@SantiagoBernabeu נשמע שמאוד מבהיל לגור בירושלים, שמור על עצמך חבר. זה כנראה לא דומה לסיטואציה שלך (על תחושת “הגועל” שלך כלפי הקבוצה שלא מעניין אותה השבעה באוקטובר אני לא אתייחס, אם אני מרוצה או לא - זה לא פגע באהדה שלי ולא שינה דבר), ובכל זאת:
כמחנך כיתה לפרק זמן קצר לפני שנתיים ואחד שעובד עם ילדים באופן שוטף וצמוד שלוש שנים, יצא לי לשוחח לא פעם עם הורים. המציאות של הילדים האלה מורכבת כבר חמש שנים עם הקורונה שגרמה לבידוד תרתי משמע, מלחמה, איראן וכדומה. גם אם רוצים להסתיר ולא צריך להסתיר - אי אפשר “להסתיר” את נושא החטופים. רואים מיצגים ברחוב, שלטים וכדומה.
סיפרתי לאחת האימהות שאני זוכר שכילד בבית ספר בכיתה ד’-ה’ לא ממש הייתי שליו ורגוע. כן התעדכנתי מהעיתונים בחדשות, ימי האינתיפאדה השנייה והכואבת. למרות שתל אביב הייתה יותר מוגנת הייתה לי קצת פאניקה פנימית כזו שאפילו פעם הלכתי לדבר עם יועצת בית הספר. פחדתי מהפיגועים כי אמא שלי הייתה חוזרת מהעבודה באוטובוס. בשעות שהיא עבדה (מצאת החמה ועד צאת הנשמה) זה לא היה ריאלי ללכת ברגל וגם המרחק גדול יחסית, היא לא ספורטאית. “הפשרה” הושגה שאבא שלי מקפיץ אותה בבוקר והיא בערב משתדלת לעתים לחזור במוניות.
האמת בסדר גמור פה. מרגישים פה את המלחמה בעיקר בגלל שבכל מטר יש באנר עם תושב המקום שנפל חלל במלחמה, אבל חוץ מזה למעט הפיגוע התקופתי כאן בצומת הכל שקט.
לפני שלוש שנים חלפתי בכניסה לעיר חצי דקה לפני שהתפוצץ מטען החבלה בטרמפיאדה, וכילד הייתי 50 מטר מהפיצוץ של מכונית התופת שהרימה את הרכב של אבא שלי באוויר, בזמן שאנחנו אורזים סלי מזון לנזקקים בארגון החסד יד עזרא ושולמית. לצערנו יש לנו כאן הרבה סיפורים על פיגועים. אבל לפחות במלחמה הזאת יצאנו בזול יחסית, לא היו כאן טילים כמעט חוץ משבר מיירט שנפל 3 מטר מהרכב של אחי.
ובכל זאת כמה מילים שחשוב לי להגיד דווקא כי אני יודע על ההשפעה הישירה של הדברים על חברים כאן בפורום, ודווקא ביום הזה שבו השתחררו סוף-סוף כל החטופים החיים שנותרו, שנתיים בדיוק אחרי אותו יום ארור שאחריו אף-אחד מאיתנו לא נותר כשהיה:
זה מובן מאליו, אבל בכל זאת חשוב מאוד שיחזור וייאמר - כל זה לא היה אפשרי אילולא ההקרבה והמסירות עד אין קץ של רבים וטובים אך בו-בזמן גם מעטים מידיי, שפעלו והגנו וסיכנו את עצמם יום-יום, וממשיכים לעשות זאת גם ברגעים אלה כמובן, ושהושפעו מכך באופן ישיר כל אחד ברמתו, אם זה איל שיום אחד אולי ירצה לשתף אותנו בקשיים האינסופיים, אם זה גב שלצערנו נראה שהביא (בין שאר הדברים, כמובן) לכך שכבר לא לוקח חלק כאן בדיונים, ואם זה חברנו היקר @Blu שהוא, אחיו ומשפחתו שילמו את המחיר הנורא מכל.
דווקא בתוך השמחה האישית הפרטית שלי יחד עם השמחה הכללית הציבורית, חשוב לי להזכיר את הכאב הזה שלא נמחה ולא יימחה. לא היינו כאן בלעדיהם (בלעדיכם), ואנחנו חייבים לכם הכול.
