יכול להיות שדיברתם על זה כבר ופיספסתי,אבל מישהו יודע מה קרה ל @SantiagoBernabeu ??
הבן אדם היה הכי פעיל פה ופשוט נעלם.
2 לייקים
באתי לכתוב את זה בדיון על הסכסוך הפלסטיני, אבל במחשבה שנייה החלטתי לכתוב את זה כאן.
רק פורסמה הידיעה על השגת העסקה, וכבר כל התקשורת וכל הרשתות החברתיות גועשות, בתערובת של שמחה וכמעט חגיגיות.
ואני? אני הבטן שלי מתהפכת, ויש לי בחילה קשה. מאוד. מצד אחד כמובן שיש בי שמחה על החטופים האומללים שישוחררו סוף-סוף. אבל מצד שני, אני לא מצליח לתת מקום לשמחה הזאת, כשיש לי בראש את כל ההשלכות שבצידה.
אני חושב על אלפי המחבלים שישוחררו בעסקה, ושיוכלו לחזור לתכנן (ולבצע!) רצח של יהודים וישראלים.
אני חושב על הרוצחים הנתעבים שביצעו פשעים מחרידים, שהולכים לצאת לחופשי מבלי שנעשה איתם שום צדק, וגרוע מכך - הם משוחררים תמורת חבורת אזרחים תמימים וכמה חיילות-ילדות מסכנות.
אני חושב על האנס הרוצח של אורי אנסבכר, שחייך לכל אורך המשפט שלו, ועל איך המשפחה שלה תוכל לישון בלילה כשהיא יודעת שהאנס-רוצח של הבת שלהם הולך להסתובב חופשי שם בחוץ. וזהו רק אחד מבין מאות ואפילו אלפי מקרים.
אני חושב על עשרות החטופים שעוד יישארו שם, ומי יודע מה יעלה בגורלם עכשיו כשוויתרנו על כל המינופים שהשגנו במאמץ אדיר כל-כך, כולל לחברי שעוד שם, אבינתן. אבי.
אני חושב על מאות החיילים שנהרגו במלחמה הזאת, טובי בנינו ובנותינו, כולל 15 רק בשבועיים האחרונים, ועל המשפחות האומללות שלהם שלעולם לא יזכו לקבל אותם בחזרה, ואיך הם מרגישים עם הקרבן הנורא של הילד/בעל/אבא שלהם, כשאפילו לא הצלחנו לדאוג למחיקת הרוע המוחלט שבשמו יצאנו למלחמה.
ואני חושב שהבחילה שלי מקבלת משנה תוקף, דווקא מהעובדה שהתחושות המעורבות הקשות האלה מתרחשות בזמן שיש כל-כך הרבה שמחה וצהלה מסביבי. כלומר, ברור לי שגם אלו ששמחים (או לפחות רובם), מודעים למחירים שאנחנו משלמים (גם אם לא עד הסוף). אבל אני לא מבין איך הם יכולים לבצע את הניתוק המוחלט הזה בין רגשות השמחה שלהם, לבין המחירים ששזורים ותלויים חזק כל-כך במושא השמחה שלהם. וכמו בכל פעם שבה אני מרגיש תחושה שונה כל-כך מכל הסובב אותי, זה מוביל לניכור, שמוביל לבדידות ולבחילה.
ואז צף מהמרחקים זיכרון של הפעם האחרונה שבה חשתי בדיוק, אבל בדיוק את אותן התחושות. אז, גלעד שליט השתחרר, ובמקרה בדיוק הייתי בטירונות, וכולם מסביב חגגו וצהלו, ואני לא הייתי מסוגל לשמוח באמת כשחשבתי על המחירים האדירים שבצידם (למרות שגם אני, בסיוטים הפרועים ביותר שלי, לא יכולתי לדמיין עד כמה המחירים הללו יהיו גבוהים). ואני מתפלל שהפעם, אולי רק הפעם, יהיה שונה - למרות שהראש צועק שזה לא ייתכן.
ואני שואל את עצמי - איזו מין מציאות זו שאנחנו חיים בה, שאי אפשר לשמוח בלב שלם על קשישים, ילדים, נשים וגברים שיוצאים לחופשי?
