אני עושה סלט ככל הנראה אבל דווקא כל “ההישגים”, ואני לא אשתמש במילים מפוצצות - נטרול חיזבאללה, הכרעה חלקית של החאמס, זה ששמנו את איראן כמה צעדים גדולים לאחור - כל זה תחת אותה כותרת גדולה של צה"ל. צבא אדיר, ודווקא כל זה שוב גורם לי לתהות איפה הם היו לעזאזל ב-07/10. אין כל אחד עשה את הטעות, איך לקח להם חצי יום במקרה הטוב להגיב…
אתה מסתכל על זה מזויות לא נכונה. הכל מתחיל בארגון שהיה אחראי על עזה לעומת איראן וחיזבאללה.
שבכ זה גוף חלש לעומת המוסד.
טוב אבל זה אופטופיק מצטער.
אני מרגיש מטומטם שאני אוהד קבוצה שמייצגת מדינה שהיא לחלוטין אויבת של המדינה שלי. ראיתי את האנטישמיות בספרד מאז השביעי לאוקטובר, אמרו לי שזה שטויות והתעלמתי מזה, אבל פעם אחר פעם הספרדים פועלים נגדנו.
אז החלטתי שאני לא מכריח את עצמי לאהוד את ריאל מדריד או לא לאהוד, פשוט זרמתי מבלי להפעיל כח חיצוני, והתברר שנשארתי אוהד של המועדון הזה. אני מרגיש מטומטם שזה המצב.
2 לייקים
בצבא החליטו על כוח אדם נמוך כי זו הדממת שמחת תורה מה שנקרא, אני מכיר את הנוהל הזה עוד מימיי בפלמחים בפברואר 2011. אותי לימדו שבחיים לא לוקחים סיכון - משיחת הטלפון לפנות בוקר ועוד. אבל עזוב רגע גם אם הפתיעו אותנו עם המכנסיים למטה נשארנו - כמה זמן לקח עד שבצבא הבינו את גודל האירוע, עד שחיילים וחמושים הגיעו לעוטף וכדומה…[ואפילו עצם קיום המסיבה נשמע לי אבסורד שזה עבר אישור]. ראיתי כל תוכן אפשרי על המלחמה במשך חודשים - כל תוכנית תחקיר של “זמן אמת” וכן 11, עובדה עם אילנה דיין ועוד.
מדהים כמה אני מזדהה, כאוהד בארסה וכדרוגל בכלל. ספורט בשליטה ערבית עויינת אנטי ציונית מובהקת. באסה לי לראות ילדים לובשים חולצה של שחקנים שהתבטאו נגדינו, או לראות מאמנים ואגדות מועדון מלכלכים על ישראל. אין לי הרבה אסקפיזם. שום דבר לא הצליח לגרום לי להתנתק ולהנות חוץ מבארסה. זה עושה לי רע המילכוד הזה.
לייק 1
האמת שלי שהרגש שלי התחיל לדעוך ולרדת לאחר שביקרתי בברנבאו ב-2017. החוויה שלי הייתה שאני מוצר וכל מה שרוצים זה להוציא ממני כסף. אנטישמיות אני זוכר מצוין עוד מרחובות מדריד, כשראיתי צלבי קרס מתנוססים בסמטאות כאלו ואחרות. היום אני בעיקר צופה בקבוצה כמעין אסקפיזם, אבל הכל בערבון מוגבל. זוכר שהכל אינטרסים וכסף.
אני מרגיש חרא עם עצמי שלא טסתי מאז מרץ 2020 - הקלאסיקו של מריאנו דיאס וכריסטיאנו רונאלדו ביציע, כבר חמש שנים אשכרה, והעונה הזו הייתה אחלה עונה - שלא לטוס בה. פספסתי עונה אייקונית כמו הגביע ה-14 נניח וגם כעבור שנתיים.
יכול להבין את הסלידה של כולם ממה שקורה ואני עשיתי ריפרש בריאלמדריד.קום וגם בטוויטר ובכל מקום בערך 20 פעם בימים הראשונים של השביעי באוקטובר לראות אם יש הודעה אפילו כללית. חבר טוב שלי יצר קשר עם כמה שחקנים שהביעו את התמיכה שלהם אבל ככה בשושו ולא בפומבי.
בכל מקרה אני יכול להגיד שדרך הכדורגל הגשמתי הרבה מאוד חלומות, אבל כאוהד - זו מערכת יחסים מאוד לא שיוויונית מלכתחילה. אתה כן חלק מקהילה ואני הכרתי דרך ריאל מדריד חברים לכל החיים - כאלה שלא הייתי מכיר בהזדמנות אחרת כי הם לא בגיל שלי ולא מהעיר שלי. אבל הכסף שאני מוציא אפילו על חולצות, האנרגיות, הזמן, לעומת מה שאני מקבל בחזרה עם כל זה שכל זכייה בליגת האלופות היא אושר..
אף אחד חוץ מחוסלו לא יודע מי אני למשל (תייגתי אותו שנה אחרי הצמד נגד באיירן מינכן והוא אשכרה הציץ לי בסטורי).
