אני נשוי + 2.
נאלצתי להפסיד כמה משחקים, אחרת לא היה + 2.
לא בטוח שרומנו יכול לעמוד בזה. זאת הייתה אזהרה ידידותית.
9 לייקים
עוד אחד ואתה יכול לצאת לידי חובה לפי ההלכה.
וואלה חייב להגיד לכם שכתבתי פה דברים די חשופים לא פעם (בתחילת השנה הזו הייתי בפריחה מקצועית יחסית - חינכתי כיתה, עבדתי המון, עברתי דירה - אבל הלב היה קצת ריק), כעת אני קצת מתבייש, אבל בכל זאת שורה תחתונה: אני בתקופה לא טובה 
קצת ניתוק מהחברים הקרובים וכדומה, לא ממש ‘ריבים’, אתם יודעים. בדירה החדשה והרבה דברים לא הלכו כמתוכנן. ואני מנסה לחשוב ככה כמה זמן בילתי כאן בפורום במתכונתו הנוכחית ובטח בספורטאנטר הישן כנער מתלהב שגילה עולם חדש - וואו.
רוצה לומר שבשבועיים האחרונים משהו כזה ממש מעניין כאן, מוצא את עצמי מעביר את הזמן בכיף (אחרי תקופה יחסית של יובש), עם חשק לכתוב, קורא דעות מגוונות, לא חושב על המסביב. כאילו שוב בנתק ‘בעולם השני’ שלי. ה’דעה לא פופולארית’ וגם הדירוג של השחקנים שאנחנו אוהבים. אותי זה הרבה יותר מרתק מאשר לכתוב על התיקו העלוב שלנו במאסטייה ביום ראשון. זה גם הזמן להתנצל למרות שלדעתי אני מתעשת מהר - אם דיברתי כאן למישהן (לא בדיון הזה) לא ממש יפה. כדורגל, אמוציות, ריאל, כאילו אבא שמגן על הילדים שאין לו אוהב
4 לייקים
ביום שישי בשבוע שעבר הייתה כתבה בחדשות על קצין אלוף גם בשם דור, הוא נפצע בעזה. היה ספק רב אם יחזור לראות. שרשרת ניתוחים, בהתחלה לא הייתה אופטימיות. הראו שלב אחר שלב איך הוא מתקדם. הוא הבטיח: “אם אני אחזור לראות אני מבטיח לראות את הטוב ביותר בכל דבר, בכל אדם, בכל סיטואציה”. אמרתי לעצמי - וואלה, אם הוא נוהג כך (והוא אכן יחזור לראות) - מי אני שלא.
המחשבה הזו יושבת אצלי כל הזמן בראש וזה אימון חד משמעית יותר קשה אפילו מהחדר כושר. יש לי עליות ומורדות בדבר הזה. זה נניח ברמה של ללכת לים ביום שישי ומאוד רציתי ללכת עם מישהי (נניח) וזה לי יצא - להגיד לעצמי איזה כיף לי. אני בריא ונושם אוויר טוב, הולך לים, רואה אנשים שמחים, זה רק תחילת חודש מרץ וזה לא מובן מאליו, עוד מעט שעון קיץ (ולהמשיך: איזה כיף שיש את הכדורגל והחדר כושר, אנשים טובים בבוקר…) גם לא באמת נעים לי להתלונן אחרי ה-7/10 כי אצלי כולם בריאים טפו-טפו-טפו, אני יודע מה החטופים עוברים.
יום אחד קמתי ממש מוקדם כמו גרזן, סיימתי את החד"כ כבר ב-09:00 והרווחתי זמן, עשיתי סיבוב בים לפני העבודה. חזרתי לדירה, שקרובה לבית הספר. הלכתי בלי חולצה כי היה שרב והתרחקתי יחסית מבית הספר. לא תיארתי לעצמי שהכיתה שלי תהיה שם בשיעור אקולוגיה או לא יודע. ובאמת כל ה-30 ילדים שהיו, גם ההוא שתמיד עושה לי את המוות - כולם צרחו ‘דור!’, “דור!”. לא היה לי נעים שיראו אותי חצי ערום אז חציתי את הכביש ואחר כך אמרתי להם שזה לא אני והם מדמיינים אותי ואני שמח, אבל הם באמת אוהבים אותי.
