גם משפטית יש תהום בין רצח ״סתם״ (ולא בנסיבות מחמירות) לבין המתה בקלות דעת או הריגה, וטוב שכך. ההשוואה לדריסה לא במקום, אלא אם יש דוגמה למקרה שמישהו דורס במטרה לפצוע.
לא ברורה לי הפואנטה של דימה ודובי, אין שום מערכת משפט בעולם שבה אך ורק התוצאה משפיעה על חומרת הענישה. תמיד למניע יש חלק, והמניע של מי שדקר לא דומה למי שדרס בטעות.
לא יודע אם אני “התחלתי” את הדיון, אני רק אגיד שאני לא יודע בדיוק מהם העונשים “המקובלים” לנערים עבריינים שרוצחים. אבל זה מריח כמו מעט שנים בכלא ובטח לא קרוב ל-25 שנה על רצח, עבודות שירות שהן בדיחה, ואז בכלל מקצרים לו בחור שליש על “התנהגות טובה”, הוא בטח יילך בכלא בדרך הישר וישתקם מה שנקרא. כבר היינו בסרט הזה.
אם נער בן 14-15 מסוגל לקחת כלי ולדקור ולרצוח אז הוא גם צריך לשאת בתוצאות כלומר בעונש של עבריין אמיתי. וגם כל ‘השותפים’. הם אומרים שהם באו להרביץ ולריב ולא ציפו לתוצאה כזו. חיכו לו שלוש שעות שיסיים את המשמרת ותכננו לחזור אחר-כך ולהתנקם בו. בעע.
אני לא אומר להפחית בעונש, רצח זה רצח.
אני דיברתי על הרצון של להעמיד מול כיתת יורים - הטענה היא שהמריבה לא התחילה בכוונה לרצוח אלא כמריבת מכות כמו שיש פה כל ערב ברמה אלימה כזאת או אחרת כולל דקירות.
התוצאה פה טרגית אבל לא זו היתה הכוונה, הם לא חזרו במטרה לרצוח אותו אלא ‘לחנך’ אותו ולהראות לו מי הבוס. העונש צריך להיות חמור כי הוא נרצח אבל לא הגיעו מראש בשביל לרצוח.
זאת ממש לא הפואנטה שלי, אפילו להיפך.
גיא מרוז דורש עונש מוות לרוצחים כי הם רצחו. הוא לא דרש עונש מוות למי שדקרו אבל לא רצחו בהרבה מקרים אחרים. זה עיצבן אותי.
הענישה צריכה להיות לפי הכוונה, לא לפי התוצאה.
אז מי שמסתובב עם סכין ומחפש צרות, מבחינתי זה כמו נהג עם המון עבירות שנוהג שיכור בפסילה. שניהם מסוכנים לציבור באותה מידה.
ובזמן שאני מתנפח פה על ההשוואה לנהיגה בפסילה,
אם גיא מרוז היה יורה בילד הזה כי נהג ללא רישיון, הרצח בפ"ת היה נמנע. מש"ל
רגע לא הבנתי אתה למעשה מאשר את מה שכתבתי פה עליהם, בלי לדעת את העבר שלהם, אז מסתבר שיש להם עבר פלילי ואלימות, זה חיות טרף, ישחררו אותם יחזרו לטרוף
אני לא מצליח לקבל את זה שאתה לא מבין את ההבדל בין רשלן שנוסע ללא רישיון שאכן צריך לקבל עונש כבד לחלאות שביצעו לינץ’ בחף מפשע
לא מקבל את זה שאתה באמת לא מבין את ההבדל, דימה תסלח לי בין עבריין תנועה לבין רוצחים שעשו לינץ’ בנער חף מפשע
דרך אגב סבא שלי זכרונו לברכה נדרס עי נהג אוטובוס שיכור.
אני מסתכל מנקודת מבט אחרת.
מה יותר מסוכן בשבילי, או בשבילך?
נהג עם היסטוריית עבירות מסכנות חיים יותר מסוכן. אז אם רוצים לירות באנשים מסוכנים שגיא מרוז יתחיל מהנהגים האלה.
