דימה זה הפוסט הכי פוליטי שלך פה אי פעם.
welcome to the dark side my friend
2 לייקים
יצא לי להתקל דווקא בלא מעט ששמעו שאני מישראל והתגובה שלהם הייתה, לא לא ישראל, אנחנו לא אוהבים את ישראל.
בעיקר מוסלמים ונוצרים צעירים ואפילו ילד בן איזה 10 מהשכונה שהיום קורא לי בן החבר.
מה שמצחיק זה שלרב אם השיחה איתם ממשיכה אנחנו מגיעים להבנה שהם לא יודעים מה הולך שם ולא באמת שונאים את ישראל.
ואז אני מראה להם תמונות של תל אביב והם כבר מתבאסים שלא היו שם אף פעם.
אנחנו מנסים לפתור בעיה במזרח תיכון, מול “אויב” עם מנטליות של מזרח תיכון, ואנחנו מנסים לפתור את זה בדרך מערבית.
אז נמשיך להישחט ברחובות. העיקר שלא נהיה כמוהם, חיי אדם פחות חשובים.
אני אף פעם לא מדבר על פוליטיקה, בטח לא עם האירופאים . זה לא מעניין אותי וזה לא מעניין אותם.
אם הם רוצים לדבר על פוליטיקה, אני אומר להם שאני רואה את הפיגועים בטלויזיה בדיוק כמוהם, ומזמין אותם לבקר בישראל ולראות מה הולך פה בעצמם.
אבל לרוב זה לא מעניין את המארחים בצימר או את הבחור שמחכה יחד איתי בלנדרומט. הם אנשים פשוטים, לא מעניין אותם הפוליטיקה בישראל. מעניין אותם איך אנחנו חיים בישראל, ומעניין אותם להשוות לחיים שלהם.
לרוב החיים שלי יותר טובים משלהם, אז הם מבינים שישראל זה לא רק פיגועים ומלחמה .
עוד לא נתקלתי באקראי במישהו ששונא את ישראל.
במזרח אירופה, איפה שלא יודעים לא אנגלית ולא צרפתית, אני לפעמים שואל האם מדברים רוסית. לפעמים הפרצוף של אנשים משתנה, ולא לטובה, אז אני ישר עובר לאנגלית שלא יחשבו שאני מרוסיה. 
לא תדיר, אבל קרה לי.
3 לייקים
מדוייק ואכן גם אני לא מערב פוליטיקה, פשוט מספר להם על החיים בארץ.
לא יודע למה אבל זה מזכיר לי סיפור על בחור מדרום אפריקה שהפך להיות פעיל bds כי סיפרו לו שיש אפרטהייד בארץ.
כשהוא הגיע לישראל הוא חיפש את האפרטהייד ולא מצא (חיפש שירותים למוסלמים בלבד ואיזה חייל צחק עליו כשגילה שאין)
היום הוא פעיל של איזו עמותה ימנית ועושה הרצאות בעד ישראל.
2 לייקים
אולי יש הבדל בין ישראלי לישראלי בעיניי האירופאים.
אני בעל חזות אירופאית, שקט, מנומס, מדבר אנגלית טובה, לא מתקמצן על טיפים, לא שואל מיליון שאלות על חזיר וכשרות. אישתי כמוני ואם הילדים מתחילים לעשות קצת רעש אני משתיק אותם.
תשווה את זה למשפחה של ארסים. “משה!!! יאללה בוא נעוף מפה אין פה כלום!” בזמן תפילה בכנסיה.
או כאלה שמשאירים את הצימר הפוך בעזיבה.
כן זה לגמרי תופס.
רק שאני די דומה לך בחזות. נראה אירופאי, שקט מנומס מאוד.
אז כנראה זה לא היה ההבדל בנינו 
לייק 1
אולי יש לי מזל, או שלא נעים להם להגיד לבחור נחמד כמוני שהם בעצם שונאים את ישראל.