13 לייקים
*כמובן שאני שמח שהחטופות והחטופים חוזרים
פאק, מה זה? תוכנית ריאליטי? החטופה במסיכה? החטוף הגדול?
מה נסגר איתנו? איזה תרבות מגעילה ומכוערת, מבזקים מיוחדים, אולפנים מפוצצים באנשים, מיליון מצלמות וצוותים שרק מחכים לראות 3 בנות צעירות באחד הרגעים הכי קשים בחיים שלהם, העיקר שההמונים יקבלו את האופיום שלהם.
גועל נפש, אני מתמלא בחילה מהקרקס הזה ששותפים לו כמעט כל האנשים סביבי.
איכס, תרבות שמקדשת מגישי חדשות ומצלמות.
תנו להן שקט, תנו להן שפיות, תנו להן לחזור לבועה אטומה של פרטיות.
כל עם ישראל ואחותו(ליטרלי) דוחפים את האף והעיניים שלהם לתוך החיים של 3 בנות מסכנות.
רבאק.
כוסעמק.
פאקינג בדיחה לא מצחיקה.
רק חסרה הפסקת פרסומות של ״תבחרו את החטוף האהוב עליכם ואולי תזכו בפרס מתנת״
וזה לא קשור לביבי, ולא ללפיד, ולא להרצי ולא לאף אחד אחר.
זאת התרבות היום יומית שמובילה אותנו לאבדון והביאה עלינו את כל שאר הצרות שיש לנו במדינה, לרבות הפוליטיקה הסרטנית שלנו עם כל הגרורות שלה, זה הכל מתחיל באנשים הפשוטים שמקדשים את הקרקס התקשורתי המחליא הזה ומוכרים את נשמתם לשטן הרייטינג.
מתנצל.
הייתי חייב להקיא את זה ממני.
16 לייקים
מסכים עם כל מילה
אני לא מבין גדול בפוליטיקה אחי ולא רוצה לנתח האם העסקה ‘כדאית’, בחיים לא הייתי רוצה להיות קרוב משפחה של חטוף לצורך העניין. אבל אני לא מסכים איתך. עיתונאים כמו מיכל פעילן, ירון אברהם, גם דנה וייס - אני בטוח שהנושא היה קרוב לליבן. זה האירוע הכי מחורבן וקשה שקרה לנו מאז השואה. אני חושב שהדבר היחיד שמגעיל אלו “אבירי השולחן העגול” בממשלה שלנו. ולאו דווקא הדעה של איתמר בן גביר אלא איך שהוא מציג אותה. נקודת המבט שלי היא שבמדינה מחכים כל כך לשמוח. זו לא שמחה בלב שלם כי המחיר כבד - וזה בסדר…
מה שכן לא אהבתי זה נניח כשהמבוגרת חזרה - סליחה ששכחתי את שמה - מיהרו לדחוף לה מיקרופון למרות שראו שהיא מן הסתם לא במצב אידיאלי לדבר ואפילו קצת פלטה שטויות או חששה. זה היה מוגזם. זה היה ‘רייטינג מגעיל’.
לייק 1
זה בסדר דור, נראה שאף-אחד אחר (בממשלה, בתקשורת, בציבור) גם לא רוצה ולא עושה את זה
לייק 1
אחח איך החיים מטורללים לפעמים, או לפחות אלו שאנו חיים בהם.
ואיך שהם יודעים לתת לנו סתירה בפנים, ולשים אותנו בפרופורציות.
בדיוק מסיים לכתוב הודעה וכחנית ארוכה יחסית פה בפורום על כדורגל, כשפתאום אני מקבל כמה הודעות במקביל לפלאפון, כולל הודעה מאשתי - הגיע סימן חיים מאבינתן, לראשונה מאז ה-7.10.
לא יודע למי יצא להיות בעמדה דומה, ומקווה ומאחל שאף-אחד כאן לא חווה ולא יחווה משהו דומה. אבל זה פשוט מדהים עד כמה לא רציונאליים אנחנו נהיים בזמנים כאלה.