אתה אומר שהייתה להם כוונת תחילה, כי הם דקרו את המסכן הזה. לפי הבנתי , לא הייתה כוונת תחילה. ארסים שהסתובבו עם סכינים, דקרו מישהו אקראי ברגל כי “התחצף”. אני לא רואה הבדל גדול בין זה לבין להסתובב שיכור ברכב, עם רישיון פסול, אחרי שכבר היו לו 100 עבירות תנועה. הסיכוי להיתקל באחד כזה ולמות בשבילו יותר גבוה, אז שיתחילו לירות בהם קודם.
אגב, איפה היה גיא מרוז כשרצחו נער בצפון לפני כמה חודשים? זה שנראה תאילנדי .
איפה היה גיא מרוז כשאופנוען דקר ורצח אדם שעמד ברמזור והעיר לו על הנהיגה?
איפה היה גיא מרוז כשמישהו ירה ורצח מישהו אחר בחניון בתל אביב בגלל חנייה?
מה עם עורך דין עשיר שנהג תחת השפעת אלכוהול בגיפ הטנק שלו, עשה תאונה והרג אמא ובת ברכב עשוי מפח זול? לא מגיע לו עונש מוות אם לדוקרים מגיע עונש מוות?
לי לא אכפת גיא מרוז או איפה הוא היה, אני גם לא סובל אותו ואת אישתו באופן כללי.
אני חושב שכל טיפת אויר שהחבורה של המפלצות האלו נושמות זה אויר מבוזבז עליהם.
הם לא הלכו, וחזרו אחרי 3 שעות עם סכין?
אם זה נכון זה האמא של כוונה תחילה
מרגיש רע להיות זה שמגונן כי זו לא המטרה אלא להעמיד את העובדות.
הם חזרו אחרי 3 שעות כדי לסגור חשבון. סגירת חשבון מתבטאת במכות ואחד מהם היה עם סכין ודקר אותו ברגל.
אם היה רוצה לרצוח אותו יש מקומות מומלצים יותר לדקור.
רק הערב פורסם שיומיים לפני נערים תקפו אדם רק כי לא נתן להם סיגריה והיה עוד סיפור על נער שנרצח על ידי ״חבריו״ בני 14-16 בבאר שבע ויש לצערי עשרות סיפורים של אלימות כולל דקירות על בסיס יומי.
הסיפור הזה תפס תאוצה יותר מאחרים - לא יודע להסביר למה (ולא כי הוא נרצח. על ההוא בבאר שבע שנרצח אני מניח שרובכם לא שמעתם בכלל).
הלוואי שזה יעשה שינוי אבל אני פסימי.
מי שדוקר אדם אחר עם סכין מחפש להרוג אותו. זה העולם שאני חי בו. הוא כנראה פיספס . ואני מודה שלא ידעתי את הכל. לחזור שלושה שעות אחרי הארוע על מנת לפגוע בקורבן כמו שיאיר כתב מעלי זה האימ אימא של הכוונה . מבחינתי, עכשיו זה אפילו יותר גרוע, כי אי אפשר להגיד ושזה נעשה ללא מחשבה ובגלל “שהדם שלהם רתח” הם פאקינג החליטו לחזור לסגור איתו חשבון. למעשה יש פה אפילו איך להוכיח שהם “תיכננו” את זה מראש.
זה אפילו יותר גרוע מבחינתי
אין רחמים או סלחנות בשבילם, , בזמנים כאלו אני מקנא באנשים דתים. הם לפחות יכולים להתנחם באמונה שעונשם של חיות האדם האלו יגיע מאלוהים. אני לא מאמין. לצערי אני יזכה בחיי גם לשמוע איך הם השתחררו וקיבלו שיקום על חשבון משלם המיסים.
מסכים איתך שכנראה הם לא התכוונו לרצוח, אבל הם חד משמעית התכוונו לדקור. לא יודע עד כמה זה היה מחושב, החולירע חיפש לדקור ולא בטוח עד כמה הוא כיוון שילך לרגל ולא לבטן.
עוד מילה, אני חושב שלצפות שנהג א’ שנהג ברשלנות והרג מישהו יקבל אותו עונש של נהג ב’ שנהג כך גם כן אבל ללא נפגעים (וגם ההיפך, האמת) זה די נאיבי. לתוצאה גם יש השלכות והפושע יכול לבוא בטענות רק לעצמו.
דניאל עמרם (הנאלח) טוען שהמשטרה תוכיח כי הרצח היה מתוכנן וכתבי אישום יוגשו כבר בשני הקרוב.