לייק 1
זה מה שאמר ד"ר מרדכי קידר, אדם שלרב אני מעריך מאוד את המילה שלו. הוא הציע להקים אמירויות פלסטיניות בכמה מוקדים. הרי מדינה זה מושג מערבי, והם חיים בשבטים וחמולות.
להיקרא על שם מישהו שנפל, מזה אומר?
להיקרא על שם מישהו שנפל זה לדעת שלשם שלך יש משמעות.
להיקרא על שם מישהו שנפל זה אומר שהוא נבחר בקפידה.
להיקרא על שם מישהו שנפל זה לדעת שבשביל המשפחה שלו תפסת מקום בחיים.
להיקרא על שם מישהו שנפל זה לדעת שהוא היה יותר מסתם אדם בשביל ההורים.
להיקרא על שם מישהו שנפל זה לעלות כל שנה לקבר,לעמוד ולהיתקע שעות על השם.
להיקרא על שם מישהו שנפל זה אומר שאתה פה כי הוא כבר לא.
אז מזה אומר להיקרא על שם שניים??
מוקדש לאהוד אברמוביץ’ בן כיתה של אמי שנפל במלחמת ההתשה
ולאהוד בן גרא חברו הטוב של אבי שנפל במלחמת יום כיפור .
יהיה זכרם ברוך
17 לייקים
היום, לפני 16 שנים, אחי היקר ניר הלך לעולמו.
עוד שנה עוברת, אבל אתה תמיד תשאר איתי בליבי!
לזכרו של אח שלא תמיד הבנתי, אבל אני תמיד אוהב.
המוכשר מכולם אבל עדיין יהלום מטורף
נתראה בצד האפל של הירח, אחי.
והעיקר תמשיך לזרוח, לא משנה איפה אתה, אח יקר!
לזכרו של ניר סיתוני ברנובסקי
21 לייקים
אצל הדתיים בדר"כ יום המוות הוא יום האזכרה (יארצייט באידיש…) ובדר"כ קרובי המת נגשים לפני התיבה ביום הזה בכל התפילות.
אתמול בערב התפללתי ערבית באיזה מניין בשכונת הר נוף, החזן היה בן של אחד הנרצחים בפיגוע בבית הכנסת ‘קהילת בני תורה’ ב 2014 - שני מחבלים רצחו באכזריות 5 מתפללים ושוטר תוך השחתה נוראית של הגופות עם גרזן.
העם שלנו כל כך פצוע, אין אחד שהשכול לא פגע בו, שלמנו ואנחנו משלמים מחיר יקר על היותנו יהודים.
ת. נ צ. ב. ה
8 לייקים
אני חייב לשתף מה שקרה לי עכשיו-
שמתי את הצפירה (בווליום גבוה) כדי לעמוד פה בבית.
מסתבר שהבהלתי את השכן שלנו (הוא סיני) והוא ירד לדפוק לי על הדלת כי הוא חשב שיש שריפה ובגלל זה האזעקה.
הסברתי לו מה הסיפור והוא הסתכל עליי כאילו אני משוגע שאני עושה דבר כזה.
לא יודע למה אבל זה גרם לי להרגיש שעם כל הריבים, המחלוקות והשנאה יש איזו סולידריות אצלנו הישראלים (בגלל ההיסטוריה או הגודל של המדינה או התרבות או לא יודע מה) שאנשים אחרים קשה להם להבין קצת.
איפשהו בפנים זה עשה לי חם ונעים.
14 לייקים
טוב התגעגעתם קצת לא? אז כמה שאלות ברומו של עולם:
-היום אפשר לומר שלכל דבר יש קבוצות פייסבוק. האם אתם בעד\נגד כתיבה על פוסט למציאת חברים חדשים\זוגיות. אפילו לאו דווקא בסיקרט תל אביב שגם אתה “מוכר יותר” אלא בכלל. הרי יש בכך דברים טובים - אומץ, רצון וצעד לשנות, ויש בכך דברים פחות טובים. כתבתי למשל שאני מרגיש קצת לבד לעתים…
-האם קרה לכם שיש תחביב מסוים שאתם כל כך אוהבים, אפילו הכדורגל - היו תקופות שאתם לא מכירים את עצמכם וכבר לא ממש אוהבים אותו? עושים אותו בכוח? שקשה לכם לגרור את עצמכם לשם?
