סבלנות, ועדיין…
-אגב יש לי שותפות …לא משהו בדירה החדשה. אני זה שקיבל אותן באודישן. לא צריך להיות חברים, אבל אנושיים. אמנם צעירות ממני בגיל אבל בקושי נכנסו וכבר היו הרבה מאוד “ריבים” ובלאגנים.
האמת הנה דוגמא שאני קצת מתבייש לשתף כי היא ילדותית:
מי שמכיר אותי יודע כמה אבא שלי דמות חשובה בחיים שלי ויש לנו קשר מיוחד. הוא החבר הכי טוב שלי, זה שדחף אותי לחדר כושר בגיל צעיר כשהבנתי שאני לא אהיה סרחיו ראמוס הבא. יש לנו שפה משותפת, תיאום עיוור, קשר ממש קרוב ולא שגרתי.
כן אני נהנה להעלות קטעים למשל מפודקאסט הפודיום ואני גאה שאני חבר פאנל, מהעבודה עם הילדים וכדומה, הכל בסדר. לדעתי הפוסט על אבא היה קצת אחר, בוגר, שמחתי מכל מי שפירגן בלייק כי זה קדוש.
חברה שהכרתי והיא מירושלים ונסעתי אליה כמה שבועות אחרי ה-7/10, פחד אימים בכביש, כל טנדר חשבתי שיוריד אותי, מעולם לא נהגתי לשם וכדומה, יש לה סיפור מורכב. הייתי מתעניין וכותב ומסמס ומזל טוב וכדומה, זה לא צריך להיות הדדי. כל דבר שהייתה מעלה שקשור לתהליך שלה - הייתי הכי מפרגן שבעולם. וואלה היא ראתה את זה ואפילו בפרטי לא יכלה לפרגן. מה אכפת לך קצת אהבת חינם, להתייחס?
עכשיו אפשר לדבר על חוסר ביטחון ודברים כאלה. זה לא אני, זה החוסר פירגון הזה, מבחינתי “זה לאבא שלי”.
6 לייקים
מאחל לך למצוא נחת 
happiness is an inside job…
ככל שתוריד את ״ציפיות מהסביבה״ מרשימת הגורמים לאושר שלך, ככה תמצא שאתה מאושר יותר וגם נהנה יותר מהאינטראקציות עם הסביבה שלך.
זה לא משהו שקורה ביום אחד. ההחלטה להגיע לשם היא תהליך ומסע פנימי שבמהלכו דברים משתחררים כל פעם קצת.
אתה לא קם בוקר אחד ומגלה שיש לך מספיק שלווה פנימית בשביל שלא יפריע לך מה אחרים אומרים ועושים (או לא אומרים ולא עושים). אבל אתה כן מגלה שמדי פעם דברים שהפריעו לך כבר לא מרגשים אותך כל כך כמו בעבר.
ושוב, נחת…
16 לייקים
יוסי Priceless!!
מדויק להחריד
2 לייקים
תעשה לי ילד
2 לייקים
עשיתי שניים…
מרוב ציפיות שהם יתנהגו כמו בני-אדם רציונאליים (ולא כמו ילדים) לא נשארו לי שערות על הראש 
(טוב, נו… גם זה וגם גנטיקה… 
)
לייק 1
לא כ"כ ידעתי איפה לשים את זה, אבל כאן נראה לי מקום טוב.
הרבה פעמים נוהגים לומר שצפייה ומעקב אחרי כדורגל, או אחרי ענפי ספורט באופן כללי, זה בזבוז זמן מוחלט. לא פעם אני מוצא את עצמי אפילו מעט מסכים עם האמירה.
אבל, מעבר לאסקפיזם החשוב מאוד שהכדורגל יודע לספק לנו, בעיקר במדינה מטורללת ובתקופה מטורללת כמו אלה שאנו חיים בהן, לפעמים גם אפשר ללמוד שיעורים חשובים מאוד מכדורגל. לדוגמה - עד כמה מומנטומים וביטחון עצמי יכולים להיות חשובים ולהשפיע על כל אספקט בחיים. זה נכון לגבי מומנטומים חיוביים, בדיוק כפי שזה נכון לגבי מומנטומים שליליים.
לראות שחקני על ומאמני על, שמרוויחים מיליונים וחיים את החלום של רבים כ"כ בעולם, עומדים פשוט אובדי עצות וחסרי אונים אל מול משברים שהולכים ומעמיקים - שמשפיעים על כל אספקט במשחק שלהם, עד לרמת הפעולות הפשוטה ביותר - בהחלט נותן שיעור חשוב לחיים.
כמה מספרים כדי להמחיש עד כמה עמוקים המשברים של בארסה ושל סיטי:
- סיטי עם 9 הפסדים ב-12 המשחקים האחרונים, ורק ניצחון אחד (!) בכל אותם 12 משחקים.
- ממוקמת כרגע במקום ה-6 בפרמיירליג, במרחק של 9 נקודות מליברפול שיכול לצמוח עד ל-15 (!) נקודות הפרש (בשל משחקים חסרים). סיטי מתחילת העונה עם 27 נקודות מתוך 51 אפשריות (בקושי 50%).
- עם כל פתיחת העונה המטורפת של בארסה, כרגע יש לה פחות נקודות ממה שהיה לה באותו שלב בעונה שעברה, עם צ’אבי המושמץ.