המשטרה הצליחה להוכיח ולהטיח בפני החשודים שהגיעו לזירת הרצח של ימנו זלקה עם בגדי החלפה, כלומר הרצח היה מתוכנן, בנוסף הציגו בפניהם הודעות וואצפ שנמחקו בהן נראה שקיבלו הוראות להחליף את הבגדים ולברוח. אחד מהחשודים תועד מגיע עם בגדים מעל בגדים ומסיר את השכבה העליונה זורק ובורח. המשטרה הגיעה לבגדים והכל יוצג בהוכחות.
אם אכן הגיעו עם בגדים להחלפה וכו׳ אני לוקח את מה שכתבתי בחזרה לגבי כוונת הרצח. רק אומר בכל זאת שמי שרוצה לרצוח ודוקר ברגל כנראה לא מבין גדול בגוף האדם.
שמע, הם לא בדיוק דוקטורים לאנטומיה, לא? ובא נגיד שזה לא ממש היה תנאי מעבדה.
במילים אחרות, לא יודע כמה המיקום היה מכוון.
הדבר שאני הכי שונא במונדיאל זה שכל אלה שנזכרים שכדורגל קיים אחת ל4 שנים הופכים לידענים. אני לא יודע למה אבל זה מרתיח אותי שאני שומע אנשים כאלה מדברים על כדורגל.
איי שם ב 2010 אחרי שירות צבאי בעיקר מלא אכזבות, טירונות קרבית, ניתוחים, מעברים בין יחידות וג’ובים די גרועים עד התפקיד האחרון שלי, קשה לי להגיד שהשירות הסדיר הוא אחד הרגעים הטובים בחיי, אבל כן יש משהו אחד שהספקתי לעשות שאשכרה גרם לכל יום להיראות טוב יותר- חמ”ל מונדיאל.
בעודי חמליס”ט טכני במודיעין, כמה חברים לצוות (אחד מהם אוהד גרמניה פנאט) החליטו שהם רוצים להפוך את המונדיאל היחיד בשירות שלנו לחוויה. חשבתי בכנות שזה יסתכם במשהו פשוט כמו דגלים בחמ”ל המקסימום שכל אחד יביא כיבוד ונתעדכן על המשחקים, אבל זה התגלגל לפלזמה, פתיחת ערוצים (עד היום לא יודע מה אמרו לקמבץ לשכנע אותו לזה), מסך שני עם countdown למשחק הבא.
הבעיה הייתה- מה נעשה עבור האנשים שבמשמרות שלא יכולים לראות את המשחק? איך נעשה את האירוע גדול יותר?
“אולי נכתוב סיכמו משחק, עידכונים לייב והכנות כמו בספורט 5?” הצעתי.
“שמע ג’ינג’י (פעם הייתי) אנחנו יכולים להתלבש על איזו תפוצה במיילים, אבל מי יכתוב?” הם שאלו.
“אני יכול בגדול” אמרתי
“אתה יודע לכתוב טוב כאילו?” הם שאלו. הם ידעו שאהבתי כדורגל, אבל בגלל הסלידה שלי מרוב האנשים לתקופה ארוכה- הגעתי למצב שאני בעיקר מנסה לעשות את השירות שלי מבלי להתעסק באנשים סביבי, ואנשים יצאו מנקודת הנחה שאני מטומטם כי אני לא כזה מתעניין במה שקורה בעבודה השוטפת. מה שהם לא ידעו, שבבסיס אני סמל ועוד רגע סמ”ר, אבל בספורטאנטר הייתי מדורג מרצה בכיר עם כמות מדדים שאני ממש לא מתבייש בה.
“אל תדאגו לזה, עליי”.
זה תפס יותר ממה שחשבתי. אחרי כמה סיכומים והכנות דיי אפורות של מיילים יבשים בצבעים על פני דף לבן, החברים לצוות התחילו לשדרג את העיצוב, הכתיבה הלכה והתחדדה, ופתאום קיבלנו מיילים חזרה על פידבקים טובים ואם אפשר להכניס עוד חברים לתפוצה. אנשים מצוותים אחרים הגיעו לחגיגה בחמ”ל, לחצו לנו ידיים על הסיכומים. “מאיפה למדת לכתוב ככה? ממש כמו ספורט 5 אחי”. פתאום זה הגיע לאנשים מחוץ ליחידה, לתפוצות של יחידות רגישות מחוץ לצבא. אפילו הסטנדרט כתיבה נהיה משהו שכולם חייבים לעמוד בו כשאני בשבת בבית.
