כל פעם כשהעברתי עוד אימון או שוב בצהריים עם הכיתה שלי - הבטחתי לעצמי עד שזה קרה - חזרתי לשחק כדורגל אתמול. לכל אחד יש חברים שמתאימים לכל סיטואציה, ודווקא אתמול באתי עם אפס ציפיות, כדורגל עם חבר’ה שעל פניו זה לא באמת יהיה כדורגל באוניברסיטה - ו-וואלה היה אחלה. התחממנו במעגל הקפצות כמו בים, אם אני השחקן הטכני שם בערך - וזה לא העלה את סף האופטימיות אבל…היה כיף.
פעם כדורגל כשאתה ילד היה קל אתה לא צריך להקריב כלום. אתה “יורד” לבית ספר לשחק כמו שהיינו אומרים בשכונה. ועכשיו זה זמן, זה כסף, זה לנסוע, זה העייפות מהיום. אבל די דור אתה כל כך אוהב את זה. אז הנה ויתרתי על ריאל מדריד שהכי קל היה לראות משחק חסר חשיבות, ללכת לשקיעה בים ועוד ועוד.
לשחק כדורגל זו פשוט התחושה הכי טובה בעולם ואין מילה אחרת, אנשים לא מעריכים את מה שיש להם. דמיינתי שהיא רואה אותי, את המהלכים שלי ושמחה בשמחה שלי. הבטחתי להם בקבוצת וואטספ שכל עוד אין לי משהו ממש-ממש-ממש-ממש חשוב - אני בא ולא שואל שאלות.
עם החולצה של ריאל מדריד מתחת וגופייה צהובה, היו רק שתי קבוצות וזה בסדר גמור. החבר’ה בכתום חיברו כמה ניצחונות ורצו לערבב ואני ישר - “וואלה אין צורך - אתם לא באיירן מינכן” ומחייך.
בלי לשים לב שכחתי שאני לא באימון עם הילדים. מכוון את השחקנים בהגנה כאילו אני סרחיו ראמוס, מפרגן לחלשים, וגם התפלק לי איזה רגע שהיה שחקן ממש מתסכל בקבוצה ולא אמרתי כלום אבל הוא ראה על הפנים שלי ש…(אחי אתה לא כזה שחקן טכני ואתה מאבד אינסוף כדורים - תתחיל למסור, אל תעשה מה שאתה לא מסוגל).
זה תמיד אותו הדבר. קצת חלודה בפעולות הפשוטות, ואז הפס הגדול הראשון לגול, משקיע בהגנה יותר מכולם, רץ, עולה-יורד. הגול מגיע בסוף אבל קשה..
אני אוהב לזכור מהלכים שלי במגרש כאילו אני שחקן אמיתי ואני תמיד זוכר. פעם הייתי מספר לאבא שלי בחיוך או לאיזה חבר, היום אני כותב. בקיצור רוב המשחק היה בסדר, לא משהו לספר עליו. הייתה התקפה, אולי התחילה מאיבוד כדור שלי..רצתי באמוק לאחור, השחקן שלהם בעט מקרוב על השוער שלנו, הם היו שלושה על אחד. הכדור התגלגל לשער ואני חושב שבאינסטיקנט מישהו היה נוגע ביד, וואלה זינקתי על זה בגליץ’ והעפתי החוצה. “אתה שחקן נשמה אתה!”, תפס אותי השוער והיה מבסוט.
משחקים עד 21:30, בערך כשאתה רואה שהשעה כבר 21:00 אתה מתחיל לחשוב שעוד מעט זה נגמר אבל ממש אחר כך…הצטרפתי להתקפה, סוף-סוף מסרו כמו שצריך. גול פשוט, פס לפינה. וואלה כמה אני כבר מבקיע. ההרגשה הזו…אז הורדתי את החולצה וגם את הגופייה וחגגתי כאילו אני אל ריי - כריסטיאנו, שהבקיע בקאמפ נואו. כמובן שהחבר’ה דרשו צהוב, ולקח לי גם זמן להתלבש חזרה כי כל כך הזעתי. רצתי אל שחקן ההגנה שלהם כשאני מחזיק את הגופיה ביד כי חבל על הזמן. איזה אושר של רגע.
מחכה לפעם הבאה, והלוואי שאני אשחק בקבוצה שכולם באים לטרוף את הדשא ורצים ומפעילים לחץ, רצים כמו מטורפים. היא לא הייתה שם, אבל אין דבר. תודה אלוהים, תודה