- קצב צבירת הנקודות של בארסה ב-7 המחזורים האחרונים, הוא הגרוע בכל הליגה (ואנחנו מדברים על מוליכת הליגה עד לאמש, כן?)
אני מאמין ובטוח שגם סיטי וגם בארסה ייצאו מהמשברים שלהם בסופו של דבר, ואני אפילו מהמר שהם יעשו את זה בלי זעזוע מיוחד על הקווים. אבל בינתיים (ונשים שנייה שמחה לאיד וכו’ בצד) - זה מרתק לראות איך שחקנים ומאמנים שהציגו עד לפני רגע יכולות פנומנליות מכל הבחינות, פתאום נראים כמו אסופה של ילדים מבולבלים, בסה"כ בגלל מומנטום רע וביטחון עצמי ברצפה.
מצטער אם זה יוצא קצת טוני רובינסי מידיי, אבל אני אישית כן שואב מזה איזשהי השראה ופרספקטיבה חשובה לחיים.
12 לייקים
התחברתי למה שכתבת, אני לקחתי את זה למקום אחר, ספציפי יותר בחיים, משפט שפעם הייתי אומר לחברים שלי, ואני מניח שבלי להגיד על איזה נושא אני מדבר - אתם תבינו. נניח קבוצת כדורגל שבמשבר, כל השבוע המאמן מדבר איתם ‘חבר’ה - זה משחק חדש, מה שהיה - היה’ ועוד משפטי מוטיבציה כמו ‘זו ההזדמנות שלנו’. אז יש לך בחיים את אבא - במקרה שלי שמעודד, חבר קרוב, עוד ידידה, “תהיה מי שאתה”. אתה עולה למגרש, מתחיל לא רע ואז מקבל גול, יש את כדור השלג, יש מומנטום שלילי, הביטחון יורד. אני מחפש ניצחון אחד.
הקבלה שמצאתי לספורט, חיובית יותר - שחקנים שמתמודדים עם פציעה איומה והכאבים שיש לי בכתפיים שמשבשים את האימונים שלי בחדר כושר במידה ניכרת - הם כלום לעומתם.
אני רואה הבדל עצום בין מצבה של בארסה לבין מצבה של סיטי.
סיטי משחקת רע ומגיע לה להפסיד. בארסה משחקת יותר טוב מהיריבה ומפסידה למרות זאת.
אפשר לבדוק xg או כמות בעיטות או כל נתון סטטיסטי דומה כדי להשוות.
המשבר של סיטי הרבה יותר עמוק.
לא בכל ההפסדים האחרונים של בארסה היא שיחקה מצויין כמו אתמול, ומהצד השני גם לא בכל ההפסדים של סיטי היא הסריחה את הדשא. מה גם שאפשר להוסיף מהצד השני, שלסיטי יש מאמן הרבה יותר גדול ומוכח מזה של בארסה, וגם כיסים הרבה יותר עמוקים כדי לעזור לה לצאת מהמשבר.
אבל בשורה התחתונה - גם אם יש הבדלים (וברור שיש, לכאן או לכאן כאמור) - משבר עמוק הוא משבר עמוק, וצריך לדעת איך לצאת ממנו. וכאמור - היכולת לצאת מהמשבר לא בהכרח קשורה או תלויה בתנאים ה"אובייקטיביים" שיש לך לשם כך.
3 לייקים
אני אוהב את זה שכדורגל דומה לחיים במובן שבכדורגל 1+1 זה לא בהכרח 2. הקשר בין פעולה ותוצאתה איננו חד משמעי. אם תחזור על אותו דבר לא בטוח שתתקבל אותה תוצאה. כמה שזה נשמע מוזר, אני חושב ככה גם על דברים בחיים שלי.
2 לייקים
בארסה לא שיחקה מצוין בכל ההפסדים, אבל הייתה טובה יותר מהיריבה. בניגוד לסיטי.
אני אוהב את מדד ה XG . בשלושת ההפסדים הביתיים של בארסה , היה לה XG משמעותית יותר גבוה מהיריבה. לעומת זאת, אצל סיטי, ה XG הולך פחות או יותר יחד עם התוצאה.
אני לא יודע אם מה שבארסה עוברת זה חוסר מזל, או נאיביות, או לוזריות, או כישוף. זה לא משבר כדורגל אמיתי שאין לו פתרונות.
סיטי לעומת זאת במשבר אמיתי. בדקה ה 77 אתמול אמרו נתון מדהים - לארלינג האלנד היו 0 נגיעות בכדור בתוך הרחבה (הייתה אחת עד סוף המשחק). הקבוצה שלהם לא מתפקדת, של בארסה כן.
קווי דמיון בין המצב של סיטי ושל בארסה הם רק בתוצאות, אבל לא בנסיבות. מבחינתי זה שונה.
אין לי שום חשק לכבות את הטלוויזיה באמצע המשחק למרות ההפסדים, כמו לחלק מהאנשים בפורום של ריאל. אני נהנה מהכדורגל לרוב, מתעצבן מהתוצאה בסוף, אבל אפשר לצאת מזה.
סיטי משחקת נורא, מול אסטון וילה הם פשוט לא עשו כלום, היו תפאורה. זה שונה.
2 לייקים