השיא היה משחק הגמר. הייתי בבית ואחד החבר’ה הצעירים בחמ”ל התקשר בטלפון, וביקש שאני אכתיב לו את המייל הכנה למשחק גמר מילה במילה. “די אחי איזה ארוך זה”. הרגתי אותו. הכנה טקטית, מה היה עד כה, מצ’אפים ואפילו משפט על המאבק בין נייק לאדידס.
מוזר להגיד את זה, אבל לצד המונדיאל האחרון שכמובן יש לו מקום ענק אצלי בלב, ישנו גם מונדיאל 2010 בדרום אפריקה, שמרגע דיי נמוך בחיים, הפך לאיזו נקודת אור מוזרה שקשה לשכוח. מעניין מי עוד מבני גילי בטעות נחשף לפרוייקט המאולתר שלנו.
מזהיר מראש שאני הולך לחשוף כמה דברים אישיים במיוחד, אבל האמת היא שאני במצב מעט רגיש ו’משתף’, וחשוב לי לפרוק קצת וגם לקבל עצה טובה.
*****
נתחיל מהסוף (?) - לפני שבועיים, אח שלי התאבד.
הוא היה מתמודד נפש במשך שנים, מאז סוף התיכון בגדול, עם תקופות טובות יותר ופחות, ועם הרבה מאוד רגעי אושר ומתיקות (עם האחיינים בעיקר, אבל לא רק) - אבל אחרי כמעט 9 שנים, כולל תחילת לימודים השנה - הוא החליט שזהו זה. זה נגמר.
במהלך השבעה התגלה לי (או שאולי בעצם כבר ידעתי בעבר, ושכחתי/הדחקתי), שבמהלך השנים האחרונות הוא ביצע אבחון לאוטיזם, ויצא חיובי בבדיקה (בתפקוד גבוה). הוא עצמו מאוד לא התחבר ולא הסכים עם האבחון הזה, לפי מה שנאמר לי, והתוצאה גם לא הייה מובהקת (לפחות להבנתי). ובכל זאת, ייתכן שחלק מתחושת הניכור והבדידות שהוא חווה לאורך השנים, נבעו במידה מסויימת גם ממשהו מעין זה.
*******
במקביל לכל זה, הבן הגדול שלי (גיבורם של כמה מהסיפורים שסיפרתי כאן בעבר), לקח מטבע הדברים באופן קשה את האובדן של הדוד האהוב.
בני בן ה-9.5, לצד היותו ילד סקרן, רגיש ומבריק (אובחן כמחונן), חווה גם לא מעט קשיים חברתיים לאורך השנים, ובמקביל גם אובחן עם הפרעות קשב (מטופל תרופתית).
בנוסף, במהלך השנתיים~ האחרונות, עלתה כמה פעמים האפשרות (מצד אנשי חינוך/מטפלים) שאולי כדאי לבדוק אם ייתכן שהוא אפילו על הרצף - מה שעשוי להסביר חלק מהסיבה לכך שמתקשה לפעמים לקרוא קודים חברתיים מסויימים, וגם מספר התנהגויות נוספות (בעיות בוויסות החושי, ועוד).
באופן אישי, אשתי ואני נוטים להימנע מכך כרגע, על-מנת למנוע ממנו קטלוג נוסף (מעבר להיותו מחונן, בעל הפרעות קשב), ובין היתר בדיוק בגלל מה שליאור העלה בפודקאסט שלו - התחושה שאבחון שכזה רק יבדל וירחיק אותו עוד יותר מהחברה הנורמטיבית, וינציח את הבעיה, במקום לסייע לשלב אותו.
מצד שני, אירועי השבועיים האחרונים הכניסו אותי לחרדות מסויימות, למה ש(אולי) עלול לקרות אם לא מאבחנים ומטפלים נכון ובזמן בבעיות.
*****
אז עכשיו, במעבר קצת חד - רציתי לשאול את @Ganjo כמה שאלות, שעלו לי בעקבות השמיעה של 4 הפרקים הראשונים של הפודקאסט המעולה שלך (והדיון הלא פחות מצויין שהתפתח בעקבותיו):
היי
דבר ראשון משתתף בצערך, קשוח, לא נעים וחשיפה לא קלה אז כל הכבוד.