אני רוצה לאחל לכל החברים כאן חג שמח ושנה שקטה ורגועה, שנה (ושנים) שהצרות הכי גדולות שלנו בהן יהיו האם ויניסיוס היה מגיע אל הכדור לפני הבלם או לא.
נחנו גם ככה ביום מרגש (ועצוב) עם חזרת החטופים (וחלק מהחללים). התלבטתי אם לכתוב ושזה לא יתפרש עקום:
כאוהד כדורגל מטורף שלא יכול לתאר את החיים שלו בלי זה - מצמרר, מרגש בטירוף וממש נוגע - לראות ולשמוע כמה הכדורגל - הציפייה לחזור למגרש ולצפייה ולקהילת האוהדים - החזיקו אנשים גיבורים ושורדים כ"שפויים" ברגעים הכי אפלים וקשים ואכזריים בחיים.
איך מיד עם החזרה הביתה לישראל - המחווה הראשונה קשורה לכדורגל. הכדורגל מתגייס, גלי וזיוי ברמן היקרים טסים מעל המסוק מעל אצטדיון בלומפילד עם תפאורה מדהימה של אוהדי מכבי תל אביב עבורם ויגיעו לדרבי למשל. כנ"ל מצד מכבי חיפה, והפועל באר שבע ובית"ר ירושלים. וגם כשהפועל ת"א (הקבוצה שלי) “קלטה” לתוכה וחיבקה את אליה כהן וזיו עבוד אחרי שאליה הגיבור חזר מהשבי ומקפידה להנציח את המתים עם סרטון מרגש לפני כל משחק.
יום מרגש וגם יום עצוב היום (בגלל החללים). וזה אף פעם, אף פעם, אבל באמת אף פעם לא “רק” כדורגל.
עדיין אמיץ לשתף כאן קצת על החיים שלי מחוץ ל-Raulito-7 אוהד ריאל מדריד שרוף:
אומרים את זה בכל יום הולדת, ועדיין אני מרגיש שבשנה האחרונה למדתי על עצמי הרבה והתחלתי לדייק את עצמי. אני סובל שנתיים מבעיה רפואית קלה. זה מעיק אבל אני עדיין ספורטאי.
הבנתי שהדבר היחיד שיש לי שליטה עליו הוא ההתנהגות והתגובות שלי. הבנתי שזה בסדר להציב את הגבולות שלך, גם לאנשים שאתה ממש אוהב. זה בסדר שהסביבה משתנה, חברים הם כמו אוטובוס וחלק ניכר מלווים אותך חלק מהתחנות, מוותרים עליך וגם אתה מוותר (הזמנה לחתונה ב-SMS כללי ביום האירוע).
הבנתי שיש דברים שקורים ואתה מתבאס אבל מאוחר יותר תבין שקרה לטובה. אם ניגשתי בטיילת לבחורה והיא ‘משחקת’ אז טוב שלא. שותפה שהתחברתי אליה – נאלצה לעזוב בגלל שינוי בלימודים, ועדיף ככה. אני תמיד עם הלב, בחברות, עם אהבת חינם אבל לאט – ולא להיות מובן מאליו.
הבנתי שזו לא הכמות אלא האיכות, זה בסדר להיות בקשר עם פחות אנשים, האנרגיות שלי יקרות. מי שלא עונים, מי שבלתי אפשרי להיפגש איתו..
הבנתי שאצלי תמיד הלב גובר על השכל אבל האתגר שלי הוא לצמצם את הפער. אני חוגג ניצחונות קטנים וכותב הודיות. גאה במי שאני. יש הרבה טוב בדרך.
אני חושב שזה אולי המאבק הכי גדול, להצליח להישאר אופטימי ובטוב למרות הכל. הכל מסביב מזה לגרום לך לכעוס, לוותר, לשנוא או בכלל לא לקום מהמיטה.