-כרגיל קצת ענייני דייטים וכדומה, הפעם בקצרה. הפעם אני מדבר לא על הצד השני - הבחורה עצמה, אלא עליי. שמעו קטע, הכרנו באפליקציה, היא נראית מדהים, אולי הכי יפה שיצאתי איתה. גם לה קוראים דור. “שם יפה יש לך”, כתבתי בהתחלה. בכל מקרה, כבר אחרי שתיים-שלוש שיחות העברתי אותה לארכיון בוואטספ, חושב על זה וצוחק. היא חתכה אחרי שני דייטים, הראשון לא ארוך אבל מוצלח, בשני כבר הרגשתי. את הסיבה אשאיר לעצמי אבל הייתי מאוכזב מההתנהלות שלי.
אני בן אדם שרוב היום עם הטלפון. זו המחויבות כעובד עם ילדים, אני זמין לבוס בכל רגע וגם מעדכן את הפייסבוק של האתר כל הזמן. בואו נגיד שדיברנו אבל היה חוסר זמינות מטורף מהצד שלה. לא לקחתי את זה קשה, אמרתי לעצמי שזה אתגר עבורי כי בדייט היה כיף. ואני לא צריך לצפות מהצד השני להתנהג כמו שלי. אבל למשל שלחתי לה אחרי כמה ימים של דיבורים את הודעת החג פסח שמח היפה שלי, ענתה יפה, שאלתי איך אצלה, סיפרה שהיא עם המשפחה ונהנית עם האחיינים, שאלה איך אצלי. ו…אין מענה. לא נורא לא קרה כלום. לזכותה ייאמר שבערב ההזוי ההוא שהיה פיגוע בתל אביב היא ישרה סימסה, ועוד מבלי שממש הכרנו.
מתקשר אליה בחמש בערב ביום של הדייט שקבענו בשבע, ועוד לפני זה התפלק לי בהקלטה: “וואלה החוסר זמינות שלך מבאס” - אין מענה. חוזרת אליי בהודעה אחרי כמה דקות. “אני בעבודה בפגישות, בטח, זוכרת שנפגשים היום. תגיע ל…”. יצאנו לעזריאלי למטה, יש שם כמו בר חמוד, ליד העבודה שלה, אין לי בעיה להקל עליה.
אני בן אדם שמתחבר מהר ואוהב להתכתב, לשאול, לשמוע את הבחורה, לדבר קצת בטלפון בערב ולדעתי השיחות בטלפון זה בעיקר בשביל שהבחורה תרגיש בנוח לפני הדייט. כאילו כן לשאול איך עבר היום ואולי לשתף עליי, אם יש לה מה לספר והיא רוצה לשמוע את דעתי. אבל למשל שבת בערב שהיא חוזרת כביכול ממשפחה ואני שולח הודעה יפה של “שבוע טוב, איך היה? רוצה לדבר קצת בטלפון בהמשך?” ועובר יום וחצי והיא לא עונה זה מבאס.
עכשיו לא נדנדתי, לא הצקתי, חיכיתי כמה ימים והצעתי דייט שני והיא זרמה. אני לא מצפה שהיא תשלח הודעות בטירוף ותתעניין ותיזום, אולי אין לה את הצורך הזה, אבל אי אפשר לייצר אינטרקציה רק במהלך הדייטיים וכלום בתוך-כדי. אפילו היא אמרה “כן אני יכולה להבין מה הרגשת, שאני לא רוצה”. לא הצקתי לה אבל זה ביאס אותי. כאילו מחכה ממש להודעה ממנה, מתמרמר ביני לבין עצמי.