אני מקווה שאתם לוקחים את הזמן ובעת הצורך גם אל העזרה לכם על מנת להתאושש מאירוע לא פשוט.
אני לא מכיר את ליאור בפרטי, לא יודע במה הוא עוסק או את הפודקאסט שלו וחלילה לא רוצה להיכנס לו לטריטוריה, אני רק מוכן להציע את שירותי ועזרתי בנושא או בשאלות בכללי גם.
אני מטפל בעזרת סוסים עם ניסיון של 13 שנה בעבודה עם אוטיזם, הפרעות קשב ובעיות באינטרקציות חברתיות ועוסק בהדרכה וליווי הורים כבר המון שנים.
גם אם לווא דווקא תבחרו ללכת לטיפול בעזרת סוסים (ממליץ מאוד בלי קשר וגם יכול לעזור לך למקום את המקצועי המתאים) אני מכיר מספיק טוב את המערכת כדי לתת כיון והכוונה.
בקשר להתלבטות האם לגשת לאבחון אןטיזם והפחד מקטלוג נוסף, אני אגיד לך מה שאני תמיד אומר להורים- תביאו את כל הביצים שיש לכם בסל ואחר כך תבחרו מאיזה לעשות חביתה ומאיזה לא.
ידע הוא כוח, אבחון מסויים הוא דרך שלנו לראות טוב יותר את הבעיה ובכך את הדרכים שיש לנו כהורים ומערכת לבחור לסייע או לא לבחור לסייע.
ציינת שהילד מטופל תרופתית בנושא הקשר וריכוז. יש הורים שבוחרים לא, וגם שם בטוח שיחקתם עם הסוגים (ריטלין, קונצרטה, אטנט וכו’) עד שמצאתם מה נכון ומה המינון.
הגעתם למקום הנכון מבחירה וידע. וכך אני רואה גם את עניין הכללי לגבי האבחונים האחרים.
זהו, בגדול לא רוצה להיכנס לליאור בטריטוריה וסומך עליו אבל אם רוצה ממני כל דבר שצריך, שאלה התייעצות, סתם אוזן קשבת, תשלח לי פה הודעה בפרטי ואביא לך את הטלפון שלי.
חיבוק וירטואלי ענק 
וואו, משתתף בצערכם. הלוואי ואצליח לעזור ואפילו במעט, אתה כמובן מוזמן לפנות אלי גם בפרטי.
אני לא מבין גדול באוטיזם ובטח לא באוטיזם בתפקוד גבוה שכנראה מגיע עם אתגרים אחרים, אבל בהפרעת קשב וריכוז דווקא כן: יש לא מעט בלבול מכיוון שהפרעת קשב וריכוז היא הפרעת מטריה כשהגורמי סיבה-תוצאה הם לעיתים קרובות אינם א-סיקליים ולכן מאוד מורכבים למחקר.
לגבי עניין ״על הספקטרום״, כתבתי בשביל קהילת Medical Data Science בישראל קצת על למה כל דבר בערך זה ״על הספקטרום״ כולל יתר לחץ דם, סכרת ושאר המצאות:
אני אישית אובחנתי לקראת סוף התואר השני כשההתמודדות עם פטירתו של אבי היתה פשוט יותר מדי, עד אז ריטלין ודומיו נתפסו כרמאות או עצלנות מבחינתי.
כל מה שאני אכתוב כנראה ראיתי אצל יוצרי התוכן הבאים, קראתי גם את הספרים שלהם בהתאמה אבל מטבע הדברים יש להם המון תכנים נגישים וקצרים בשלל צורות:
רק תכני יוטיוב קצרצרים, אבל מעולים (למשל ההבדל בין adhd לבין אוטיזם ולמה זה מבלבל):
יצא לי ליעץ ללא מעט חברים, במיוחד בהקשר של גידול ילדים ובעיקר ממקום של הבנה של מה שהיה עוזר לי בדיעבד.
הכי חשוב בתכלס לדעתי:
טיפול תרופתי - ההשפעה הכי גדולה שיש, יכול לשנות חיים. תלוי בגיל בגדול, אבל כשאחיין שלי נכנס לסחרור עם הלימודים זה מה שהכניס אותו לתלם. אני היום לא לוקח בעיקר מסיבות של אינרציה והתעללות ממסדית שמכריחה אנשים עם הפרעות קשב וריכוז לזכור לחדש מרשם (תחי האירוניה).