כשטסתי לטיול הגדול לדרום במרכז אמריקה, היה לי תכנון מאוד ברור על איך לעשות את זה עם חברים שדיברנו על זה מאז שאנחנו מכירים, שפתאום זה לא הסתדר. לאחד לא היה כסף, אחד עוד היה בצבא, ולי כבר לא היה זמן. החלטתי לטוס לבד באופן פתאומי, בלי לתכנן ממש ובלי כלום. מה שהתחיל בהתרגשות הפך מהר מאוד לבארסה כי פתאום התחלתי להרגיש אבוד ב”תכנון תוך כדי תנועה” אליו נכנסתי, ומצאתי את עצמי בפנמה חושב מה כדאי לעשות, ואם אולי כדאי לחזור לארץ וזהו. ישבתי בבית חב”ד הגדול בפנמה סיטי והסברתי שם לרב (עצם זה שחשבתי עם רב זה עיניין לא שגרתי אצלי, שכן אני לא הגדרתי את עצמי מעולם ממש כאדם מאמין), אמרתי לו שזה קורה לי הרבה. שדברים לא מסתדרים לי, שמשהו מושך אותי למטה כל פעם שאני מנסה לעשות משהו, ואני לא מצליח להנות משום דבר שאני עושה. הרב, בהסבר שנשאר איתי גם 15 שנה אחרי הסביר לי שכל זה זה “יצר הרע שלנו”. “יצר הרע? השטן הקטן ליד הראש שלי שרוצה שאעשה דברים רעים?”, הוא הסביר “יצר הרע לא רק מעודד אותך לעשות דברים רעים. הוא מעודד אותך לוותר, לא לקום בבוקר לעבוד, ללמוד, להתפלל ועוד. כל פעם שאתה מוותר לעצמך או שאתה מאוד קשה עם עצמך מכל סיבה כמעט זה בגלל יצר הרע". אני לא יודע למה, אבל דווקא ההסבר המאוד מופשט והתיאולוגי הזה עשה איתי שכל.
כל יום אנחנו נלחמים מחדש עם השדים של עצמינו, לפעמים יותר, לפעמים פחות. לפעמים אנחנו כובשים את היצר לפעמים לא. הרעיון הוא להכיר בדברים הללו כמשהו שפוגע בך ולא בהכרח “נסיבתי”, “תורם” או “הגיוני”. קל לתת לשד הזה לנצח ולהיכנע לרגשות השליליים בתקופה הזאת, אבל חשוב להכיר בזה בתור משהו שמנסה להכניע אותך, והבחירה בטוב היא בעצם כל פעם ניצחון מחודש על פני השדים שלך.
וזה הפך להיות פוסט יותר מידי עמוק לדרך שלי להגיד “כל הכבוד רומנו תמשיך ככה”.
יש לי שאלה, האם אתם אופטימיים? כי אני מתקשה למצוא סיבה להישאר כזה. בין המתיחויות בין ימין ושמאל, חילונים וחרדים והקיצוניות שאליה הלכו כל אחד מהצדדים, לבין האיומים הכלכליים על המדינה עם החרמות על תוצרת ישראלית וגידול אחוז החברה החרדית, ועד האיומים הביטחוניים מבית ומחוץ עם בידוד מסוים שלנו והלחץ הפוליטי ואולי אפילו צבאי שנצטרך להתמודד איתו, אני פשוט מרגיש שהכל תלוי על חוטים דקים שעוד רגע הולכים להקרע.
להתעלם יותר טוב? כאילו אני מנסה אבל כשאני רואה עליות המחירים, כשאני שומע על אנשים מפוטרים, כשאני רואה עסקים שנסגרים ומאחרי כל אחד מהם אתה יודע שיש משפחה שלמה שעלולה להזרק לרחוב, אי אפשר שזה לא יזיז. כן, אין לי מה לעשות עם זה שקטאר וטורקיה משקיעות יותר כסף מהתקציב של המדינה כדי להפיל אותנו, אבל אי אפשר שזה לא יטריד.
בסופו של דבר הסיפור של העם הזה ידוע. מגיעים לארץ ישראל, מתחילים להתכסח בינינו לבין עצמינו עד שהאויבים שלנו מנצלים את המלחמות הפנימיות ומעיפים אותנו מפה. אנחנו שוב פעם באותו הסרט והוא קורה לנו מול הפרצוף.
לא להתעלם - להפריד. יש את הלאומי ויש את האישי. ברור שב7.10 הם מתערבבים אבל באופן יומיומי? אין שום סיבה. העולם מלא עוולות. תמיד היו תמיד יהיו. אם תהיה תלוי בזה הדיכאון מובטח.
אני רואה סביבי המון אנשים מנותקים שאין להם מישג איפה הם חיים ומצד שני המון אנשים שמחוברים לחדשות כמו אינפוזיה. זה לא בריא.