מצד אחד, הראש אמר לי כל הזמן הזה, שאין שום סיכוי שהוא בחיים. הוא נחטף ע"י גורמים לא “רשמיים”, לא הגיע שום סימן חיים ממנו, במשך שנה וחצי, אף חטוף אחר לא ראה אותו כל הזמן הזה, וכל זה בזמן שהמוות הוא אורח קבע וכמעט בן-בית ברצועה המקוללת הזאת, ואין שום סיבה אמיתית שיחליט לפסוח דווקא עליו.
מצד שני, פשוט לא הצלחתי לשחרר באמת, ו"לוותר" עליו. פחדתי בכל ‘הותר לפרסום’ שפתח מהדורות (והרגשתי מחורבן עם עצמי על תחושת ההקלה שבאה אחרי זה, כי בעצם “גלגלתי” את האובדן ואת האבל אל מישהו אחר שהוא פשוט לא אני, אפילו שלא אני עשיתי או בחרתי בזה). דמיינתי לעצמי סיטואציה שבה מכריזים פתאום בחדשות שהתגלה שהוא כבר מת, והבנתי שאני אשבר באותו הרגע - למרות שלכאורה אני יודע בראש, כאמור, שכמעט בטוח שזה המצב גם ככה. הרגשתי בהכחשה, כמעט כמו אלה ש"ירדתי עליהם" שנשברו כשגילו שהביבסים מתים, למרות שכל הסימנים העידו על-כך כבר מראש.
ועכשיו, כשהגיע סוף-סוף סימן חיים, ראשון - התחושה היא מדהימה. ואני חושב שהיא אפילו יותר מדהימה, דווקא בגלל שלא ויתרתי בפנים.
הלוואי הלוואי שיחזור אלינו במהרה, יחד עם כל שאר החטופים.
אבי עוד חייב לי סיבוב שלישי ומכריע בסדרת הטוב משלוש בפיפ"א.
20 לייקים
מה אבי בשבילך?
חבר יחסית קרוב, מהעבודה.
היינו אוכלים צהריים כמעט כל יום ביחד, הפסקות קפה, ונפגשים לפעמים גם מחוץ לשעות העבודה.
שבוע לפני ה-7.10 עוד הספקנו להיפגש לבירה.
כמה שבועות לפני השביעי, יצא פרסום במייל של העבודה להרשמה למרתון ת"א. התחיל דיבור בחבר’ה על מי מתכוון להירשם, ואבי דיבר על להצטרף למירוץ אולי. חבר שמתאמן באופן קבוע שאל אותו: באיזה קצב אתה רץ? אז אבי ענה לו, ככה בלי לחשוב על זה יותר מידיי ובנונשלאנט אופייני: “נראה לי איזה 4-5 דקות לקילומטר” (הבחור בן 31, מטר תשעים, וקרוב ל-100 קילו). אז החבר ממשיך לשאול:
אה, אתה רץ ברגיל?
לא, לא ממש.
מתי רצת פעם אחרונה?
אממ בצבא, כנראה.
פחחחח
חיש מהר מזהים מסביב לשולחן את ההזדמנות לבירה קלה, ונכנסים להתערבות מול אבי. חצי מהשולחן סוגר איתו התערבות על בירה, החצי השני על המבורגר. אחד מגדיל וסוגר איתו על גם וגם. אין מצב שאחרי שלא רץ 10 שנים, בגיל 30 פלוס, הוא מצליח לרוץ לפחות 3 ק"מ בקצב של 5 דקות לק"מ. סוגרים פרטים אחרונים - מתי, איפה, ואיך נמדוד מרחק, ומסיימים את הפסקת הצהריים.
אני חוזר למשרד שבוע אחרי זה, אחרי כמה ימים של חופשה שלקחתי, וכבר הספקתי לשכוח את כל הסיפור. שוב ארוחת צהריים, ואז אני נזכר: “נו, אז מה נסגר עם ההתערבות? מי ניצח?”. שקט מסויים משתרר מסביב לשולחן, שקט שמשמעותו אחת - אבי הפסיד בהתערבות. אין מצב שבעולם שאבי מנצח התערבות כזאת, והוא לא מספר על זה דבר ראשון כשאני מגיע - לי, או לכל בנאדם אחר שרק מוכן לשמוע.
“אבי ניצח”, אומר קצת בשקט אחד החברים שליד השולחן. “באמת??” אני די נדהם, למען האמת. “וליוויתם אותו כל הדרך? בטוחים שהוא לא חתך באמצע?”.