ספורט - חובה, כמה שיותר ורצוי כדורגל ואם לא אז ספורט קבוצתי אחר מכיוון שאלו שני ציפורים במכה: ויסות ריגשי ונוירולוגי + חוסן במערכת החברתית שבה ילדים עם הפרעות קשב עלולים להיות טרף קל או סתם לא רצויים מבחינת ילדים אחרים. כשאני ניסיתי להתכונן לפסיכומטרי בגיל 17 (הבגרויות שלי לא היו מרשימות בכלל אגב) פשוט לקחתי את הכדור למגרש, אם היו אנשים שיחקתי איתם ואם לא היו הייתי לוקח את הכדור ומנסה לפגוע בחיבור. אולי זה נשמע מטורף, אבל עבורי זה היה מדיטטיבי בצורה מדהימה - במיוחד מספק מבחינת הצורך של בhyperfocus.
חברים - כמו אוויר לנשימה. דווקא מכיוון שילדים עם הפרעות קשב וריכוז פחות מבינים סיטואציות חברתיות הם צריכים ילדים אחרים שירדו עליהם בקטע ״בטוח״. חשוב מאוד במיוחד בהקשר של האובר-רגישות.
מיינדפולנס - אין לי מושג בזה אבל בגדול זו פרקטיקה טובה. אני הלכתי כמה פעמים בחיי להתנדב בחוות אורגניות כדי להתנתק ועד גיל 18 לא היה לי טלפון נייד בכלל.
אני מאוד מאמין בארבעת הסעיפים הנ״ל, אם תיצמד אליהם עם ההתאמות הנדרשות אל אורח חייכם לדעתי תראה תוצאות בטווח זמן קצר.
המון בהצלחה!
אין לי מה לתרום מקצועית, אבל קורע לב אלישע. שלא תדעו עוד צער.
וואו משתתף בצערך… קשוח מאוד…
מבחינתי אין שום קשר בין אוטיזם להפרעת קשב וריכוז. ההגדרות בעולם הפסיכיאטריה עושות סלט יותר משהן מועילות. האבחנות לכל ההפרעות האלה (כולל אוטיזם) אינן רפואיות ואובייקטיביות.
מבחינתי מה שמכונה הפרעת קשב וריכוז מאפיין ילדים שמתקשים להיות קשובים בשיעור, בין אם מסיבות התנהגותיות (היפראקטיביות\אימפולסיביות), בין אם מסיבות קוגניטיביות (ליקויי למידה) ובין אם מסיבות הסתגלותיות אחרות (קושי בלהתאים את עצמו לסביבה או בלראות את האחר).
כשאני מדבר על אוטיזם כלקות קשבית אני מדבר על רמה הרבה יותר בסיסית של קשב (שבכלל לא פגועה אצל ילדים עם ADHD). לא על היכולת להחזיק קשב לאורך זמן אלא על היכולת בכלל לזהות בסביבה את הגירויים ה”נכונים”. על השלב בקשב שלפני עיבוד המידע. על התנאי לעיבוד מידע (קליטת גירוי). כשמסתכלים על ילד אוטיסט רואים מיד שהוא פשוט לא מגיב לגירויים שסביבות בצורה תקינה.
מקוצר רואי אי אפשר “לצאת”. אלא אם אתה מתכוון לניתוח לייזר. מה שאפשר לעשות זה להרכיב משקפיים אבל הקוצר רואי עצמו נשאר.
עיוורון הוא מצב בו הראיה לא קיימת ולא יכולה להיות קיימת. באוטיזם הראיה כן קיימת, היא פשוט מופנית למקומות הלא נכונים. לכן ילד אוטיסט עלול להיראות כעיוור אבל הוא לא באמת עיוור. הוא כן רואה. אם נצליח ללמד אותו לכוון נכון את הראייה שלו (וגם את השמיעה אגב) אז הוא יוכל לקלוט את המידע ולעבד אותו (אלא אם יש גם פיגור שכלי בתווך).
ההשוואה לא מושלמת כמובן, זו סתם הדגמה שמתארת יפה ובצורה חדשה את מהות האוטיזם. עד היום נהוג להתייחס לאוטיזם כאל לקות שהיא חברתית בבסיסה. אני טוען שהחברתיות נפגעת בגלל היעדר קשב.