יום ארוך, קם בשש בבוקר להתאמן, עובד עם הילדים, רואה ריאל מדריד, טיילת, ים, הכל ביחד אבל כשאין את ההודעה (ה-1 הזה בארכיון) זה ביאס. אני אגיד לכם לדעתי הכל בחיים זה סדר עדיפויות ולוקח בדיוק שתי שניות להתפנות להודעה בוואטספ. כשחבר נשוי לא עונה לך להודעה סתמית של ‘מה המצב’ או ‘יושבים בחמישי’ זה מתקבל בצורה אחרת מאשר בחורה בשלב החיזור.
אגב רומנטיקן. בהתחלה דיברנו בפייסבוק ולא ישר בטלפון שזה עלוב לדעתי. שלחתי לה הודעה על ‘הרצינות’ שלי והיא התלהבה ועברנו לוואטספ. בקיצור התמונה האחרונה שלה בפייסבוק הייתה מינואר והיא סיפרה על אהבה לסוכריות גומי. אז קניתי כמה ועטפתי יפה והבאתי לה לדייט השני. היא לא דיברה על זה אף פעם זה נטו מהפייסבוק. כאילו זה די טבעי שבחורה שאתה יוצא איתה יצא לך לראות את “העדכון” האחרון שלה.
כאמור היא חתכה. חמישה ימים אחרי הדייט השני, כשדי ברור שאני רוצה והיא “מתלבטת” - כתבתי לה, ענתה כאילו יפה. לא עניתי לתגובה שלה, ומחקה מהפייסבוק - שיהיה. מישהו מכם, ותודה למי ששרד וקרא הכל - היה “חותך” על דבר כזה? כמה פעמים שאתה כותב הודעה יפה והיא לא מגיבה וזה ‘מתמסמס’?
2 לייקים
חד משמעית.
זה בסדר אם פה ושם הצד השני לא זמין, כי מה לעשות - יש ימים ותקופות כאלו, אבל כשזה עקבי? יורד מהמגרש. לא מסובך, ולא לוקח הרבה זמן, לכתוב “אני ממש עמוסה היום, נדבר בערב/מחר/עוד שבועיים אחרי שייגמר הפרויקט בעבודה”. מי שרוצה לדבר איתך - תדבר.
לייק 1
בהינתן העובדה שהעולם בחוץ מזעזע ואין ברירה אלא להכיר רק דרך אפליקציות ודפים, אז למה לא?
בוודאי שכן, בטח אם התחביב מתחיל מסיבה כלשהי לקבל נפח של חובה, או שהוא לא נותן לי את האסקפיזם שאני צריך. לצפות בארגנטינה עד לא מזמן לא בדיוק הרגישה כמו משהו שאני נהנה ממנו, גם ברצלונה בעונה האחרונה של בקתות הרגישה ככה, ובכללי אני כבר לא מרגיש עמוק מספיק בכדורגל כבעבר. חסר לי הערב הזה עם אבא שלי או חברים כשרואים את האולפן אלופות והמשחק של אותו ערב, אבל מהר מידי אני בורח לנייד או לדברים אחרים. הפיתרון שעזר לי? עוד תחביבים.
אחת הטעויות שהיו לי במערכת יחסים שיצאתי ממנה שבור שהתעקשתי להיות one man show. אני יזמתי תקשורת, אני נפתחתי מהר, אני חתרתי יותר לשמר את הקשר, ויש גבול לכמה אפשר לסחוב ככה. טוב שזה הסתכם מהר, מתסכל מאוד לסחוב ככה.
2 לייקים
תודה רבה לך ולאייל שהקדשתם זמן לקרוא, לא מובן מאליו.
-אני לאו דווקא חתרתי על פוסט היכרות ‘זוגי’. באמת להכיר חברים חדשים ותל אביביים, ללכת איתם לים ולצאתי בחמישי ביחד כשהחבר’ה מהצבא שלי כבר עייפים.