גם בספורט אלא אם כן אתה אוהד מנצ’סטר יונייטד אחרי השליש הראשון של עידן אלכס פרגוסון או אוהד ברצלונה בימי פפ גווארדיולה ואילך בערך-עידן ליאו מסי - לרוב יש יותר כישלונות מהצלחות ומשום מה אצלי לפחות אני מרגיש שהכאב בכישלון מאפיל על האושר בניצחונות.
אני כמובן לא בא להגן על הממשלה הזו (בציבור זה שונה ומתחלק בעד ונגד לפי ימין שמאל כמו ברוב אירופה), אבל יש לזה כמה גורמים:
- ממשלת שמאל קיצוני בספרד עם מפלגות סגולות ששונאות כל מה שזז כולל נאטו, אמריקה וכו’ מול ממשלת ימין קיצוני בארץ
- הכרה ישראלית בריבונות מרוקו (לה ולספרד יחסים מורכבים) בסהרה המערבית בניגוד לעמדה בינלאומית. שיעור חשוב לגבי מוסר - ישראל מקבלת החלטה אפורה מבחינה מוסרית כי זה האינטרס שלה
- הסיפור של ריגול אחרי פוליטיקאים באמצעות פגסוס לא עשה מאד טוב גם כן
למרות זאת לאדם הרגיל ברחוב פחות אכפת ממה שאתה חושב.
2 לייקים
אהלן חברים! מי שעוקב אחריי באינסטגרם יודע שלפעמים אני מפרסם דברים שאני כותב. נזכרתי שיש גם פה ת׳רד כזה ואמרתי למה לא-בין ויכוחים על טרולים ומסי ולאמין ימאל אפשר גם לכתוב על עוד דברים.
מקווה שתהנו ממה שפרסמתי היום…
אני יושב בספת ר׳ שלנו, וכל ה4 שנים שלנו ביחד חולפות לי במוח כמו בסרט מהיר. אני נזכר בפעם הראשונה שאמרתי לה שאני אוהב אותה, אחרי שעשיתי לה פיקניק של אמצע שבוע. קניתי תותים, תפוזים, יין וגבינות, ושהיא שמה עליי את הראש אמרתי לה שאני אוהב אותה. העיניים שלה התמלאו בצבע שלא ראיתי בחיים, כאילו מצאה את מה שחיפשה כל השנים.
ואז היא מגיעה. אני שומע את הצעדים כבר מחוץ לדלת ועוד לפני שהדפיקה בדלת אני כבר מרגיש את העיניים מתמלאות בנוזל המעצבן הזה שנקרא דמעות. מה את דופקת בדלת מטומטמת, זאת את. אל תתנהגי כמו זרה כבר, זה יותר גומר אותי. זאת הפעם האחרונה שתיכנסי בדלת הזאת, אז פשוט תיפרצי אותה.
והטקס הנוראי עומד להתחיל. חלוקת הרכוש. את עומדת מול המטבח ומסכלת, אני יושב עדיין בספה מתאפק לא להתפרק, ואז את מוציאה קול שבור ״מה אתה רוצה להשאיר?״, מסתכלת עליי וכבר הדמעות נמצאות לך בעיניים. את לא מסוגלת לעשות את זה קל.
אני קם לחבק אותה, כי לא אכפת לי תאכלס מה היא תיקח ומה לא. אחרי 4 שנים ביחד היא לקחה חלק מהלב שלי, שתמיד ישאר אצלה, אז מה זה משנה סיר או מחבת? אז אנחנו מתחבקים, סיר ומכסה שהבינו שלא מתאימים, ופשוט בוכים במשך 10 דקות. מחובקים ולא מדברים. רק בוכים.
רציתי להגיד לה שאני מצטער, אבל באמת מצטער. מצטער שאני ילד בגוף של גבר בן 30. שאני מצטער שלא ידעתי להכיל את האהבה שהיא הציע לי. שלא ידעתי להתמודד עם העובדה שיש אישה שנלחמת עליי, גם כשאני מוותר. שאני מצטער שאני לא יודע מה זה להיות נאהב, הדבר היחיד שאהב אותי זה הכדור העגול במגרש כדורגל. שאני מצטער שאני קלישאה מהלכת שאומרת לך שזה באמת לא את, זה אני. אני ורק אני. אני מת מפחד מהלבד כי אני לא מכיר את עצמי בלעדיה, אבל אני יותר מת בפנים כל יום שאני הגבר שהיא לא רוצה.
אני בעיקר מצטער שאני לא אותו הגבר שהסתכלת עליו בעיניים מלאות בצבע ההוא שראיתי בפיקניק בפעם הראשונה שאמרתי לך שאני אוהב אותך. מצטער שלא מצאתי את עצמי, כשאת חשבת שכבר מצאת אותי…
15 לייקים
קראתי את כל הקטע כאילו שביט מדבר בו על הזוגיות שלו עם דור.
חוויית קריאה שונה.
(אבל ברצינות - הקטע יפהפה, כמובן)
4 לייקים