עכשיו הנקודה שרציתי להעלות: מישהו פה הגיע לאמצע החיים-גיל 30 ונאלץ לעשות ויתור או להזיז אנשים מהחיים, כאלה שהוא כל כך אהב? זה אפילו לא בחורות, מדבר על חברים טובים. כאלה שאיתך מהצבא, אתה כבר 12-13 שנה בקשר, עזרתם לארגן את מסיבת האירוסים, הייתם ברווקין, בחתונה, אתה חושב שזה כאילו לכל החיים - ואתה מבין שלא…
2 לייקים
בקצרה, כן. זה לא תהליך דרמטי, זה לא יודע, אבל זה קורה באופן טבעי. מה שלדעתי חשוב זה להבין שזה לא קורה מזון, או מהיעדר חיבה או אהבה, זה קורה כי כל אחד חי את החיים והעיסוקים שלו. ככל שאתה נהיה יוצר עסוק, פחות סביר שתצליח לשמור על קשר רצוף עם כולם.
אם זה חשוב לך, תנסה לשמר איתם קבוצת וואצאפ, להשתדל להגיע לאירועים גדולים (בעדיפות שיכללו חלק גדול המעגל של החברים האלה) ולנסות גם לא להרגיש לא נעים אם אתה כבר מדבר איתם, כי בת’כלס זה הסיפור של כולם. אין מה להרגיש רע לגבי זה, כמו שאין סיבה לנטור טינה לאחרים שלא בקשר איתך.
מי שמרגיש מיותר בחיים האלה, שהוא לא תורם שום-דבר, או סתם מרגיש רע עם עצמו - שיזכור שיש מי שממשיך להפעיל בימים אלה את ערוצי ספורט 5 למיניהם (6 ערוצים!!), אחרי שאפילו גמר ה-NBA וגמר ליגת ווינר זל* נגמרה.
אם עזרתי בדברים האלה אפילו לאדם אחד - אני עשיתי את שלי.
*התכוונתי לכתוב ‘סל’ ויצא לי בטעות ‘זל’. החלטתי להשאיר את זה ככה, נראה לי מתאים יותר.
2 לייקים
למה ככה?! יש להם אולימפיאדה עוד 38 יום.
רגע, אנשים אמיתיים מפעילים את ערוץ 5?
חשבתי שזה בוטים שמחפשים ענפי ספורט הכי לא מעניינים ומריצים את זה בלופ.
אז הרבה מילים אין לי, כותב ושוב מוחק וחוזר חלילה עד שהחלטתי לרשום פה מה שיצא לי.
התכוננתי לקלאסיקו, כמו כולנו משני צידי המתרס. בערב החג (שמחת תורה) אני רואה שניה לפני שהחג נכנס שהוכרז בנהריה על אר"ן. כיביתי את הפון והתפללתי לנס, אולי.
מוצאי החג בחמישי בלילה מתברר לי שאכן היה אירוע בלבנון בערב החג, ארבעה חיילים נפלו ועוד כמה נפצעו. תוך כדי אחותי מספרת לי על חברה טובה בעבודה שלה שבעלה משרת בפלוגה הזו, היה בלבנון כשהכל קרה, למזלו לא נפגע פיזית.
הם באו לירושלים ללוויה במוצאי החג ב 1 בלילה, למחרת ביום שישי עוד 2 לוויות ועוד אחת שהייתה היום בערב.
בערב שבת חברתה של אחותי שלחה הודעה שמשפחתו של החייל שמואל הררי הי"ד מבקשת שיבואו ללוויה כי יש הרבה קרובים בחו"ל והוא עצמו עלה לארץ כשהיה צעיר וכו וכו.
וכך, מצאתי את עצמי עומד בלוויה שאין לי קשר לאף אדם שם אישית, אך יש לי בעצם לכל אחד ואחת משם קשר חזק דווקא. שכחתי שיש משחק, בכיתי עם האלמנה וראיתי כמה העם שלנו טוב כשיש צרות וכמה לצערנו אנחנו רחוקים מהערכה הדדית כשהכל ‘טוב’. רבים על פאקינג בולשיט.
הכרוז הכריז שנזדרז לצאת כי מתחילה בעוד רבע שעה לוויה נוספת (הלל אליהו עובדיה הי"ד, נפל ביום שישי בעזה).
כשהייתי באוטו ראיתי שבארסה ניצחה 4-0, זה כבר לא הזיז לי לפה או לשם.
אין לי הרבה מסקנות מהיום הזה, אבל שני דברים ממש מבעבעים אצלי.
האחד - חייבים למצוא איכשהו אחרי שיעבור זעם איך אנחנו מצליחים לחבר ולהעריך גם חלקים שונים מאתנו, הקיטוב הזה גומר עלינו.
והשני - פשוט תחיו את החיים שאנחנו כן חיים. החיים קצרים, ואת הקצת שאנחנו כן חיים צריך לעשות בכיף ועם הנאה מקסימלית.
לילט חברים
16 לייקים