-לגבי התחביבים אני יכול לדבר על הכדורגל, קצת, התאמצתי נגד מנצ’סטר סיטי בשני המשחקים יותר מהשחקנים, אבל בעיקר החדר כושר. כי כשיש כאבים והאימון ארוך יותר זה לא כיף. מוצא את עצמי נלחם בזה.
לייק 1
אני מאמן כושר מאז 2014, מוסמך, בואו נגיד שעד אז לא התאמנתי רציני. בכל מקרה שאלתי מאמן שעבד איתי בהולמס פלייס. אני עד לקורונה הייתי עושה שישה אימוני כוח בשבוע, ABC כפול שניים, וירדתי לחמישה אימונים. שאלתי אותו: “אחי, תגיד, איך המוטיבציה, נשארה?” והוא אומר לי שזה אותו הדבר בדיוק. ואני די מקנא בו. אין על התחושה הזו שסיימת או כשאתה באמצע האימון והכל דופק כמו שעון אבל קשה להתחיל. אם פעם הייתי בא בריצה מהעבודה, שם מגבת ויאללה בלאגן - בין אם זה בבנג’-פרס, במכונת חתירה בגב או ברגליים - היום זה זמן המחשבות. עוד שיר, עוד בדיקה, עוד מחשבה…
חד משמעית תחתוך.
או שהיא תתעורר על עצמה ותהפוך לפתע הרבה יותר זמינה ונגישה או שזה פשוט לא זה וגם אז חבל לך לבזבז זמן, אנרגיה ותסכול מיותר.
שורה תחתונה, הזמן שלך שווה הרבה, אל תבזבז אותו על מי שזה לא מגיע לו או לא מעוניין בו.
תשקיע יותר בנו 
בנוגע לכושר, מניסיוני הדל אני יכול להגיד לך שבעבר הייתי מתאמן בחדר כושר, עם מוטיבציית שיא, עם הגיל, הפציעות והקורונה, הרגשתי הרבה פחות חשק להגיע לעוד אימון עם עצמי.
לפני שנה וחצי בערך גליתי את עולם הקרוספיט, אני מתאמן בבוקס (עגה מקצועית למכון קרוספיט) עם קבוצת אנשים מדהימה, מאמנים מקצועיים, אוירת משפחה, ושרירים שבחיים לא ידעתי שיש לי שנתפסים ואני לא יכול לחכות את הזמן הזה בין אימון לאימון.
מה שאני בא להגיד זה שעם הגיל הזמן והניסיון, העדפות משתנות, אם בבסיס אתה אוהב כושר, אתה רק צריך למצוא את המסגרת שמתאימה לך עכשיו.
3 לייקים
לדעתי התשובה בגוף השאלה. הרבה פעמים בשלב החיזור צריך להיות סבלני ולא אול-אין. יכול להיות שזה היה כבד לה לדבר איתך בטלפון לעומת רק להפגש איתך לאיזה בירה ולראות איך זה ממשיך משם. במילים אחרות, קודם נפגשים לאיזה דייט, מדברים קצת… אחרי הדייט עוד קצת מדברים, אבל שוב, ׳נוגעים׳, לא טורפים, ואז עוד איזה דייט ככה… ולאט לאט אפשר לעבור לשלב השיחות בטלפון.
בקשר לתחביב, אני חושב שבסופו של דבר קשה לישמור על ריגוש לאורך זמן. זה דיי טבעי לאהוב משהו בהתחלה ואז להילחם עליו בהמשך, להשקיע. זה גם אגב תופס לגבי זוגיות: בהתחלה פרפרים ומה לא ואח״כ המון המון מחוייבות. זה שהחדר כושר נהיה אצלך מחוייבות ולא אותו ריגוש של פעם זה לא בהכרח רע. הייתי מסתכל על הכוס המלאה: אתה עדיין מתמיד וזה מה שקובע.