החלק המעניין הוא שמעבודה עם ילדים ממש קטנים אני רואה שאם מטפלים בקשב של הילד (בצורה מאוד פרימיטיבית אגב) בזמן שמערכת הקשב מבשילה, ולפני שהיא כבר מקובעת, אז אפשר לעשות שינוי מהותי ובאמת להזיז את הפעוט בתוך הספקטרום כלפי מעלה ולפעמים אפילו ממש מחוצה לו.
האמת שאין לי מושג כי אני לא עבדתי אף פעם עם ילדים עוורים. אני מניח שמערכות הקלט האחרות שלהם מפצים על היעדר ראייה ואני מניח שיש חשיבות מאוד גדולה לטיפול בשנה-שנתיים הראשונות של חייהם כאשר מערכת הקשב מבשילה. הם בסיכון מוגבר לאוטיזם בגלל היעדר ראיה.
הבן שלך הוא דוגמה מעולה. אני לא מכיר אז מסתמך על דבריך ומנחש. זו רק דוגמה. היום 2026, אם תיקחו אותו לאבחון יש סבירות גבוהה על פי מה שאתה מתאר שהוא יאובחן על הספקטרום בתפקוד גבוה. אם היית לוקח אותו ב2015 לאבחון, יש סבירות גבוהה שהוא לא היה מאובחן על הספקטרום בכלל. עכשיו הכלים לאבחנה לא השתנו ב-10 שנים האחרונות וההגדרות של אוטיזם לא השתנו ב-10 השנים האחרונות. אז איך אפשר להסביר את זה? הדבר היחיד שהשתנה הוא תרבותי. האם תרבות היא כלי אבחוני סביר? אני חושב שלא.
בגלל שזה המצב, גם החשש מפני “פספוס” מתייתר. הרי אי אפשר לפספס את מה שמלכתחילה אי אפשר לאבחן. המשמעות של אבחון היא אך ורק כלכלית. אבחון נותן קצבת נכות מביטוח לאומי (כמעט 5000 ש”ח בחודש) וזכאות לטיפולים בקופות או במסגרות השונות.
היינו רוצים לחשוב, שכמו בעולם הרפואה, אם ניתן אבחון נכון אז גם נדע לתת טיפול נכון. לצערי זה לא המצב. אין שום קשר בין אבחון לטיפול. ילד שמאובחן על הספקטרום למשל זכאי תמיד לטיפול של קלינאות תקשורת וריפוי בעיסוק. האם מחקרים מראים שריפוי בעיסוק\קלינאות תקשורת הם טיפולים יעילים לאוטיזם? לא ממש… אז למה זה הטיפול הסטנדרטי המוצע? כי זה מה יש…
אז מה כן חשוב? הטיפול בקשיים עצמם. אפשר ללמד ילדים לקרוא קודים חברתיים, אפשר ללמד ילדים להסתגל בצורה מיטיבה לרגישויות ולקשיים בויסות וכן הלאה. לצערי עולם הטיפול הוא מאוד לא ממוקד אבל אם מוצאים מטפל טוב זה לגמרי אפשרי. אם אתה רוצה אני יכול קצת להרחיב על איך מלמדים קודים חברתיים והבנת סיטואציות חברתיות.
אחד היתרונות באבחון אוטיזם לילד שנמצא במערכת החינוך הרגילה זה שאז הוא זכאי לקבל משלבת. מישהי שנמצאת איתו בשעות בית הספר ואמורה לסייע לו בקשיים. אם למשל יש קושי חברתי, שילוב אמור לתת פתרון וללמד את הילד כיצד להתנהג בחברה, איך להתאים את עצמו לסביבה ואיך להבין נכון יותר את מה שמתרחש סביבו. לצערי רמת השילוב בארץ נמוכה בערך כמו ים המלח אז הרבה פעמים זה בייביסיטר גרוע. במקרים בהם שילוב נעשה בצורה מקצועית זה מדהים.
מי שיכול לעזור עם הקשיים שתיארת זה קלינאי תקשורת\פסיכולוג פרגמטי (לעיתים קרובות זה אוקסימורון) או מנתח התנהגות רגיש (לעיתים קרובות יותר זה אוסימורון). הרעיון המרכזי הוא לטפל בקושי ולא באבחון.