מסכמים לצאת לבירה והמבורגר ערב למחרת, ויוצאים כולנו. אנחנו לבירה אחת, אבי - ל-5 בירות + 4 המבורגרים שהוא זכה בהם ביושר.
שבוע וקצת אחרי זה, במוצאי אותה שבת שחורה, הבוס של הבוס שלי התקשר אליי ושאל אם הכול בסדר איתי. אמרתי לו שכן, אז הוא עדכן אותי שיש נעדרת אחת מהחברה, ועוד חטוף אחד. שאלתי אותו, בתמימות, אם כבר פורסמו השמות שלהם - מתוך מחשבה ברורה שגם ככה אני לא אכיר. הייתי בקושי שנה בחברה, מכיר אולי 20 איש בחברה, מתוך אלפי העובדים שיש בארץ. למה שאכיר?
אבי…אבינתן אור, הוא אומר לי, מקבוצת ה-vlsi. אתה מכיר אולי?
11 לייקים
אצלי זאת מאי ביטון. אני מכיר אותה בלבד, אבל צריך לציין שהיא נרצחה ביחד עם הארוס שלה.
אני ואחותי הלכנו לבנדיקט לאכול. יש תור בחוץ, יחסית חם, אבל אנחנו באים לאכול אגס בנדיקט ולהנות קצת. קצת זמן איכות עם אחותי הבכורה. בזמן שאנחנו מתיישבים ומסתכלים על התפריט, אני בוחן את המלצריות ומתחיל להסתלבט עליהן
״רואה את זאתי? יש לה פרצוף של ילדה חרא עם טונות כסף, היא פה בשביל שאבא שלה ירגיש סבבה עם לקנות לה רכב״
״תראי את הטייץ של זאתי, איזה מזל שהמציאו את הטייץ אה רעותי״ אחותי צוחקת. ואז עוברת מאי, הבחורה עם הפרצוף הכי מדוכא בעולם, נראה כאילו היא הכי סובלת ופשוט לא היום שלה. אני רואה כאלה אנשים ממורמרים ומבחינתי זה קומדיה.
״תראי תראי את הפרצוף אייכה של זאתי, דווקא חבל יש לה אחלה גוף, אני מקווה שהיא לא תביא לי כלום היא תהרוס לי את האוכל״
כעבור חודשיים שוב הגעתי לשם, הפעם עם אחותי השנייה. מתיישבים בפנים ואז מאי מגיעה. אני מסתכל עליה ובלי בושה ״מה גם היום תהיי עם פרצוף אייכה?״ ואז מאי מסתכלת עליי עם חיוך ״אני? מה פתאום אני הכי חייכנית בעולם״ ואז אמרתי לה ״תקשיבי הייתי פה לפניי חודשיים היה נראה שבא לך למות, קצת ריחמתי עליך״ והתחלנו סמול טוק משעשע. היא המליצה לנו מה לאכול והיה מעולה. אחרי כמה זמן הגיעה רוטב שלא ידעתי אם הוא חריף או לא, אז עצרתי אותה לשאול.
מאי, בלי למצמץ, פשוט הסתכלה שלא מסתכלים עליה, אמרה לי ״אפשר?״ אני אמרתי ״ברור״ כי ידעתי מה היא תעשה. היא פשוט טעמה עם האצבע את הרוטב, ואני הבנתי שהיא משלנו. חייכה, אמרה ״לע זה לא חריף״ וצחקנו ממש בלי שאף אחד יבין. מלצרית שהיא אחות.
כעבור שבועיים ראיתי שהיא התחילה לעבוד בבר הבית שלי, האוטו בר בפתח תקווה, ומשם כבר הפכנו לאחוקים. לא זוכר כמה פעמים סיפרנו את הסיפור הזה בין צ׳ייסר לצ׳ייסר שהרמנו. תמיד הגדרתי אותה כמלצרית הכי ממורמרת והכי מצחיקה בעולם. שילוב מיוחד.
היא טסה לטיול הארוך, הספיקה לחזור ולהתארס לבן זוגה מהתיכון. זוג חמוד בטירוף. הלכו לנובה ונרצחו ביחד.
7 לייקים